הכנרת של נעמי שמר

זיכרון ילדות קצר: שבת בבוקר, נכנסים אל המכונית הישנה ונוסעים צפונה, אני והוריי. בדרך מנגן הרדיו שירים. אני לא זוכר אם זה גלי צה"ל או רשת ב', אבל אני זוכר את השירים, שיחד עם הנופים המשתנים מתל אביב ועד חופי הכנרת, גיבשו אצלי אהבת מולדת שכזאת. ובין שלל השירים, היו בולטים במיוחד שיריה של נעמי שמר, הייתה שם חורשת אקליפטוס, היה גשר והייתה סירה. הייתה הכנרת, והיה מפרש לבן באופק. והיו גם שירים על העיר הלבנה, על לילה בחוף אכזיב, על העיר באפור, על הירדן.
בבוקר שבת האחרונה נדם קולה של נעמי שמר. בת 74 הייתה במותה.

הפעם אנחנו נשארים בארץ ונוסעים אל המושבה כנרת, שם נולדה נעמי שמר, שם החלה את שנות היצירה שלה ושם גם נטמנה, בבית העלמין הישן של כנרת, לא רחוק ממשוררת נפלאה אחרת הקבורה שם, רחל.

עמי שמר נולדה במושבה כנרת הנמצאת על שפת ים כנרת, למרגלות הרי הגליל התחתון. המושבה טובלת בירק ובנוף קסום שצמרות עצי התמר מעטרות את קו הרקיע שלו. המושבה נוסדה ב - 1908 יחד עם בית גן, מצפה, מגדל ומשקי האיכרים בטבריה, כגל התישבות שני אחרי יבנאל, סג'רה, כפר תבור ומנחמיה. המושבה בנויה על תל עתיק עליו שכנה בתקופת בית שני העיר צינברי (סינבריס).

החקלאות, שהיתה מבוססת בתחילה על שטחי פלחה ומרעה, התפתחה במרוצת השנים למשק אינטנסיבי ומודרני עם מטעי אשכוליות, מנגו, תמרים וזיתים, חממות פרחים ועוד. כנרת הוכרה כמועצה מקומית בשנות החמישים והתושבים שומרים על האופי הכפרי של המושבה, דור שני של בנים ממשיך כהוריו לטפח את המקום. בנוסף להקפדה על ייחודו של הנוף שאין שני לו, שומרו אתרים שלכל אחד מהם עניין משלו. ברחוב הראשונים, שבנייתו הסתיימה ב - 1912 תראו בתי מגורים מבני ציבור כולם מאבן בזלת מקומית מסותתת. רואים שם גם חומה להגנה מפני התנכלויות.

חצר כנרת, הוקמה ב- 1908 כדי להכשיר חלוצים לעבודה חקלאית. בחצר התגבשו רעיונות חדשים אז: הקבוצה, המושב, ההגנה, המשביר המרכזי, משק הפועלות ועוד. פעלו בה: א.ד. גורדון, אליעזר יפה, ברל כצנלסון, חנה מייזל, בן ציון ישראלי. כאן חיה רחל המשוררת. אנשי החווה ותושבי כנרת קיימו שותפות ויחסי גומלין. גן זכרון לנופלים, הוקם בשנות ה-60 לזכר חללי מערכות ישראל. מצבת הזכרון תוכננה ובוצעה בידי הפסל מתניה אברמסון, בן המושבה.

בית חפץ הוא מבנה הציבור הראשון. בניתו הסתיימה ב - 1911 , בקומת הקרקע של מבנה דו- קומתי זה, היתה מרפאה ובית מרקחת. בקומה השניה גר עם משפחתו יעקב פרץ שהיה החובש במשך שנים רבות. היום בבית מוזיאון וארכיון המושבה, שעוצב על ידי עמוס ישכיל.

בניין המועצה המקומית, הוקם ב- 1912 כבית ספר וגן ילדים. בשנות ה- 30 הוסב לבית דואר ולצרכי בטחון. היום בקומה השניה משרדי המועצה המקומית. בקומת הקרקע חדר ישיבות ואירוח המוקדש לזכר הראשונים.

בית טריידל, נבנה בסגנון אירופי מחוץ לחומה אז, על ידי שלושה אחים שהיו מראשוני העלייה מגרמניה. בביתם התארחו מכובדים: הברון א. דה רוטשילד, ארתור רופין, קלאוזנר ואחרים. סופר שהבית שימש השראה לשירו של יעקב פיכמן: "על שפת ים כנרת ארמון רב תפארת..." למשפחה היה בית מוטור - תחנת שאיבה על שפת הים. כחצי ק"מ ממנו נמצא בית המוטור של המושבה. אלה המצויים בביתני אבן סיפקו למושבה מים מהכנרת.

