הצימריסט, הזבלן והמעיינולוג: מי אתה המטייל הישראלי?

כמו עדר של תאואים הם מופיעים לפתע על שביל הטיול.
רק הרבה יותר רועשים. טיולי המשפחות הם אחד החטאים הגדולים שברא האדם המודרני: הם ההיפך הגמור מהתמזגות נינוחה עם הטבע. והם תמיד שמחים מדי.


עוד על המטייל הישראלי:
ז' זה זבל: מילון הא"ב של המטייל הישראלי
מטיילי סולו: הישראלים שבוחרים לטייל לבד
100 מדינות ב-9 שנים: יומנו של נווד ישראלי


אז קבלו את "המשפחתנים" - חובבי טיולי המשפחות, המהווים קטגוריה בפני עצמה בכל הקשור לטיפוסי המטייל הישראלי.
ולאיזו קטגוריה אתם שייכים? הנה, עכשיו יש לכם הזדמנות לגלות בעצמכם. זה לא יהיה נעים, אבל לעיתים אין ברירה וחייבים להסתכל במראה.

המשפחתן לא יודע לטייל לבדו. מבחינתו, זו בכלל לא אופציה שעולה על הדעת. כי כמה שיותר אנשים - ככה יותר שמח. וכמה שיותר שמח - ככה פחות טבע.

לפני כמה שבועות צעדתי עם הילדים במסלול יפהפה במכתש הגדול. זו היתה שעת בוקר מוקדמת והיינו לבדנו. ואז, בלי כל הכנה, הגיחו מאחורי המצוק עשרות משפחתנים, שכל אחד מהם ממלא במדויק את תפקידו הסטריאוטיפי: הגברים מדברים על סטארט-אפים, הנשים מחליפות מתכונים לעוגות והילדים ממררים בבכי.

אף אחד מהם לא הסתכל סביב, לא עצר לרגע לשאוף אוויר פסגות או נוף מזוקק. כי יש משימה: "לעשות" את המסלול ולגמור עם זה כבר.

זהו תת-מין במשפחת ה"משפחתנים". תפקידו בכוח הוא לאתר מועמדים פוטנציאליים ולצרף אותם לקבוצת טיולי המשפחות. כבר אמרנו: כמה שיותר מטיילים - ככה יותר שמח.

טיילתם לבד בטבע ומצרף קלט אתכם? הלך עליכם: אתם בדרך להיות מוטמעים בקבוצה חסרת הזהות ולהיות חלק גאה מטיול משפחות. מרגע זה הוא ישלח לכם מיילים בשרשרת, יוודא שקיבלתם את התזכורת לטיול הבא, יודיע לכם יום לפני הטיול מה צריך להביא, ומבלי שתשימו לב - תהפכו גם אתם לתאואים.

בכל טיול תמצאו אותו. פרפר מתעופף בין השיחים? נחש! סימון השבילים לא הופיע כבר 30 שניות? תקראו ליחידת חילוץ! החרדתי, אגב, תמיד ייברר לפני הטיול "אם זה קרוב לשטחים". כי אם זה קרוב לשטחים, יש סיכוי שיקרה לנו מה שקרה במאורעות תרפ"ט. וזה לא היה נחמד שם, תהיו בטוחים בזה.

בת זוגו של החרדתי היא, כמובן, החרדתית, וקל מאוד לזהות אותה ממרחק: אם היא תבחין בצאצא שלה נוגע בצב מזדמן, היא תצרח בפאניקה כאילו אנקונדה לופת את צוואר הילד. היא תצרח ותרוץ מיד אל זה שיש לו הכל (ראו "המצויד").

