פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אל תהיה שבוז, אכול תפוז: טיול בין פירות החורף הכי כיפיים שיש

      האתרוג הוא פרי ההדר הראשון שנזכר במקורות. מאז התפתחו התפוז, הקלמנטינה, האשכולית ושאר פירות הדר שאנחנו אוהבים. אז למה הם בריאים? מה עושים מהקליפה חוץ מריבה? ומה כל העניין סביב המותג "Jaffa"? טיול בשביל קליפות התפוזים לכבוד ט"ו בשבט

      תפוזים (יח"צ , רחלי עינב)
      קח פרי - ותהיה לי בריא. תפוזים (צילום: רחלי עינב)

      לקראת ט"ו בשבט החלטנו לתת קצת כבוד לעצים שלנו, ובמיוחד לעצים שנותנים לנו את פירות החורף האהובים - פירות ההדר. בכרמים אמנם מגדלים זיתים וענבים, אבל כפי שאנו יודעים את פירות ההדר מגדלים נקרא "פרדס" - מזכיר מאוד את השם של גן העדן בלועזית (Paradise). מקור המילה הוא כנראה בפרסית ופרושו גן מוקף חומה. גם כיום בעלי הפרדסים שומרים על הפירות שלהם אבל בראשית הדרך, כשרק למלכים היתה היכולת לגדל צמחים כה נדירים, השמירה היתה קפדנית הרבה יותר.


      עוד טיולים בוטניים בוואלה! תיירות:
      צילמה 14 שנה את העצים העתיקים בעולם, כולל בישראל
      הצבע של הטבע: אתרי חובה לטיולי פריחה בחורף
      זה הזמן לפרוח: עשרות מיני פרחים בכל הארץ


      פרי ההדר הראשון שנזכר בשמו במקורות הוא האתרוג, כנראה שהגיע לארץ כנען מפרס או מהודו. הוא ידוע ממצרים מלפני אלפי שנים וכאן כבר לפחות 4,000 שנה. כיום אצלנו האתרוג הוא בעיקר פרי פולחני שמשמש לברכת ארבעת המינים בסוכות, אבל עדיין עקרות בית חרוצות מכינות ממנו ריבה וסוכריות אחרי החג (חבל לזרוק). התפוזים, האשכוליות, הלימונים והקלמנטינות כבשו את השוק. למרות שהתפוז, קיצור של תפוח זהב, נראה לנו בן הארץ מאז ומעולם, הוא לא נזכר בתנ"ך אלא רק בכינוי "פרי עץ הדר" בספר ויקרא ומקורו כנראה רומאי. קשה להיות בטוחים לאיזה מין בדיוק הכוונה.

      ההדרים משתייכים למשפחת הפיגמיים (Rutaceae). הפרי שלהם הוא ענבה עסיסית. כל פלח הוא למעשה עלה שחלה. בתוך עלי השחלה מצויים "בקבוקונים" שהם שערות חד תאיות שהחלולית (הווקואולה) שלהם מלאה בעסיס - הזדמנות נדירה למצוא בטבע תא יחיד שהוא כל כך גדול, עד שאפשר לראות אותו בעין ואין צורך במיקרוסקופ. תפקיד הפירות הוא, כמובן, למשוך את בעלי החיים שייקלפו את הפרי ויפיצו את הזרעים. אנחנו בהחלט מבצעים את המשימה הזו בקפדנות, ופירות ההדר נדדו בעקבות האנשים מדרום-מזרח אסיה אל כל העולם.

      פירות ההדר גדלים אצלנו באוויר החופשי ולא בחממות, ועל כן גם מחזור החיים שלהם מלווה את עונות השנה. האקלים הים תיכוני, שכולל עונת חורף קרירה וקיץ חמים, הוא אידאלי עבורם. גידול פרי הדר אצלנו דורש תוספת של השקייה ועל כן הפרדסים הראשונים היו מסביב לבארות והושקו בעזרת תעלות. עם השתפרות הטכנולוגיות של ההשקייה, התרחב טווח הגידול שלהם. בשנים של מחסור במים (ובידיים עובדות) ננטשו חלק מפרדסי ישראל וכיום נוטעים אותם מחדש.

