נסיכות המדבר

חמישה ימים של מסע נשים בוגרות לתוך מדבר, וואדיות ובוסתני סיני היה חוויה מרתקת עבור כל אחת מהנוכחות. הרבה טבע, שקט ושלווה אפפו את המסע הזה שהורכב מנשים שהמכנה המשותף שלהן הוא לא רק גילן המתקדם אלא גם אהבתן לטבע והשתייכותן לקבוצות מיטיבי לכת.

תשעה עשרה נשים בנות חמישים פלוס ומדריכה אחת בגילן, יצאו בשבוע שעבר למסע בחצי האי סיני בו הן הלכו בדרכים קשות, ישנו תחת כיפת השמיים והתרחצו עם בקבוקי מים.

מרבית הנשים חברות בקבוצה של החברה הגיאוגרפית במסגרתה הן מתייצבות מדי חודש לטיול רגלי למיטבי לכת, גברים ונשים כאחד. בניגוד לטיולים קודמים, אחת מחברות הקבוצה העלתה את הרעיון לערוך טיול לנשים בלבד ומשם הדרך לארגון ולגיבוש הטיול הייתה קצרה. היעד הנבחר, סיני, היה ברור הן בשל קרבתו היחסית לישראל והן בזכות יופיו ועוצמת הטבע הטמונה בו.

בהתאם לתכנית המקורית, יצאו נשים מאותה קבוצת גיל עם מדריכה מנוסה ומוסמכת למסע מדברי שאורגן עבורן על ידי החברה הגיאוגרפית.

היום הראשון היה כרוך בטלטלות, טיסה, סידורים (חציית גבול) ונסיעות עד שקבוצת הנשים הגיע למחוז חפצן - סנטה קטרינה. את הערב העבירו הנשים במסע היכרות כשכל אחת מציגה עצמה בפני הקבוצה. המדריכה, סיגל גבע, מלווה ותיקה בחברה הגיאוגרפית ובמסעות נשים ואתגרים כאחד (מלכת המדבר האחרון), ציינה שיש הבדל מהותי בטיולי גברים לעומת נשים, אפילו בתהליך הצגתן בפני הקבוצה.

היום הראשון לטיול החל בהשכמה לאור הזריחה. לאחר העמסת תרמילים, שתייה, קרמים לשיזוף (הבדל ראשון בין גברים לנשים) ובגדים חמים החלו הנשים את צעידתן הארוכה. שמונה שעות של הליכה במסלול אבו ג'יפה ועליה לג'אבל עבאס בשה עד לגובה של 2300 מטר. ההליכה באזור מלווה בנוף מדהים שהוא ברובו מסה ענקית של מדבר, צוקי גרניט, נוף פראי וצבעוניות עזה המוקרנת היישר מהסלעים. זה היה יום של הליכה ארוכה הכרוכה בעליות ומורדות, מאמץ פיזי קשה בייחוד לנשים בנות חמישים פלוס. אבל להבדיל מגברים, לא הייתה פה ריצה או לחץ לשום מקום. נהפוכו, הורגשה נינוחות ושלווה כשהמטרה הייתה פשוט לעשות את זה, ליהנות ולהפיק כמה שיותר מהטבע עם עצירות בדרך, פרגון הדדי והמתנה אחת לשנייה.

לקבוצת הנשים, התלוותה שיירה של שבעה גמלים, מאבטח מצרי (שהצבא המצרי מחייב) ושני בדואים שסחבו את כל הצ'ימידנים ולשם שינוי, בישלו עבור הנשים.

אולי זה התקופה, אולי זה הנוף המדברי אבל בכל מקום הייתה פריחה מקסימה שהציצה כמו ממחבוא מתחת לסלעים. בכל השבילים והדרכים, שלא היו מסומנים כפי שאנו רגילים בשבילי הארץ, היו צמחי תבלין עם ריח משכר הנישא באוויר ומעצים את החוויה המדברית. הכניסה לוואדי וההיתקלות בזעתר, למשל, הופכת את הטיול לחוויה על חושית של צבע ההרים, ריחות תבלינים ושקט שיש שיגידו שהוא "מקרב לאלוהים".

ארוחת הערב בושלה על ידי טבח בדואי שהיה פעם טבח באגד. לא היה תפריט מיוחד אבל היה משביע ותואם את אווירת המקום: מרק ירקות חריף, חומוס, טחינה, סלטים וכמובן פיתות מקמח מלא שנאפו במקום ותה וקפה שנרקחו מעשבי תיבול שנאספו בדרך. על מקלחות כמובן לא היה על מה לדבר ולכן, נאלצו הנשים ללכת קבוצות קבוצות לקצה הבוסתן, עירומות, ולשפוך על עצמן מים שנשאבו מבארות הסביבה תוך שימוש בבקבוקי שתייה קלה. המים היו קרים כל כך שזעקותיהן או במילים אחרות צעקותיהן נשמעו למרחקים, אך כנראה שלא משנה בן כמה אתה ומאיפה אתה בא, תהליך ההסתגלות קצר הוא, ולמחרת, יללותיהן של הנשים הלכו ונדמו.


