גם אחרי 15 שנה, שום דבר לא מכין אותי לזה. בפעם הראשונה שהגעתי לווימבלדון, בשנת 2001, ונכנסתי למגרש המרכזי, כשעה -שעתיים לפני הגמר, היו רק צופים בודדים באצטדיון, המכיל 15 אלף מקומות ישיבה. העזתי ושאלתי את אחד הסדרנים האם אני יכול לרדת רגע לדשא ולגעת בו. ציפיתי לקבל סטירה, הרחקה לכל החיים מהמתחם, או לכל הפחות גיחוך מלווה ב-פחחח במבטא בריטי, אבל לתדהמתי הוא הסכים, ליווה אותי למטה ואמר לי "קח את הזמן".
ואם כבר בלונדון...
כל מה שיש לעשות ב-24 שעות בלונדון
עזבו אתכם מהביג בן: מקומות שחייבים להכיר בלונדון
שופינג בלונדון: כאן קונות החטובות
נשכבתי על הדשא, שדקות אחר כך עלו עליו פטריק ראפטר האוסטרלי וגוראן איבאניסביץ' הקרואטי (שגם ניצח במשחק), עצמתי את עיניי, לקחתי נשימה עמוקה וחום גדול מילא את גופי. צמרמורת כזו לא חוויתי בחיים.
והנה, עשור וחצי אחרי, למרות שלא החמצתי אפילו גמר אחד מאז, אני עדיין חווה את אותה התחושה. הטיסה היא אותה הטיסה, הרכבת התחתית היא אותה רכבת תחתית וקפה אני שותה באותו מקום כבר שנים - אבל מהרגע שאני נכנס למגרש המרכזי, אני מרחף. אם אכן יש כזה דבר חווייה חוץ גופית, זה חייב להיות זה. זה לא עוד אצטדיון ועם כל הכבוד לקאמפ נואו, או למדיסון סקוור גארדן, ווימבלדון יש רק אחד. זה קודש הקודשים של הספורט העולמי.
מג'ון מקנרו ועד דייוויד בקהאם
אל ווימבלדון מגיעים באמצעות הקו הירוק, הדיסטריק ליין, המפוזר במרכז העיר. יורדים בתחנת סאות'פילדס, שבעצמה נראית חגיגית וירוקה כמו מתחם טניס, והולכים ברגל כרבע שעה על רחוב "ווימלבדון פארק רואד" ובהמשך "צ'ורצ' רואד", עד שמגיעים למתחם הנמצא מצד ימין.
זה ביום רגיל. ביום של גמר, למי שמפספס את הסימון על המדרכה שעושה הפרדה בין בעלי כרטיסים לכאלה שלא, ניצבים סדרנים וסדרניות נחמדים וחייכנים במדים סגולים-ירוקים על הכביש כמה מאות מטרים לפני השערים, ומפנים את אלה שאין להם כרטיסים, שמאלה, למגרש הגולף שנמצא מול מתחם ווימבלדון, לתור.
הגמר מתחיל בשעה שתיים, המתחם נפתח בשעה עשר וחצי ולמי שאין כרטיסים מראש ורוצה לתפוס מקום טוב בתור, צריך להגיע, על פי המארגנים, בשש או שבע בבוקר. זאת מאחר ומשיקולי ביטחון, נערכות בכניסה למתמם בדיקות קפדניות ביותר, ברמה של בידוק בשדות תעופה.
מי שייקח את הזמן בבוקר, יחשוב שיחכו לו בכניסה עם שטיח אדום ויגיע בסביבות שמונה-תשע, עדיין חמש-שש שעות לפני הגמר, ייאלץ לחוות תענוג מפוקפק של כמה שעות טובות בתור.
סלבריטאי הווה, כמו דוגמניות ומגישי טלוויזיה ורדיו מסתובבים כאן חופשי לצד טניסאי עבר, כמו ג'ון מקנרו האמריקאי, המשמש כשדרן בתחרות ובוריס בקר, הגרמני המהולל, הצעיר ביותר שזכה אי פעם בתחרות.
הקהל התיירותי לבוש, טוב, נו, כמו שתיירים מתלבשים, אבל את הבריטים אפשר לזהות על פי החליפות היפות, השמלות המהודרות, כובעי הקש בצבע בז' של הגברים עם הסרט הירוק מסביב וכובעי הנשים המוזרים. תא הכבוד נראה בכלל כמו סצנה מסרט הוליוודי מהמאה הקודמת. יוצא דופן הוא כמובן דייוויד בקהאם, שמי שלא ראה אותו במציאות, לא מבין עד כמה הדבר הזה מושלם - הגובה, השיזוף, החליפה, השיער והאנגלית, אחח, האנגלית.