      ההתאמה של הצמח עם האקלים מורגשת באביב, אז מתכסים העצים בפריחה לבנה, פרחים יפהפיים וריחניים מאוד, שמציפים את האוויר בשעות הערב והיום בריח מתקתק. פעם היו הפרדסים הסמל של השרון, שהיו מי שקראו לו "ארץ הפרדסים". הפרחים לבנים ולעיתים, כמו למשל אצל האתרוגים, עם נטייה מסויימת לכיוון הוורוד. הפרחים מרובי אבקנים ובבסיסם צופן עגול שמייצר כמויות גדולות של צוף. הפרחים הם פרחי רפרפים מובהקים: בהירים, נפתחים עם ערב ומזמינים פרפרי לילה. זה לא מפריע להם במשך היום לקבל ביקורים של דבורים ושל מאביקים נוספים. לעיתים קרובות מציבים כוורות של דבורים בשולי הפרדס והדבורים גם מאביקות וגם מיצרות מהצוף "דבש הדרים".

      לימון לימונים (יח"צ , רחלי עינב)
      תפקיד הפירות למשוך בע"ח, שייקלפו את הפרי ויפיצו את הזרעים. לימונים (צילום: רחלי עינב)
      פריחת לימון (יח"צ , רחלי עינב)
      הפרחים מרובי אבקנים ומייצרים כמויות גדולות של צוף. פריחת הלימון (צילום: רחלי עינב)

      הכל בזכות האתרוג, המנדרינה והפומלה

      מקובל להניח שהזנים החדשים של פירות ההדר מוצאם משלושה מינים עתיקים: האתרוג, המנדרינה והפומלה. מינים חדשים נוצרים כל הזמן, גם באופן טבעי ובעיקר באופן מבוקר על ידי המחקר החקלאי, תוך הכלאה בין מינים ידועים. אחת הדרכים היא לגדל עצים מזרעים. כך, למשל, נוצר הזן מיכל. מכיוון שמדובר בעצי פרי ולא במינים חד-שנתיים, התהליך הוא ממושך: יש להנביט את הזרעים, לטעת ולחכות מספר שנים עד שעומדים על תכונות הפרי והעמידות של העץ למחלות.
      משנתגלה פרט מתאים, מרבים אותו על ידי הרכבה: ענפים של העץ המובחר מורכבים על כנה עמידה, לרוב חושחש או לימון, וגם התהליך הזה מצריך כמה שנים עד שמקבלים כמות מסחרית של עצים.

      התפוז הקלאסי שלנו, "שמוטי", הוא תפוז קצת מוארך עם מעט חרצנים ומתוק מאוד. הוא היה ועודנו אחד מענפי הייצוא החשובים שהקנו לתפוזי יפו את המוניטין שלהם. הסיפור שאני גדלתי עליו, הוא שהוא נוצר במקרה על ענף עץ שעבר מוטציה. עירנותו של חקלאי שאיתר את הענף ועשה ממנו הרכבות רבות, היא שפיתחה את הזן. על פי אהרון אהרונסון, הוא התגלה בשנת 1856 בפרדס של אנטון איוב ביפו.

      מין שכנראה מקורב גם הוא לשמוטי הוא תפוז הדם (blood oranges). בילדותי פחדתי לטעום אותם ולא הסכמתי לשתות את המיץ האדום שהכינו מהם. בדיעבד זה היה פספוס, כיוון שהצבע האדום נגרם מהאנטוציאנינים, חומרי צבע שמתרכזים בנוזל התא, בחלולית, ומכילים אנטי אוקסידנטים, ברזל ועוד רכיבי בריאות. התכונה ליצירה של הצבע האדום היא תוצאה של שילוב של מספר גנים. אנחנו מכירים כיום גם את האשכוליות האדומות היפות והטעימות, והשם החדש גם הוא כנראה משווק אותן טוב יותר.

