1 ביולי 2016. טור ארוך של גרוטאות משתרך לו במעלה השביל הארוך שמוביל למוחרקה ממזרח. השעה היא שעת ערב מאוחרת, מסביב צלילי הרכבים הרחוקים שנוסעים על כביש 70 צפונה ודרומה, אופנוע מזדמן שצווח תוך כדי האצה, ולא מודעים כלל למה שקורה פחות מקילומטר מערבית אליהם, על שיפולי הכרמל.
לצופה הממוצע שירים את ראשו מכיוון הכביש מערבה, התמונה לא תהיה יותר מאשר מספר אורות על גבעה, משהו טריוויאלי ותו לו. אך שיזהר לו ולא יסיק את המסקנה המתבקשת שאין שם כלום. אם רק יעלה על השביל שמוביל מעלה מעלה, לא יאמין למראה עיניו - רכבים שלא היינו לוקחים לאילת, שלא לדבר על לנסוע איתם למכולת או לדייט מחשש שניתקע באמצע - עולים ומתנפצים בכל הכוח על גבעה בת אלפי שנים, מנסים להוכיח משהו. לא ברור לי בדיוק מה הם מנסים להוכיח ולקח זמן למסקנה הזאת לחלחל פנימה, אבל בסופו של דבר כנראה שנפל לי אסימון שלא יכול ליפול ביומיום.
נפלה בחלקנו הזכות להשתתף במסע ה"גרוטלילה"- הגלגול האחרון של ה"גרוטראלי" הארצישראלי - שהוא הגרסה המקומית למונגול ראלי (שבו זכיתי להשתתף לפני שנתיים). בקצרה , המונגול ראלי הוא מסע בן 16 אלף ק"מ מאנגליה למונגוליה, מסע שבוחן את הגוף, הנפש, הרכב, כישורי השפה, אורך רוח וכל יכולת שניתן לחשוב עליה.
שני ישראלים טובים, שאיתרע מזלם מסיבות כאלה ואחרות ונמנע מהם מלהשתתף במונגול ראלי - יצרו מסע מקומי קצרצר ואכזרי במיוחד. מונגול ראלי מרוכז, על ספידים. יחד עם בניית מסלולים שאפתניים במיוחד וחבורת משתתפים עם הסטייה המוזרה שלא לשאול יותר מדי שאלות טריוויאליות, כגון "האם זה לוקח?" "מה יקרה לאוטו?" "אולי נחשוב על זה?" מתקבל מתכון מנצח שמכוון רחוק רחוק מעל (או מתחת) לסטנדרטים הרגילים שלנו. מוסכניקים, הייטקיסטים, מושבניקים ועירוניים, אך כולם מאוחדים באהבה לחוסר הוודאות ויציאה מאזור הנוחות.
איין ראנד, הסופרת שדוגלת באדם וכח הרצון ככח מניע ליקום, אמרה פעם "דאגה היא בזבוז של עתודות רגשיות"- היא לא ידעה כי היא קלעה בול לגרוטראלי.
השעה היא שעת לילה מוקדמת, 20 גרוטאות ממיטב המינים והזנים תקועות ועושות דרכן במעלה הגבעה. בשלב כלשהו הבינו המארגנים שייגמר בזמן זה לא, ולנסות למשוך בכוח הרצון בלבד את כל העדר למעלה כל הלילה לא יהיה המעשה הנכון. הם לקחו את ההחלטה הבוגרת לרדת ולהמשיך במישורים.
הרבה כבוד לגבעה. 1:0 לגבעה, כולל כמה פציעות בינוניות לרכבים הנאנקים - מגני גחון שנשחטו, ציריות שהוחלפו, מיכלי דלק שהתחילו לנזול ולטפטף דלק ודמעות על כל החול והאבנים ומה לא.
במו עיני ראיתי מספר פיז'ו 205 ו-306 עולות מדרגות שלא האמנתי שג'יפ מסוגל לעלות. למראה התדהמה בעיני קיבלתי חיוכים משאר החבר'ה, "ווטרנים" של מסעות קודמים, ואמירות כגון "אחי, הכל עובר ועולה למעלה.." "למדנו להתעלם מחוש השמיעה תוך כדי הנסיעה, וכך הכל נראה קסום יותר, נקי יותר", וכמובן האמירה האלמותית: "נפל לך מגן הגחון? נו מה הבעיה, אזיקון!". עבד האזיקון, התחכך באספלט כל הדרך דרומה, והזכיר לנו את הנס המוטורי הגלוי.