פדים לחיטוי, חומר דוחה יתושים, מברגי פיליפס, פלסטרים עם ציורים של בוב הבנאי, חוסמי עורקים בלי ציור בכלל, פנסי ראש, סוללות, סוללות רזרבה, סוללות רזרבה-רזרבה, סוללות רזרבה-רזרבה-רזרבה, מפות סימון שבילים מפה ועד גיאורגיה, אולר רב-שימושי, חבל סנפלינג, גפרורים עמידים במים, גפרורים עמידים באש, מצפן אטומי, משקה אנרגיה איזוטוני, פנימיות של אופניים, שמיכת מילוט, סינטבון, חטיפי מזון של אסטרונאוטים, שולחן פיקניק מתקפל - זה מה שיש ל"מצויד" בתיק שהוא סוחב על גבו.

וזה רק בתא הקדמי.

כן, הטיפוס הזה מוכן לכל תרחיש - מהתפרצות געשית ועד מפגש עם חוצנים עוינים. אה, ויש לו כמובן גם די.די.טי לחיטוי - אם במקרה הילד של החרדתית נגע בצב.

אם אין הפעלה לילדים, אז אין בכלל מה להוציא את האף מהבית. למעשה, הבעיה העיקרית עם המופעל היא המורשת שהוא מותיר לילדיו הנוטים להשתעמם מהטבע, כל עוד לא הגיע המפעיל המסכן שאמור לשעשע אותם. כי הטבע לא מספיק טוב להם - הם צריכים מפעיל לילדים. למה? כי ילדים לא יודעים לפעול לבד.

המפעיל הזה הוא בעצם מורה דרך, אוהב טבע אמיתי שנאלץ, כדי לשרוד, להיות שפחה בתשלום לקבוצות מטיילים. את המשפחות באמת לא מעניין כיצד נבנתה פה הגת הקדומה, או כיצד מתרבה הנמלה האורגת על עץ האשל. הם רוצים הפעלות ארורות לילדים.

וזה לא רק כי הטבע לא מעניין אותם מספיק. עבורם, הטבע טומן בחובו סכנה הרבה יותר קיצונית: הילדים עוד עלולים ליהנות מהטבע, להתחבר אליו ואולי, רק אולי, לאהוב אותו ולרצות לבהות קצת בעולם המרתק שסביבם. וזה, כידוע, אסור.

יש אנשים שעבורם "טיול" הוא לינה בצימר. "יש שם הכל - אין בכלל מה לצאת מהחדר", אומר הצימריסט בחיוך סחי שבע-רצון. כן, הוא משלם 1,000 שקלים ויותר לחדר עם מסך טלוויזיה ענקי וג'קוזי שהפילטרים שלו רוחשים חיידקי זיבה.

תן לו מלון חמוד וזול שבו הוא יפגוש מטיילים אחרים, תן לו אוהל בלב המדבר, תן לו הוסטל מגניב בניחוח חו"ל - והוא ינחר בבוז. לא, הוא רק רוצה טלוויזיה 50 אינטש ומחלות מהג'קוזי.

"באנו לטייל, לא ליהנות" - זה המוטו של הקמב"ץ. "אין זמן", הוא זועק לחבריו, שרק רוצים להתפנן בטבע. הקמב"ץ היה אמור להיות רמטכ"ל, אבל לא יצא לו. אז הוא קמב"ץ טיולים.
הוא רואה את הטיול כמבצע צבאי לכל דבר, הוא מתכנן את הטיול לפרטי-פרטים, עושה את זה בהתנדבות - וגם לא מפסיק להזכיר את זה לכולם.

יש לו דיבור של איש צבא, יש לו מפות סימון שבילים מרופטות והכי חשוב: יש לו יעד. היעד הוא להגיע מנקודה אל"ף לנקודה בי"ת. "פה לא עוצרים!" הוא ישאג על ילדה שעצרה לרגע לבחון מקרוב נשל של נחש שהתגלה לעיניה, כמו קסם נפלא, לצד השביל. והילדה לא תתווכח. כי עם הקמב"ץ אפילו אבא שלה פוחד להתעסק. וגם כי החרדתית תצרח מסוף השיירה "לא לגעת! עוד נשאר בזה ארס!".

