העולם שמח

חודש פברואר הוא עונת הקרנבלים בעולם, והאמת היא שאין זה מקרה. כבר משחר ההיסטוריה, נחגגו קרנבלים בסוף חודש זה. הקרנבל הרומי הקדום, למשל, נחוג בדיוק במועד זה. אבל אז היתה לכך הצדקה הגיונית. השנה הרומית החלה בחודש מרץ, ופברואר היה החודש ה-12 בשנה. הקרנבל הרומי היה פשוט חג סיום השנה והתחפושות שאיפיינו אותו נועדו לציין את התקווה להתחדשות לקראת השנה החדשה. ואם כי הקרנבלים נחוגו בתקופה הרומית כמעט בכל מחוזות איטליה ועריה, אפשר להצביע על ונציה כעל מולדת הקרנבל. הקרנבלים הרומיים הקדומים השונים, שכונו בשמות כמו "לופרליה", קווירינליה" ואחרים, התקיימו בוונציה עד לשנת 492 לספירה, כאשר האפיפיור גלסיוס הראשון הפך אותן לחגיגה נוצרית של "הטהרות הבתולה הקדושה".

מקור השם "קרנבל" לדעת חוקרים הוא במילה האיטלקית Carnevale, שהיא צירוף של שתי מילים: קארנה-בשר, וואלה-פרידה, כלומר פרידה מבשר. הקרנבל הקאתולי נתן הצדקה להתפרצות של שמחת חיים והנאות בשרים לפני התענית הנוצרית ועינוי הבשרים. הוונציאנים העלו את חגיגות הקרנבל לשיאים אמנותיים ביצירות של מסיכות ותלבושות. אפילו בחשכת ימי הביניים נודעו הקרנבלים של ונציה כמפוארים ונהנתנים ביותר. בגלל היותה עיר של איים ותעלות, היו התהלוכות המרכזיות שנערכו בה, תהלוכות של גונדולות וכלי שיט אחרים ב"גראנד קאנאל", כשמשלחות מכל קצוות איטליה משתתפות בהן ומעלות הצגות תאטרון ומופעי בידור ושעשועים. לשיאו הגיע הקרנבל בוונציה במאה ה-18, כאשר חגיגותיו נמשכו שישה חודשים.

בשנת 1979, אחרי הפסקה של עשרות שנים, חודש הקרנבל של ונציה. הקרנבל הזה אינו דומה לשום קרנבל אחר בעולם. זו אינה חגיגה של התפרקות יצרים, אלא פולחן של יופי עילאי. המסיכות חסרות ההבעה והתלבושות של המתחפשים מגיעות שם מדי שנה לשיאים חדשים של יצירתיות ואמנות. אין בהם אולי הרבה שמחה, אבל יש בהם ייחוד, המחזיר לוונציה את עטרתה כמולדת הקרנבלים.

באזל, שוויץ, היא עיר שקטה ונינוחה וקצת קשה לקשר בינה לבין קרנבלים. באזל היא קודם כל עיר אוניברסיטאית מכובדת, שבתוכה זורם נהר הריין, עיר שיש לה גם חשיבות בהיסטוריה היהודית (כאן התכנס הקונגרס הציוני הראשון וכאן התגורר ב.ז. הרצל). השגרה השוויצרית המשעממת של באזל מופרת רק פעם אחת בשנה: בזמן הקרנבל של באזל שנקרא "פאסנאכט".

הקרנבל הזה הוא בעצם שלושה ימים ושלושה לילות של שבירת שגרה, של טירוף מערכות, של פריקת עול ושל פריצת מוסכמות פראית. שורשיו של קרנבל זה בימי הביניים, והוא נועד לגרש את החורף בעזרת מצעד לפידי אש ולשבור את הסדר החברתי של צמיתים ואדונים באמצעות מסיכות ואנונימיות של משתתפיו. ובכל זאת, הרי מדובר בשוויץ, ארץ ארופאית מתורבתת להפליא, ולכן גם בבלאגן הקרנבלי הזה יש צורך בסדר ונקיון. אז במשך ימי הקרנבל באמת לא מנקים את העיר, אבל על הסדר שומרים שם.