      אתרוג (יח"צ , רחלי עינב)
      בעיקר פרי פולחני שמשמש לברכת ארבעת המינים בסוכות. אתרוג (צילום: רחלי עינב)
      קלמנטינה (יח"צ , רחלי עינב)
      כבשו את השוק. קלמנטינות (צילום: רחלי עינב)

      הקליפות: מריבה ועד חומר להצתה

      ענף ההדרים לייצוא מנמל יפו החל לפרוח ברבע האחרון של המאה ה-19. התפוזים נארזו ב"בוקסות" - ארגזים יעודיים - ובתוכם מיליוני תפוזים שיוצאו דרך הנמל מדי שנה תחת המותג "Jaffa". המוניטין כל כך הצליח עד שגם כיום, אחרי שתל אביב בלעה את יפו ונמל הייצוא המרכזי של ישראל הוא אשדוד, עדיין שומרים על השם של המותג. על פי נתוני משרד החקלאות, בשנת 2011 עיבדו בישראל 180 אלף דונם של פרדסים שהניבו כ-500 אלף טון פרי הדר, וזה מבלי שהם ספרו את המנדרינה והלימון שבחצר שלי...

      אחד הפרדסים הראשונים היה בתל אביב, קרוב ליפו, במקום שבו עומד כיום הבניין של עיריית תל אביב וגן העיר. רחוב "הפרדס" שנמצא בסביבה הוא לא שם מקרי אם כן. משפחה אמידה שעלתה לארץ מפולין בשנת 1883 רכשה את האדמות הללו ונטעה פרדס. שרה איטה פלמן, שכונתה גם "אם הפרדסנות העברית בארץ ישראל" והיתה סוג של פמיניסטית, התאלמנה וניהלה את הפרדס, ופירנסה את משפחתה והרבה משפחות של פועלים במשך שנים רבות. היא המשיכה לשמור על הפרדס במשך כ-50 שנה.

      מלבד הפירות, יש ערך כלכלי גם לקליפות הפרי. בקליפת ההדרים יש בלוטות שמכילות ספירט, חומר אלכוהולי, שבעבר היו ממצים אותו לשימושים שונים. למשל, זהו חומר דליק ואם מייבשים את הקליפות אפשר להשתמש בהן כחומר הצתה לתנורים, שישרה ניחוח בכל הבית. ראיתי הצעה למצות אותו בהרתחה ולהשתמש בו כחומר ניקוי אקולוגי. אני אישית אוהבת מאוד את המרירות של קליפת הפרי גם בסוכריות, גם בריבות וגם בליקרים הנפלאים שמכינים מפירות ההדר. בכפרים בקפריסין עדיין מגדלים ברגמוט (bergamot) - תפוז מריר שקליפת הפרי שלו משמשת להכנת ריבות נפלאות.


      לימון מגורד (יח"צ , רחלי עינב)
      יש ערך כלכלי גם בקליפות. לימון מגורד (צילום: רחלי עינב)
      ריבת תפוזים (ShutterStock)
      הקליפות משמשות לסוכריות, ליקר וכמובן ריבה. ריבת תפוזים (צילום: ShutterStock)

      סוף דבר

      וברשותכם אסיים בסיפור אישי. סבא שלי, אברהם הרמתי (שאז עוד קראו לו אברשה ריזנברג), היה תלמיד בגימנסיה הרצליה שהוגלה לפתח תקווה על ידי הטורקים. הוא סיפר שהם היו כל כך רעבים שאכלו את קליפות התפוזים הלבנות, כיוון שהפירות עצמם היו מרווים אבל לא מספיק משביעים.

      בפתח תקוה היו הרבה פרדסים וגם הרבה קליפות של תפוזים. לא לחינם קרא נחום גוטמן לספר הילדים שכתב על התקופה, "שביל קליפות התפוזים".