רק שהדינגי לא תתהפך

דנדן בולוטין - כתב, מרצה, צלם, מדריך בכיר בחברה הגיאוגרפית ואתנו בוטנאי - הוא מהאנשים שעבורם מסעות לאנטארקטיקה הם רק בגדר מכשול כספי. עוד לפני ההתמודדות עם היבשת ותנאי ההישרדות הקשים בה, שעבורו הם דווקא גורם משיכה (כמו קור של מינוס חמש בקיץ, הגלים הכי גבוהים בעולם ומושבות של פינגווינים מכל עבר), יש להתמודד עם הוצאות גבוהות, היערכות מסיבית ותכנון רב. אבל עבור דנדן שעשה זאת לאחרונה בלוויית בת זוגתו ושתי בנותיו, זה רק עניין של זמן עד שהוא יחזור לשם.

מזה שנים שאנטארקטיקה, היבשת הכי פראית, מושכת אליה חוקרים רבים אך גם הרפתקנים לא מעטים. "זה היה המסע לאיי פוקלנד ומסע הקיאקים בפטגוניה", משחזר דנדן את רגע ההבזק שלו ושל לילך אשתו, "שאחריו ידענו שאנחנו רוצים לראות את היבשת הלבנה". בפטגוניה הם היו הראשונים בעולם שצלחו בקייקים את המדינה מצפון לדרום ויצר ההרפתקנות רק הלך וגדל בעקבות המסע. "ידענו אז שאנחנו רוצים להגיע גם לאנטארקטיקה, לראות את היבשת הבלתי מנוצחת, אבל ההתלבטות אם לקחת את שתי הבנות הייתה קשה. מה שהכריע את הכף היה שבגילן (שנתיים וארבע) עדיף שהן יהיו עם אימא ואבא שלהן".

הפחד הגדול היה ממחלת ים. הים באזור אנטארקטיקה נחשב לסוער ביותר בעולם והגלים העצומים (בגובה של 15-20 מטר) המתקרבים לעבר היאכטה, הם בהחלט חוויה שדנדן ושותפיו למסע היו מוותרים עליה. "הייתה לנו יאכטה מעולה, יאכטה קצת פחות מפוארת, אבל ברוב ההפלגות הארוכות הבנות שכבו, במשך הזמן הן התאקלמו וברגע שירדנו ליבשה הן היו בסדר גמור".

אבל הירידה ליבשה באמצעות סירת הדינגי (סירת גומי איתה יורדים מהיאכטה אל החוף) לא סימנה את סוף ההתמודדות, להיפך, זו הייתה התמודדות חדשה עם קרח וקור וסופות רוח עזות. החורף באנטארקטיקה יכול להגיע לקור של מינוס שמונים או אפילו מינוס תשעים מתחת לאפס ואילו בקיץ, בתוך היבשת מדובר על מינוס עשרים וחמש מעלות. אבל כיוון שהמשלחת של דנדן שהתה בעיקר בחוף הם חוו את הקיץ בשיאו כשהוא מגיע למינוס חמש מעלות מתחת לאפס ואפילו יום אחד עלתה הטמפרטורה ל-17 מעלות מעל האפס.

דנדן בולוטין, נשוי ואב לשניים, ביולוג בעל תואר שני בצמחי רפואה אינדיאנית ביערות הגשם של אקוודור ומדריך טיולים, מחלק את חייו בין מסעותיו הרבים ובין ניהול חווה באזור נתיבות. כמי שגדל במרכז תל אביב אך התחנך בבית ספר חקלאי, הדרך לאהבת חיות וטבע הייתה קצרה. את לילך הכיר בעת שהדריך טיול לנמיביה, וכמוהו היא ביולוגית אוהבת ושוחרת טבע וחיות. בחווה שלהם הם מגדלים לא רק כבשים שלטענתו על הריח שלהם הוא לא מוותר, אלא גם קובו, פרי קקטוס, שהוא הביא ממכסיקו והיא גם משמשת כמקלט לחיות בר.

הנסיעה לאנטארקטיקה תוכננה במשך כשנה וכללה בחירת מסלול, מציאת יאכטיונר טוב, שותפים למסע, המתנה לעונת הקיץ ביבשת (דצמבר וינואר עם 20 שעות אור ביום), צפייה בשקופיות, הכרת החומר, הצוות, קניית ציוד וכמובן הכנה מעשית. היה חשוב לקחת בחשבון את שתי הבנות הקטנות ובמהלך השנה הם הלכו לקורס במכמורת כדי ללמוד ולדמות כיצד מסתדרים בים גבוה וכמובן שנרכשו חליפות הצלה מיוחדות עבור הבנות. "הראנו לבנות מה זו סירת הצלה, הבאנו להן חגורות הצלה והכנו אותן שידעו מה זה אינפוזיה, ושזה לא נורא כואב כי מחלת ים הנפוצה במסע ארוך בים גורמת להקאות וכתוצאה מכך להתייבשות". אחת הבנות הגיעה למצב קריטי שבו היא הקיאה המון, שכבה עם פרצוף של זומבי וכמעט שהחדרנו לה אינפוזיה, אבל למצוא וריד לילדה קטנה באמצע סערה זה לא ענין פשוט. למזלנו המצב התייצב והיא התחילה להרגיש טוב יותר".

