קרחנה בבוצוואנה: אני והקרוקודילים בביצה הגדולה בעולם

זה היה הפיל השלישי שחצה את הכביש, כמה מאות מטרים לפניי, שגרם לי להבין למה נהג המשאית הזקן שפגשתי במעבר הגבול לבוצוואנה אמר לי לא להוריד את לרגע את העיניים מהכביש.


הפרקים הקודמים ב"רוכב על העולם":
רק אני והאופנוע: הישראלי שחורש את אפריקה לבדו
נמיביה עם אופנוע ומטוס קרב: כבר לא משחק ילדים
עם אופניים ואופנוע אל הנוף הכי יפה בעולם


חלקה הצפוני של בוצוואנה הוא כמו ספארי אחד גדול. אין שום גדרות המפרידות בין הכביש לשטחי חיות הבר. פילים, ג'ירפות, זברות, פרות וחיות אחרות פשוט מתפרצות לכביש וגורמות למפגשים בלתי נעימים. כדי לא ליצור הפרדה בשטחי הטריטוריה ולפגוע בתנועות הנדידה של החיות, החליטו בממשלת בוצוואנה להגביל את מהירות הנסיעה ל-80 קמ"ש.

כדי לסבר את האוזן, שטחה של המדינה הזאת גדול פי 28 משטחה של ארצנו הקטנטונת. תארו לעצמכם מה היה קורה בארץ אם היו מורידים קצת את מהירות הנסיעה בכביש 6. לאפריקה יש את הקצב שלה ,ובתור אורח אני צריך להתאים את עצמי לקצבה ולהיעזר בסבלנות ובעירנות גבוהה במיוחד. כבר ידעתי נסיעות ארוכות ומשעממות בחיי, אך בבוצוואנה הגעתי לשיאים חדשים.

אז הגעתי למאון, עיר בדרום דלתת נהר האקוונגו הגדולה בעולם. מצאתי מקום להניח את האוהל ללילה על שפת נהר רחב שוליים יפהפה ושורץ קרוקודילים ויצאתי לבדוק מה יש לאזור הביצתי ביותר בעולם להציע.

באחת הירידות לנהר, עמד בחור צעיר ולחוץ ליד טנדר עם עגלה שתקועה במצב ר' (מצב שמגיעים אליו אם לא יודעים לעשות רוורס עם עגלה), כשניסה להוריד את העגלה למים כדי לאסוף את חבריו שהיו שם עם סירה. עצרתי לידו והצעתי את עזרתי: "למזלך פגשת את אלוף מושב חרות ברוורס עם עגלה לשנת 2008", אמרתי לו וחילצתי את סירת חבריו השיכורים מהמים.

אחד מהם, קטוע-רגל, החזיק בשק גדול שבתוכו היה תנין צעיר. מאוחר יותר התברר שאת רגלו החסרה איבד כמה שנים קודם לכן ממסע ציד דומה באותו נהר על ידי קרוקודיל ענקי ורק במזל נשאר בחיים. "החייה הזאת אכזרית, היא נתפסת עליך ומתחילה להסתובב ולמשוך אותך פנימה לתוך המים עד שאתה טובע. הסיכוי לההחלץ מזה הוא אפסי", סיפר לי
הבחור הצעיר והלחוץ. הוא הציג את עצמו כטייס וכאות תודה לעזרתי, הציע לי להצטרף אליו למחרת לטיסת ראווה מעל האזור לראות להקות של פילים מהאוויר. לא יכולתי לסרב, כמובן.

הסיפור של הבחור קטוע-הרגל ריתק אותי, וסיקרן אותי לראות את התנהגותם של הקרוקודילים במים. לא רציתי לקחת סיכון גדול מידי והחלטתי לנסות למצוא מישהו שאני יכול לסמוך עליו, בעל ציוד מתאים וניסיון בתחום. מצאתי דייג מקומי עם סירת קאנו ישנה מעץ ומקל ארוך, שבעזרתו הוא מתמרן והחלטתי שזה הדם המתאים ביותר למשימה. שילמתי לו קצת כסף ויצאנו במעלה הנהר למצוא קרוקודילים.

הגענו ליזור ביצתי פראי ויפה, השתקפות העצים במים יצרה אשליית מראה כה אמיתי, שהיה קשה להבדיל בין שמים וארץ.
הדייג תימרן את הקאנו בין שיחים וצמחי קנה וסוף, המחוברים בקורי עכביש גדולים וחזקים. היתושים האימתניים לא חדלו לתקוף רק אותי, למרות שהייתי לבוש מכף רגל ועד ראש והדייג עם מכנס וחולצה קצרים לא ניראה מוטרד אפילו לרגע.

משפחה של היפופותמים רבצה להם לא רחוק מאיתנו, ציפורים התעופפו וזימרו סביבנו, אלפי יבחושים נכנסו לנחיריי ואוזניי, אך שום קרוקודיל לא נראה באופק. "יותר מסוכן מלראות קרוקודיל זה לא לראות קרוקודיל", אמר הדייג וצמרמורת קלה עברה בגופי. מדי פעם הדייג חבט בקנו עם המקל הגדול, כדי לנסות לגרום לתזוזה במים, אך שום דבר לא קרה. שקיעת שמש אפריקאית אדומה ליוותה אותנו בדרכנו החוצה מהנהר.