את הלילה העבירו הנשים בשקי שינה תחת כיפת השמיים. "המחנה" הוקם בבוסתן בתוך וואדי תחת עצי השקד. במהלך הלילה הסתובבו חמורים בין הנשים ואף הרשו לעצמם לרחרח אותן. היה קשה לעצום עין ולהתרגל לשינה על הקרקע כשכל הכוכבים מסתכלים מטה, אבל החוויה הייתה בשיאה.

כתמול שלשום, קמו הנשים לאור הזריחה, התארגנו ויצאו לדרכן הארוכה. שמונה שעות בממוצע צעדו הנשים, בלי כל רחמים, אחת אחת, עד שכולן הגיעו, ראו, עלו והספיקו להגיע לפארש רומנה ובאבל דומיה בגובה 2090 מטר. הקצב היה מתואם ואף אחת לא ניסתה להרשים, לדחוק או להאיץ בחברתה. כולן באו ליהנות מהסביבה ומהמראות - נוף פראי, צבעים אדומים עזים, צוקים מפוסלים בידי הרוח והמים והליכה ודילוג על סלעים. הסיפוק היה אדיר וכך גם הפרגון בין הנשים.

אמנם לנוף חלק מהותי בטיול אבל גם לכימיה ולדינמיקה הקבוצתית יש הרבה מקום. בטיול הזה הנשים שיתפו פעולה, נהנו מעצם היותן שם והקרינו המון נינוחות ובגרות גם יחד.

תפקיד המדריכה חשוב אף הוא בהוויה הקבוצתית ובהלכי הרוח. על אף גילה הצעיר, ביחס לממוצע הנשים, סיגל בעלת ידע רב מהול בשקט, שלווה ושלמות שבא לידי ביטוי פעמים רבות במהלך הטיול. סיגל מקרינה סמכות שאף אישה לא ערערה עליה ולא הטילה בה ספק, ובה בעת השרתה אווירה נעימה ונינוחה: ערב ערב היא שיתפה את הנשים בסיפורים וחוויות מטיולים קודמים וסיפקה קוריוזים.

את ארוחת הערב הנשים ערכו כקבלת שבת. כמה ארגזים הפוכים של פירות וירקות ועליהן מפה, נרות ובקבוקי יין עשו את העבודה ויצרו אווירה מיוחדת ויפה. הבדואי שיתף פעולה והביא פרחים שקטף מהסביבה וסדר אותם בתוך בקבוק שתייה קלה. תחושת החגיגיות והאחווה בלטה. ארוחת ערב יום השישי הייתה מעט מכובדת מקודמותיה וכללה מרק עוף עם אטריות. התוצאה הייתה פשוט נפלאה. כמובן שבכל ארוחה התווספו מגוון רחב של סלטים ולקינוח עוגה שכל אחת הביאה עמה.

יומיים של הליכה במדבר והריטואל הפך כבר להרגל – קימה לאור הזריחה, הליכה ארוכה וכן הלאה. אבל היום הרביעי היה קצר מכולם שכן המסע עמד להגיע לקצו: הנשים שבו לסנטה קטרינה ומשם בנחיתה רכה להילטון טאבה שליד הגבול עם ישראל.

הטיול בין נשים שונה מטיול גברים לא רק באופיו ובמהותו אלא גם בנושאי השיחה המנוהלים בין הנוכחים או יותר נכון, נוכחות. חמישה ימים בין עשרים נשים הוא זמן איכות לשיחות רבות כמו על דברים אישיים ורמת האינטימיות שנוצרה וההבנה של כולן יצרו פתח שעושי להביא בקרוב ליוזמה של טיול שטח נוסף.

עבור נשים בנות חמישים ומעלה הטיול מזכיר את טיולי ופעולות תנועות נוער. מרבית הנשים עושות טיולי הליכה ארוכים מדי חודש ואף טיולי טרקים בחו"ל, אבל ההליכה בחצי האי סיני שונה בעיקר בגלל שהשבילים אינם מסודרים ואף קשים ולכן ההליכה צריכה להיות מבוקרת.

הקשר הבלתי אמצעי עם הטבע, עוצמתו וההנאה שבהליכה ברגל באו לקצם. יומו האחרון של המסע עבר מחוץ למדבר ולשקט.

היום האחרון שימש את הנשים לחזרה למציאות. זה התחיל עם ארוחת בוקר מפנקת במלון הילטון טאבה, השתכשכות קלה במימי הבריכה וטבילה צוננת בים. לאחר מנוחה קצרה והרגעות החלו עשרים הנשים את חזרתן ארצה כל אחת למחוזה, ביתה ומשפחתה.