מעבר לכל בעיות הארגון והתכנון ישנה בעיה קריטית במסע שכזה והוא המימון. מסע כזה נחשב ליקר במיוחד, בעיקר בגלל השכרת היאכטה שעולה כ-15000 $ לאדם!

לאדם כמו דנדן זה ברור שהוא לא יעשה "קרוז" על אוניית פאר כדי לראות את היבשת. המסע צריך להיות מיוחד, מאתגר ובמקרה הזה אפילו מתחקה במובן מסוים למסעו של ארנסט שקלטון – חוקר הקוטב הדרומי. החוקר הבריטי שפרסם מודעה בעיתון בחיפוש אחר 28 אנשים שיתלוו אליו, נוסחה כך: " מבוקשים אנשים להרפתקה מסוכנת, משכורת צנועה, קור עז, חודשים ארוכים של אפלה מוחלטת, סכנה מתמדת, חזרה הביתה בספק. במקרה של הצלחה מובטחים כבוד והכרה". שקלטון קיבל אלפי פניות ולבסוף יצא אל יבשת הקרח ב-1914.

ברבות הימים, המסע של שקלטון הפך למסע ההישרדות הגדול בהיסטוריה; לאחר שספינתם נתקעה בים הקרח ושקעה, היטלטלו שקלטון ואנשיו במשך חודשים ארוכים על קרחונים צפים ואיים מבודדים כשהם חשופים לקור מקפיא ומתנדנדים בין תקווה וייאוש, עד שהצליחו להיחלץ במסע שיט ימי נועז. 522 יום עד שהצליחו להילחץ, 522 יום של הישרדות בתנאים הכי קשים של אפלה מוחלטת בחודשי החורף, הליכה ארוכה על הקרח, התפצלות הצוות, רוחות עזות, קרחונים נופלים, דייג ועוד תלאות רבות שפקדו אותם עד שחזרו לדרום ג'ורג'יה. צחוק הגורל הוא שכל הצוות חזר הבייתה בשלום, את המסע האימתני וההזוי הם אמנם שרדו ועברו בשלום, אבל חלק ניכר מהצוות הוכרע על ידי מלחמת העולם הראשונה שבשובם הביתה לאירופה, עדיין לא הסתיימה.

המשלחת של דנדן בולוטין ועידן צ'רני, מרצה וצלם גיאוגרפי, מהנדס מערכות מידע המקדיש את רוב זמנו אחר מקומות בתוליים, תרבויות נשכחות וחיות נדירות, כללה שמונה ישראלים ושלושה אנשי צוות היאכטה. היו אלה דנדן, לילך, עידן וטניה (זוגתו) שארגנו את המסע, עוד ארבע ישראלים שנתלוו להרפתקה, 3 אנשי צוות וכמובן שתי הבנות של דנדן. סך הכל, במשך ארבעים וחמישה ימים שהו 11 מבוגרים ושתי ילדות על היאכטה, שהייתה לעוגן ולבית שלהם עד החזרה לאיי פוקלנד.

מרבית ההפלגה עברה באי נוחות מסוימת שנבעה ממחלת הים, אבל מרגע ההגעה לחוף החזיונות שנגלו היו מרהיבים והטבע היה בשיא עוצמתו ועל כך, מעידים חברי המשלחת, אין עוררין. פינגווינים בכל שלבי הרבייה, לוויתנים, כלבי ים, פילי ים, דובי ים, עופות אנטרקטים וכמובן המסע בעקבות החוקר הבריטי.

באנטארקטיקה אין מתיישבים פרט לחוקרים ומדענים הפוקדים את המחנות, עם זאת בשנים האחרונות ישנה גאות אדירה של תיירים המגיעים על גבי אוניית פאר למשך חמישה ימים עד שבועיים. בעונת הקיץ, שהיא עונת התיירות ביבשת, אפשר לצפות בכ-300 תיירים הנוחתים על היבשה ומצלמים 300,000 פינגווינים. בין לבין ישנם סירות קטנות יותר של כארבעים איש שעושות את דרכן ליבשת אך מסעות פרטיים על יאכטות הן נדירות ושונות בתכליתן מכל האחרות.