הצוות שלנו (שכלל את לב חברי הטוב, מאיה, אשתו, שגם הייתה את הנהגת היחידה באירוע, וסחבק) נקרא צוות צ'בורשקה - דמות מסדרת אנימציה סובייטית. צ'בורשקה היא חיה מוזרה הסובלת מבעית הגדרה עצמית - לא ברור לא האם היא קוף או חתול. כך גם ה"גרוטראלי".
זהו לא מרוץ ואין משמעות לסדרי ההגעה. זהו גם לא מסע עבירות מטורף עם דיפרנציאלים נעולים. מדובר בכ-50 אנשים שמוכנים לתת הכל לכל אחד מחברי המסע בכל רגע - אם זו סיגריה, בירה קרה באחת ההפסקות, או ליפט וברגים לטובת החלפת ציריה באמצע השטח - תלוש בעיני המתבונן הממוצע.
דוהרים בחושך
30 ביוני 2016. אחד מהשבילים הרבים בדרך צפונה מתל חדיד לכיוון נקודת הכינוס הראשונה. שיירה של 8 רכבים דוהרת בחשיכה, לפנים אבק דרכים שמואר על ידי פנסי לד אופנתיים ששופצרו על כלי הרכב במיטב האלתורים - ברגים קדוחים בטמבון, אזיקוני מתכת, איזולירבנד כיד המלך וכדומה.
כל הדרך יוצאות לי מילים מהפה, כמו "זה נראה ממש כמו אוזבקיסטן פה!" "עכשיו זה נראה כמו איזה גשר באפריקה שזכור לי מטיול קודם..." ופה נפל לי עוד אסימון.
הלילה ואיתו החושך מביאים אותנו לעולם אחר. אנחנו לא מרגישים שאנחנו בארץ. מסביב חשיכה, לפעמים שכונות של יישובי-ספר זולגות לכיוון הציר שבו אנו נוהגים, לפעמים חוצים שכונה של יישוב יוקרתי ומקבלים מבטים תמהים אך מחויכים, מבטי "שמענו עליכם..". הנוף - לא חד משמעי. טלאים-טלאים של תמונות שנחקקות בזיכרון מקטעי הניווט השונים, גורמים לנו להאמין כאילו אנחנו באמת אי שם בארץ רחוקה ועושים את דרכנו למנוחה והנחלה. חוצים מרחבים שבזמן רגיל ביום היו כנראה שוקקי חיים, אבל נראים כמו דרכי רפאים בעיירה כלשהי במרכז אסיה.
הבורות בשבילים החשוכים נגלים מאוחר, והנהג נדרש לתמרן את הרכב בצורה כזו שלא תגרום למשככים הקדמיים להישבר ולתקוע אותנו בנקודה. העייפות מזדחלת לאט לאט ולא משנה כמה הצלחת לנמנם לפני ההתחלה - הלילה הוא לא אזור הנוחות של הנהג. הפלא הגדול קורה רק מהעובדה שאיתנו בשיירה יש עוד כמה גרוטאות שמפזרות אבק מהשבילים, אבק כוכבים אפשר להגיד, כי זהו פלא. על אחת יש פסל של לוכד גחליליות עם גיטרה שיצרה אשתו של אחד הנהגים המחוננים בחבורה, אמנית, ומהאחרת בוקעים צלילים של מטאליקה. וכולם קורנים מאושר.
בסוף, בדרך חזרה דרומה, אני נזכר בהכל ומיד מבצבצת תחושת געגוע קלה לחוויה הקצרצרה, כמו ביער פיות כלשהו בסרט פסיכודלי- חלום ליל קיץ ממש - שבו קורים דברים שבמציאות פשוט אמורים להישאר בחלום.
עצירה מאולצת
"הרפתקה אין פירושה להתלות על חבל בצד צוק, הרפתקה היא הגישה שאנו מיישמים בהתגברות על מכשולים יום יומיים בהיתקלנו באתגרים, ניצול הזדמנויות, בחינת ההתמודדות שלנו כנגד הבלתי נודע ותוך כדי גילוי הפוטנציאל העצמי הייחודי שלנו".