בית העלמין המשותף של המושבה והקבוצה כנרת שוכן על שפת הים, ליד בית ירח. המצבות הרבות כמו מהוות חוליות במחרוזת ההירואית של עלילות הראשונים וההתמודדות עם תלאות המקום והזמן. ברל כצנלסון נקבר כאן אחריו הובאו ונקברו עצמותיהם של בורוכוב, משה הס, ונחמן סירקין, מהוגי רעיון התנועה הציונית הסוציאליסטית וראשוני תנועת העבודה. כאן מצוי גם קברה של רחל המשוררת, שהפך לאתר עלייה לרגל. גן רחל, גן עצי תמר ניטע על שפת הכנרת לזכרה של המשוררת רחל,ביזמת בן ציון ישראלי, ממייסדי קבוצת כנרת

לכנרת נתייחד מקום חשוב בשירה, בספרות ובאמנות של ארץ ישראל. שירים רבים נכתבו על הכנרת, רובם הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות העברית בארץ. יעקב פיכמן כתב את "על שפת ים כנרת", צבי בן יוסף כתב את "יש לי כנרת", אלכסנדר פן כתב את"כנרת כנרת", ויעקב אורלנד כתב את "היו לילות", יעקב שרת כתב את "כנרת אחרת", ומרדכי הוניג כתב את "קסם על ים כנרת", שזכה לאין ספור ביצועים קוליים. אבל המשוררת שכתבה על הכנרת יותר מכולם, שאהבה את הכנרת וחיה ממש על שפת האגם, וגם קבורה בבית העלמין של קבוצת כנרת, היא רחל בלובשטיין, הלא היא רחל המשוררת.

רחל כתבה שירים רבים בהם מוזכרים הכנרת ונופיה המרהיבים. כשהיתה בת 28 בלבד נפטרה משחפת ונקברה על שפת האגם שכה אהבה. ומאז ועד היום פוקדים רבים את קברה בבית העלמין של קבוצת כנרת, ולאחרונה אף משאירים אנשים לצד הקבר שירים שכתבו. בסמוך לקברה, אגב, בתוך גומחה קטנה, מונח ספר שיריה של המשוררת. בית העלמין של כנרת הפך למעין פנתיאון של תנועת העבודה, שבו טמונים זה לצד זה מנהיגים ידועי שם וחלוצים.

הכנרת וסביבתה הם מקומות נפלאים לטיולים, לנופש ולתיירות. חופי האגם, בקעת כנרות ומדרונות ההרים היורדים אליה מכל עבריה, הם פנינת טבע עשירה באוצרות נוף מקסימים ובאתרים מעניינים מתולדות האדם בעבר הרחוק והקרוב. בצד המערבי של הכנרת נמצאת העיר טבריה ונמצאים חופים יפים כמו חוף התכלת, שהוא לטעמי החוף הנעים והמטופח ביותר בכנרת, חוף סירונית, ברניקי, צינברי, שלדג ובצד המזרחי של הכנרת: חוף גולן (הלונה-גל), לבנון, גופרה, עין גב, האון, חלוקים, דוגית ועוד.

חצר הקבוצה הוקמה בשנת 1908 והיתה מרכז לחלוצים רבים שקיבלו כאן את הכשרתם. בשנת 1911 נבנה בחצר כנרת "בית חוות העלמות", שבעקבותיו הגיעה רחל לחצר כנרת יחד עם המורה חנה מייזל.
בחלק הצפוני של בית הקברות של היישוב הצעיר, היה גן הירק של חוות העלמות. עבודת גידול ירקות לא היתה נפוצה אז בין היהודים, והיתה זו הזדמנות לנשים לכבוש להן מקום בחקלאות. הפועלות עבדו כשהן לבושות בשמלות ארוכות, עטופות בכאפיות נגד יתושים ולחמו ללא לאות בציפורים שנגסו ללא רחם ביבול.