אחרי הדלתא רציתי להספיק לראות את שמורת "המחאדיחאדי" - אגן מלח ענק' שמזכיר את מדבר המלח "הסאלאר" בבוליביה. בהצעתו של מקומי שפגשתי, נמנעתי מלהיכנס מהדרך "הרגילה והמשעממת", לדבריו והמשכתי לדרך "המיוחדת".

עמוד אבן ישן ודהוי סימן בחץ את הכיוון לשמורת האגן והצביע על שביל צר, שהתפתל ונעלם בין שיחי הסוואנה. בלב, ממש לא שלם, התחלתי לרכוב על השביל המוביל לשמורה. ילד עירום שישב ועשה את צרכיו ליד השביל התרומם ורץ לכיווני בהתרגשות עם חיוך גדול מלא בזבובים, וביקש נדבה.
לפי תגובתו, הבנתי שכנראה מטיילים נוספים עוברים בשביל הזה וזה בטוח להיכנס. נתתי לו 10 פולה, נייר טואלט והמשכתי פנימה.

חיפשתי סימן טרי של צמיגים שעברו לפניי, אך השביל היה מלא בעקבות של בעלי חיים ולא נראה ששום רכב עבר שם בימים האחרונים. הדרך הלכה והפכה חולית וטובענית יותר, ככל שהמשכתי פנימה. עצרתי מספר פעמים וחשבתי לחזור על עקבותיי, אך הרגשתי שזו תהיה החמצה לוותר בשלב הזה. הורדתי עוד אוויר בצמיגים, והמשכתי. ניסיתי להגביר קצב כדי להגיע באור יום לאתר הקמפינג שלי, שנמצא בתוך השמורה.

החול הרך הפך לפודרה טובענית שגרמה לאופנוע להיזרק מצד לצד ללא שליטה, הייתי חייב להמשיך במהירות ולשמור על מומנט גבוהה כדי לא להתחפר ולשקוע. הרגשתי כמו לוחם שוורים היושב על גבו של שור זועם המנסה לזרוק אותי מעליו ונלחמתי בכל כוחי להישאר על האופנוע ולא ליפול או לצאת מהקוליס. האבק והזיעה הקשו עלי מאוד והחלטתי שאם אמשיך אני עלול להיפצע ולהישאר זרוק לבד בשטח. עברו כמה שעות מאז שנכנסתי לשטח ועוד לא ראיתי נפש חייה.

סיימתי את הקטע הקשה וראיתי בגי'.פי.אס שנותרו לי עוד 30 ק"מ ליעד. בשלב זה בטחוני להמשיך היה מעורער לחלוטין והשעה מאוחרת מדי כדי לחזור בחזרה את כל הדרך. הרגעתי את עצמי בכך, שבמצב הכי גרוע אעשה את הלילה בשטח ואחזור למחרת בבוקר. האזור היה עשבי ומלא בשיחים גבוהים, שהגבירו את חששותיי למפגש עם חיות טרף במהלך הלילה.

פחדתי. ממש פחדתי והתחלתי להילחץ שלא לצורך. ירדתי מהאופנוע, שתיתי מים וליקקתי קצת מחפיסת השוקולד שנמסה מהחום. הדבר הגרוע ביותר במצבים כאלו זה לתת לפחד להשפיע על שיקול הדעת. צריך להירגע, לשמור על קור רוח ולמצוא פתרון. פתחתי מפה וראיתי שהשביל רץ במקביל לאגן המלח בקו אווירי של פחות מקילומטר אחד. בהיעדר אפשרויות נוספות, ירדתי מהשביל ונסעתי ב"אזידוך" דרך הסוואנה לכיוון אגן המלח, בתקווה שיהיה יבש וקל יותר לנסוע עליו.

עד שהצלחתי לפלס את דרכי בין השיחים ולהגיע אל משטחי המלח האדירים, השמש החלה לשקוע והגעתי בדיוק בזמן לשעות דמדומים, שצבעו את האופק בגוונים עדינים של ורוד וסגול. רק פס דקיק הפריד בין המישור האין סופי לרקיעה.
עקבות ישנות של בעל חיים גדול מילאו את השטח בבורות עגולים והצורות היחידות ששברו את המישור המחולט היו צלליות רחוקות של בנות יענה, שרצו להן לכל מיני כיוונים ללא היגיון.

עצרתי לרגע להתענג על הרגע הקסום הזה. דבר שאני נמנע ממנו בכל מחיר הוא רכיבה בחושך, והחלטתי שעדיף לעצור ולהתמקם ללילה בלב השממה הזאת. בישלתי קוסקוס עם שעועית, קידשתי על כניסת השבת ונשכבתי להסתכל על השמיים המוארים. הירח זרח בדיוק מעלי והכוכבים היו קרובים יותר מאי פעם. רוח קרירה נשבה וצננה את גופי. שמחתי שלא ויתרתי.