בדיוק ההיפך מהזבלן - אבל לא פחות מעצבן ממנו. הוא שומר על הטבע נקי, שזה מצוין, ואפילו אוסף שאריות זבל שאינן שלו, שזה עוד יותר מצוין. אבל כבר פגשתי אקולוגים שאשכרה הגיחו מאחורי כתפי באמצע פיקניק, ובעודי אוכל הושיטו יד לשקית האשפה שלי ולקחו אותה הרחק ממני, תוך שהם מותירים אותי בוש ונכלם. ובכלל לא סיימתי לאכול. אני אפילו חושב שעוד היה שם סנדוויץ' שלם.

ואת כל זה הם עושים בשקט גמור - כמו פועל ניקיון חרישי שמטאטא לך בין הרגליים בעודך יושב על ספסל, ואגב כך גורם לנקיפות מצפון כואבות.

"ואיפה אוכלים?" כך יענה האכלן לשאלה האם בא לו להצטרף לטיול בשבת הקרובה. לא אכפת לו מה יש במסלול, מה רואים, לאן הולכים ומי מגיע. מבחינתו, הטיול יכול להיערך בחדר הדודים של איכילוב. העיקר שיהיה איפה לאכול.

אפשר להוריד את ה-ן' הסופית, ולא יקרה שום דבר. כי הזבלן הוא סוג של זבל אנושי. כולם מכירים אותו. ראיתם את תמונות חופי הכנרת מפסח האחרון? הנה, עוד מבצע מוצלח של הזבלן. כמובן, הזבלן גם יוצר מפגעים אקוסטיים ולא רק סביבתיים. קריוקי הוא רק דוגמה חביבה אחת.

ויש את הזבלן המתוחכם: הוא נותן לילד בננה וזורק את הקליפה על השביל, ממש לידך. "חחח.. זה אורגני, מה קרה לך?" הוא יענה למי שמעירים לו.

ובכן, זבלן יקר, גם צואה זה אורגני, ובכל זאת - בני תרבות לא מחרבנים אלו על אלו.

כשהנדבק רוצה לצאת איתך לטיול - אלוהים לא יעזור לך. זה יכול להיות איזה הורה מהגן של הילד או אפילו מטייל, זר מוחלט, שיושב בשקט בגומחה בלב הטבע ורק מחכה שתעבור. עברת? אכלת אותה: הוא מתקרב אליך, שואל אם גם אתה בדרך למעיין הסודי, וזהו - אתה יכול לשכוח שפעם היית אדם נפרד, שחי ופועל בזכות עצמך.

בגלגול הקודם שלו הוא היה מגלה ארצות. אולי אפילו ג'יימס קוק בכבודו ובעצמו. אין מעיין שהוא לא מכיר בארץ, והכוונה ב"מכיר" היא נ.צ. מדויק, עומק המים, הטמפרטורה שלהם, ומה מצב הירוקת שלהם ברגע זה ממש. אבל ממש.

המעיינולוג גם שונא שחודרים לו למרחב הפרטי, והמרחב הפרטי שלו זה כל מקום שבו יש מעיין. ואם בכל זאת תספר לו על מעיין שהוא במקרה לא מכיר, הוא יגיב ב"אין כזה מקום". ועכשיו לך תתווכח.

(בהנחה שמישהו בכלל רוצה להתווכח בעודו טובל במעיין).

קבלו את המטייל שלא מוכן להיפרד מהרכב שלו. לכל מקום הוא יגיע עם הרכב: לשפת המעיין, לשפת הים, לפסגת ההר הפסטורלי. אם הצמיגים הקדמיים לא נוגעים במי המעיין - הוא כאילו לא היה שם.

ובדרכו ליעד הוא ישמיד כל חלקה טובה, כולל צמחים נדירים, עצים צעירים, עדר כבשים או מטיילים אחרים שרק עצרו לנוח. למעשה, הנהג כה קשור לרכב שלו, עד שלעיתים נדמה שאין בכלל גפיים תחתונות.

וגם זה, אגב, ממש לא תירוץ.

במקרה הטוב, הטמבלול נשאר טמבלול גם אחרי הטיול. במקרה הרע, הטמבלול לא נשאר בכלל. כי הוא פשוט לא ישרוד. למה? כי הוא טמבלול.