2 ביולי 2016, 01:30 בבוקר. עולים על גבעה סמוך להררית בצפון. בציר הניווט המקורי תקועים שלושה רכבים - לאחד נשבר משהו בגלגל, השני לא מניע, והשלישי סתם הצטרף לעזור. החבורה שלנו - שמורכבת משני פיז'ו 205 חבולות, טויוטה קטנטונת אך נחושה, ג'יפ חפ"ק ואנחנו - מחליטה לקחת שביל אחר במעלה הדרך ולעקוף את הפקק.
בסיומה של עלייה מכובדת מאד, שמאיה ביצעה בטכניקת שיא (במחיר גומי צמיגים וחתיכות קלאצ'), אחת ה-205 מתחילות לחרוק ולהשמיע רעשים בלתי סבירים מאזור גלגל ימין קדמי.
חקירה זריזה מגלה שחסר אום שמחזיק את מוט מייצב ההגה במקום, וכל העסק התחיל להשתולל מתחת לטון ומשהו של מתכת ושני אנשים נפלאים. חובבי המכאניקה נכנסים מתחת לרכב ולאחר כשעתיים של ביתור ותפירה מחדש, מוצאים ממלא מקום לאום החסר. ובינתיים התבשל תה צמחים מהביל שחימם אותנו בלילה הקריר והמפתיע ונשמעו סיפורי קרבות כרגיל במקרים כאלה, ברקע ציפורים בודדות שלא הבינו על מה כל המהומה, ומהגבעה ממול קולות של צוותים אחרים נאנקים במעלה השביל ושורפים הרבה גומי תוך כדי הניסיונות.
מיליון כוכבים מעל, חבורת זרים באותו הבור שהופכים לפתע לעמיתים, מחפשים את האום שהוא רק התירוץ לכל זה.
אז למה בעצם?
במהלך המסע שאלתי את עצמי כמה פעמים, "אבל למה כל כך אכזרי? מה, אי אפשר לייצר חוויה דומה רק בלי כל ההתנפצות הזאת?". כנראה שלא. אחרת לא הייתי שואל את עצמי את השאלה המתבקשת הזאת, ולא הייתי נוסע לתל אביב בלי מזגן עם חיוך מאוזן לאוזן, מהרהר על כל דקה ודקה מ-72 השעות האחרונות בחיי.
הגרוטראלי הוא לא גלגול של המונגול ראלי. הוא אחר. הוא שונה. הוא יותר. הוא אינטנסיבי, מהיר, חזק, לא מתפשר. בעיקר לא מתפשר. הוא מתפשר רק על טיב הרכבים שחווים דגרדציה איכותית לאורך המסע, אך לא בשאר המאפיינים שמהם מורכבים חלומות והרפתקאות בסטנדרט בינלאומי.
זהו מסע שעיקרו הוא נפש האדם ולא כל שאר הזוטות שאיתן התעסקנו בהכנה למסע ובמהלכו. אלה לא כל השעות הארוכות שהצוותים עמלו על קישוט הרכב ומיגונו, ולא הנהיגה המדהימה שחווינו. זה לא התיקון שגם ביומיום לא האמנתי שאפשר לתקן, ולא הקפה ששתינו עם אנשים נפלאים בלילה קריר על איזה פיסטין בצפון. זה הכל ביחד. קו מתמשך של חוויות שמרכיב העצמה נפשית.
כי אם בין כל שתי נקודות הדרך האפשרית היחידה הייתה קו ישר - אז זה לא היה מעניין. אל תצאו לגרוטראלי אם אתם חושבים שראיתם כבר הכל. תצאו אליו כי אתם סקרנים. תצאו אליו כי אתם מוכנים לנקודה שתשנה לכם את הפרספקטיבה על החיים, על חופש, על העזה, כח הרצון ובעיקר חברות בעתות משבר.
ואני הולך לישון עם המחשבה על הפעם הבאה בה אזכה להשתתף בפלא שכזה. מניעים את הרכב, מחייכים אחד לשני במושב הקדמי וזורקים את אותו חיוך למושב האחורי, שומרים על קור רוח היסטרי ולוחצים על הגז. ונוהגים אל תוך הלילה המזמין.