דבר אלי בפאונדים
כרטיס כניסה למגרש המרכזי בשבוע הראשון של התחרות, מתחיל החל מ-50 פאונד, בשבוע השני המחיר מאמיר לסכום התחלתי של 98 פאונד ועולה ככל שעוברים הימים. המחיר הרשמי ליום של גמר הגברים הוא 160 פאונד, אבל אם אין לכם קשרים, או שלא הזמנתם שנים מראש, הסיכוי להשיג אחד כזה הוא נמוך מאוד. למגרשים מספר 1 ו-2 ניתן להשיג בהרבה פחות, אבל שם כמובן והחווייה היא שונה לגמרי, לפחות אצלי.
לאלה שאין להם את האפשרות לרכוש כרטיס למשחק הגמר, מבלי למשכן את ביתם, או למכור את אחד מהילדים שלהם, ניתן גם לראות את המשחק על גבי מסך ענק, הממוקם על אחת הפאות של מגרש אחת, בגבעת הנמן, שכבר כמה שעות לפני תחילת המשחק, מלאה לחלוטין.
מחיר הכניסה למתחם ליום הגמר, מה שנקרא "גראונדס טיקט", הוא בסך הכול 8 פאונד. מחירי האוכל במתחם, אם אפשר לקרוא לזה אוכל, אינם זולים: קפה דלוח וגועלי יעלה לכם כשלושה פאונד וכריך חסר טעם לחלוטין יתחיל בשמונה פאונד. על תיאור טעמו של הצ'יפס, ברשותכם, אוותר. עיצה שלי - הביאו אוכל ושתייה אתכם - ייצא לכם יותר זול, טעים ובריא.
יולי הוא מהחודשים העמוסים בעיר ומחירי המלון בהתאם. מלון 3 כוכבים סביר במרכז העיר יעלה כ-120 פאונד ללילה ומעלה. מלונות ארבעה וחמישה כוכבים יתחילו מסכום כפול. ככל שמתרחקים ממרכז העיר, המחיר יורד. המחיר של הרכבת התחתית לכל כיוון יעלה 4.80 פאונד.
ווימבלדון זה לא ספורט באנגליה, זה דת
כדי להבין מה זה ווימבלדון עבור הבריטים, צריך רק להציץ בעמודי הספורט של העיתונים היומיים ולראות את הנפח שתופס הסיקור על התחרות. עמודים על גבי עמודים, אלפי מילים, תמונות ענקיות, כותרות מפוצצות, דיווחים, פרשנויות וסיקור של מספר עיתונאים בכל כלי תקשורת. ווימבלדון זה לא ספורט באנגליה, זה דת.
אגב, למי שחושב שווימלבדון היא תחרות מסורתית ומקובעת, מומלץ להסתכל על הפריסה שלה ברשתות החברתיות ולחשוב שוב - מלבד אתר האינטרנט היפה והמושקע, ווימבלדון נמצאת גם בטוויטר, בגוגל פלוס, באינסטגרם, ביוטיוב, בפינטרסט ובעוד כמה מקומות שאין לי מושג מה הסימנים שלהם אומרים.
בין לבין, הספקתי לאכול ארוחת ערב ב"יאוצ'ה", מסעדת דים סאם בעלת כוכב מישלן, ולפגוש בחנות הספורט של פומה, שם קניתי נעלי כדורגל מקצועיות לשוער בן החמש שגדל אצלנו בבית (בקרוב בצ'לסי, ארסנל, או פולהאם. לברצלונה וריאל מדריד נגיד לא), את כדורגלן העבר הגרמני המפואר, לותר מתיאוס, אז בסך הכול, ניתן לומר שהיה לי סוף שבוע לא רע בכלל.
אם אתם אוהבים טניס, יש לכם פינה חמה בלב ללונדון ואתם רוצים לשלב בין השניים - אני ממליץ לכם כבר עכשיו לבדוק מתי ייערך הגמר של השנה הבאה, להזמין כרטיס טיסה, לשריין מלון ולהגיע למתחם. האמינו לי, שבניגוד לענפי ספורט אחרים, שבהם אתם אוהדים מישהו ספציפי ורוצים שהוא ינצח, כאן, מי מסיים בסוף ראשון - זה ממש לא חשוב.
הצמרמורת מובטחת.
דב גרינבלט, חובב לונדון וטניס מושבע