לפני כמה שבועות, מגיע רכב משפחתי גדול לחניון של נחל תלכיד בבקעה - מסלול קשה ואתגרי שאינו מתאים למשפחות עם ילדים קטנים. מהרכב יוצאים, ובכן, המון ילדים קטנים.
וגם אמא שצעקת בכל שנייה שם של ילד אחר, ואבא טמבלול. הוא לבוש בחולצת כפתורים לבנה, מכנסי בד של עורך דין כושל ונעלי לכה של בר מצווה. אמיתי.

ואז הם מתחילים ללכת. בלי מים, בלי מפה, בלי כלום. "הלו! ללכת על השביל האדום או הכחול?" הוא צועק למטיילים שמגיעים מרחוק. "וכמה זמן זה המסלול? מה? שלוש שעות? בחייכם! אי אפשר רק בשעה? אה?".
(מסוק חילוץ בעוד ארבע, שלוש, שתיים...)

אין כמו להתחבר לטבע, להתמזג איתו. אבל לפעמים ההתמזגות כה טוטאלית, עד שקל יותר להפריד בין תאומים סיאמיים מאשר בין "המתחבר" לבין הטבע שמקיף אותו.

פעם טיילתי עם אחד כזה. בהתחלה הוא נראה נורמלי, ואז הוא התכופף, ליקט עלה מרווה ביד אחת, עלה של זעתר ביד השנייה, ותחב כל עלה לכל נחיר בעודו מחזיק אותם באצבעותיו. וככה הוא צעד שעה ארוכה, מתמזג עם ריחות הטבע, במעין סטריאו לא אחיד ללא ניחוחות טבעיים שנותנים חבטות קלות במוח. באותו רגע כל כך רציתי לחזור העיר.
לא סתם לעיר - לאזור התעשייה שלה.

"שמע, לפעמים אתה מוצא בשטח קקי של ינשוף, מקלף אותו בזהירות ומגלה בפנים שלד שלם של עכבר. זה מקסים". המשפט הזה יסגיר לכם את מהותו של הטיפוס הבא. הוא מהטיפוסים האלו שמתווכחים עם מורי דרך, והוא אוהב להפגין את ידיעותיו גם מבלי להתבקש לעשות זאת.

"תזכור: קקי של יעלים בתפזורת זה נקבות, שעושות את זה תוך כדי הליכה וקקי במקבץ זה של זכרים, כי הם מסמנים טריטוריה", הוא ימשיך.

אז תזכרו את זה, אוקיי?

המטייל הזה מטייל רק פעם אחת בשנה, ועושה מזה הו-הא כאילו הרגע טיפס על האוורסט בידיים חשופות. המסלולון החביב בעין עבדת? הנה, כבר עולה הסטטוס בפייסבוק של "נקרענו במדבר!!!". השיטוט בשבילי הסטף? מיד מופיע הכיתוב "הלכנו לאיבוד בהרי ירושלים - אתם לא יודעים מה אתם מפסידים כאן!".

אבל החד-שנתי מביא אותנו אל תובנה העצובה מכולן: הילדים שלו לא מצליחים לצעוד מטר בלי ליפול. ולא בגלל שהם לא בריאים, חלילה, או שיש להם בעיה במוטוריקה הבסיסית. פשוט, כל שינוי טופוגרפי של 2 מעלות יישטח אותם על הקרקע בבכי נורא. מדרגת סלע בגובה 3 ס"מ? והנה הם כבר פותחים את הראש. למה זה קורה? כי הילדים האלה מעולם לא הלכו על משטח תלול יותר מרצפתו המבהיקה של הקניון. שים אותם בטבע - והם לא ישרדו שעה. וכשאני אומר "ישרדו", אני מתכוון ילכו 50 מטרים בשביל עפר סלול.

* רשימה זו אינה סאטירה. היא כן מבוססת על מקרים אמיתיים ועל אנשים אמיתיים. וכן, מותר להכליל. נסו, זה כיף.