במסע שכזה הארוחות כללו הרבה שרימפסים נאים, דגים, צדפות, עשב שמצאו ונקרא "טוסוק" ומזון שהובא מהבית כמו כבש שנשאר קפוא. הכל נאכל נא ממש כמו "קרפצ'יו". אגב, אנטארקטיקה, מהמקומות הנקיים בעולם מבחינת זיהום אוויר ולכלוך, מחייבת את כל הבאים אליה לקחת אחריות על הזבל שלהם ולקחת אותו בחזרה.

נתיב המסע כלל ביקור בכמה אתרים מרתקים כמו איי ג'ורג'יה הדרומית שגילה קפטן ג'יימס קוק ב 1775 ותאר את המקום כארץ קודרת, פראית וקרה והכריז עליה כבריטית, אי הפיל, אי התעתועים, איי אורקני הדרומיים ואיי פוקלנד. "היו מקומות שהגענו אליהם וירדנו עם סירה לחוף וצפינו על החיות, לא הטרדנו אותם. ראינו אלבטרוס – ממשפחת העופות עם הכנפיים הכי גדולות בעולם – 3.5 מטר. בחורף רובן בים שלא קפוא ובקיץ הן עולות ליבשה. היינו ממש בתוך טבע מדהים: ראינו פינגווינים, פילי ים, לווייתנים ששחו בקרבתנו, לוויתן (אמבק) אחד יצא להסתכל עלינו והיאכטיונר אפילו נגע באחד". היינו במושבה של פינגווין מלכותי, מושבה של 300000 זוגות שנראה כאילו שזה לא נגמר. ואיזה רעש וריח היה שם - ואנחנו מצלמים. חוץ מזה חווינו סופות איומות, גשם וברד כמו מחטים, רוח אימים שהביאה אותנו לפיורד בו הסתובבנו יומיים, עשינו חצי יום הליכה. במהלך המסע צילמנו נפילות קרחונים מדהימות ועוד המון חוויות". "אבל עבור הבנות החוויה הכי גדולה הייתה שהן תמיד חלמו לאכול קרח, שלג ופתאום היה להן הרבה, כמה שהן רוצות"

רבים לא יודעים זאת אבל יבשת אנטארקטיקה, היא אכן "בנויה" על יבשת. היא מכוסה בכ-% 99.6 קרח והיא הגבוהה ביותר (2500 מטר בממוצע)! ברובה היא צחיחה על אף שיש בה מעט מן החי והצומח, כפי שדנדן ומשלחתו זכו לראות ולטעום. היבשת הלבנה, כפי שרבים מכנים אותה היא החמישית בגודלה (14.25 מיליון קמ"ר) ואין בה תושבים פרט לאזרחי מדינות שונות המאיישים את תחנות המחקר שלהן. חוקרים, מדענים וציידי לווייתנים שונים שסבבו אותה ומאוחר יותר ביקרו בה במהלך חמש מאות השנה האחרונות, תיארו אותה באהבה, ריתוק או באכזבה. אבל כולם דיברו על שקט, שלווה, פרא אכזרי, אוויר נקי, קרחוני ענק ורכסי הרים ביבשת, שעדיין לא הוכרעה על ידי האדם.

במהלך המסע, דנדן ומשלחתו פגשו בתחנות מחקר של מדינות העולם ובתחנת המחקר הצ'כית שהיא בבעלות פרטית. הם ירדו לפגוש את החוקר הצ'כי וגילו לתדהמתם שהחוקר שהה בעבר בקיבוץ ולאות הזדהות הראה להם חולצה ודגל ישראל. החוקר התרגש מאוד משום שהוא מעולם לא ראה ילדים בתחנת המחקר.

בסוף המסע הם פגשו ביאכטה של מיליונר ברזילאי ששברה שיא עולמי בלהקיף את העולם. "בכל פעם שפוגשים יאכטה מחליפים חוויות, מתנות וגם עדכונים לגבי המשך הדרך. היאכטה של המיליונר הברזילאי הייתה מפוארת מאוד ועלתה כשלושה מיליון דולר. הוא כיבד אותנו בשוקולד וקפה אבל גם לנו הייתה מכונת כביסה ומכונת אספרסו ביאכטה".

המסע הסתיים מוקדם יותר ממה שדנדן קיווה בגלל מגבלות של כסף וזמן, אבל הם היו רוצים לשוב לדרום ג'ורג'יה ולאנטארקטיקה: " היינו רוצים לטייל יותר ברגל. כל הזמן הייתה לנו תחושה שאנחנו רצים".

* הראיון נעשה באדיבות מגזין "מסע אחר" שבשליחותו יצא המסע. התמונות באדיבות עידן צ'רני, צלם גיאוגרפי ומוביל המסע.