גן הירקות המשיך להתקיים גם לאחר חיסול חוות העלמות בשלהי מלחמת העולם הראשונה. לאחר מותה של רחל בשנת 1931 החליטו חבריה לטעת בגן הירקות ובחלקות קרובות גן תמרים לזיכרה, הוא גן רחל. בשיר "כנרת" שכתבה רחל, מובא תאור של גבעת הכרך, הוא בית העלמין של היום, כפי שנצטייר בעיני רחל בימי עבודתה בכנרת. וכך היא כותבת: "מה ירבו פרחים בחורף על הכרך, דם הכלנית וכתם הכרכום, יש ימים - פי שבע אז ירוק הירק, פי שבעים תכולה התכלת במרום...".
בשיר "כנרת" מזכירה רחל "דקל שפל צמרת". כך כתבה:
"...שם על חוף הים יש דקל שפל צמרת,
סתור שער הדקל כתינוק שובב...".

זהו אחד מהדקלים היחידים שהיה בימי העלייה השניה באיזור ונראה יותר כקבוצת חוטרים של עצי תמר. גן רחל, המשתרע במקביל לבית הקברות ממערבו, ניטע עם הבאתם של חוטרי תמרים ממצרים, עירק ופרס מסוף שנות העשרים ועד אמצע שנות החמישים. בגלל ריבוי הזנים והקושי באבחונם, היה קשה מאוד להחזיר את גידול התמר לאיזור. שתילי התמרים שהובאו בשנים האלו ארצה ממצרים, בעיקר, היו הבסיס למטעי התמרים בארץ.

מגן הירק של חוות העלמות נשקפו הרי הגולן, ששימשו תפאורה נהדרת שליוותה את העבודה מהנץ החמה ועד לשקיעה. עם ערב נצבעו ההרים בוורוד ובארגמן ואחר כך בגוונים כהים. שתי מסורות רווחו בעמק הירדן של אותם ימים: מסורת אחת קבעה כי יש לסיים את העבודה רק כאשר הרי הגולן נצבעים בשחור, והשנייה קבעה כי יש לסיים את העבודה רק כאשר חצי מהרי הגולן הופכים מוורוד לשחור. רחל המשוררת התרשמה מאוד מהרי הגולן המרהיבים, וכךכתבה (בהיותה בתל-אביב, אגב) על ההרים:

"שם הרי גולן, הושט היד וגע בם! - בדממה בוטחת מצווים: עצור. בבדידות קורנת נם חרמון הסבא וצנה נושבת מפסגת הצחור..".

בעת שרחל היתה בחצר כנרת החלו בביצוע התכנית הראשונה לייבוש ביצת כנרת. ביצה זו נקוותה ממים שבאו מן הכנרת הגואה, והחלו לזרום בערוץ הקדום של הירדן. מכיוון שלא היה להם מוצא לירדן, ניקוו המים וקיננו בהם יתושים. ליד הביצה הוקם "בית המוטורים", שבו נעשה שימוש במי הירדן. במקום גרו תחילה חבריה של רחל - בן ציון ישראלי, נח נפתולסקי ומאיר רוטנברג, אך הם עזבו את המקום ובמקומם הגיעו משפחות חלוצים-פועלים מתימן, שהתיישבו בבית ובסוכות מחוצה לו. הם ניסו כמה פעמים לייבש את הביצה אך ללא הצלחה. רחל השתתפה בניסיון הייבוש הראשון על ידי נטיעת חורשת אקליפטוסים במקום.
"רק עץ ידי נטעו, חופי ירדן שוקטים, רק שביל - כבשו רגלי על פני שדות",
כתבה מאוחר יותר רחל בשירה "לא שרתי לך ארצי". הנסיונות לייבוש הביצה נמשכו, בשנת 1915 נעשה נסיון נוסף לנקז את מי הביצה ושוב נשתלו אקליפטוסים, אך גם נסיון זה נכשל. רק בשנת 1919 התקיים מפעל חפירה גדול, שכלל עבודות ניקוז ורישות המקום בצינורות חרס, והביצה יובשה. נוף זה, אגב, מוזכר בשירה של נעמי שמר, בת כנרת, שכתבה על "חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה, וריח המלוח על המים".

על בית העלמין של כנרת כתבה רחל שני שירים, האחד, שפורסם בקובץ שיריה בשנת 1928 והשני שנמצא בעזבונה. היא כותבת:
"קולך לחש: עמדי מנגד, נטיתי ראש ואעבור, צחקה כנרת בדמי שקט אל מול תוגת הבור...".
ובשיר אחר היא מבקשת לכשיגיע יומה, למצוא מנוחה אחרונה באדמת הכנרת. וכך היא כותבת בשיר "אם צו הגורל":
"אם צו הגורל
לחיות רחוקה מגבולייך- אבואה כנרת,
לנוח בבית קברותייך!".

עכשיו גם נעמי שמר נחה שם.