כל תושב בבאזל צריך להודיע חודשים ארוכים מראש אם הוא משתתף אקטיבי או פאסיבי. אם הוא אקטיבי הוא צריך להיות שייך לקבוצה או ללהקה. המשתתפים חייבים להתחפש ולעטות מסכות. כל לבוש מותר ובלבד שלכל קבוצה יש תלבושת אחידה משלה, שאושרה חודשים ארוכים מראש על ידי הנהלת הקרנבל ונתפרה במיוחד לכבודו. מוסיקה היא מרכיב הכרחי בקרנבל הזה, ובכל קבוצה יש נגנים. מותר לנגן בכל כלי נגינה שעולה על הדעת ובלבד שיהיה חליל, פיקולו או תוף. מותר גם לנגן איזה מנגינה שרוצים ובלבד שתהיה אחת מ-20 המארשים הרשמיים של הפאסנאכט.

קל מאוד להשאב את הקרנבל המדליק הזה. 72 שעות של מוסיקה ואלכוהול, מסכות ולפידים, תהלוכת תזמורת וגשם של קונפטי. הפאסנאכט שובר הרבה כללים שוויצרים שנהוגים בבאזל, אבל לביזאריות קיצונית מגיע קרנבל זה דווקא במרכיבי המזון שלו. בתי האוכל של באזל פתוחים מסביב לשעון ומגישים במשך שלושת ימי הקרנבל את שתי המנות הרשמיות והמסורתיות של הפאסנאכט: מרק קמח ועוגות בצל. לא נשמע דליקטס של ממש? זה נכון, אבל אלה המאכלים הרשמיים. מרק הקמח נועד לחמם את החוגגים בלילות הקרים (אל תשכחו שכאן החורף בעיצומו וקר מאוד) ועוגת הבצל נועדה ל"המתיק" את רוע הגזירה של המרק. אבל מה שבאמת הולך שם מצויין זה היין וגם הבירות נמכרות במהלך ימי הפסטיבל כמו לחמניות שרק יצאו מהתנור.

שלושת ימי הפסטיבל הם ימים של שכרון חושים אמיתי: הבנקים סגורים (וזו שוויץ, אל תטעו לרגע), הבארים פתוחים והומים בחוגגים ללא הפסקה. העיר כולה יוצאת מעורה וזו חגיגה אמיתית לתיירים מכל העולם שבאים לראות איך השוויצרים עושים שמח.

הקרנבל של באזל הוא גם עניין פוליטי, כך מתברר. זה בעצם הזמן לבקר את הרשויות, בעיקר המקומיות, ולהתחשבן איתן. חוץ מהפנסים המקושטים כקריקטורות ענק מתוחכמות, נהוג גם לחלק בין ההמונים דפי נייר ארוכים וצרים, שעליהם קטעי שירה ופרוזה סאטיריים ומרושעים. לבתי הקפה והמסעדות נכנסות קבוצות, שחבריהן מתפקדים כשחקנים בתקופת הקרנבל בלבד. הן נקראות "שניצלבנק" ועורכות קברטים מוסיקליים-פוליטיים. אגב, בשונה מהקרנבל של ריו, הפאסנאכט במפורש אינו מיני. אין חשיפת גוף (כי קר) ואין בדיחות גסות.

ההליכה בעקבות להקה היא חלק מהבילוי בקרנבל. כמקובל באירועים כאלה, מתבוננים כולם בכולם: המשתתפים הפעילים והמחופשים מתבוננים בקהל, והקהל שאינו מחופש מתבונן בהם. הוועדה המארגנת של הקרנבל ניסתה כמה פעמים להתוות לכל הקבוצות מסלול קבוע. זה לא עזר הרבה: לא פעם קרה ששתי קבוצות של שישים נגנים נתקעו יחד בסמטה צרה עם אוהדיהן.

הפאסנאכט, בדומה לקרנבלים אחרים, מצטיין בהלך רוח של מודעות עצמית מחודדת במיוחד, הן בקרב המשתתפים והן בקרב הצופים הפעילים. בכל ימי הפסטיבל מכוסה באזל בקונפטי עד מעל לקרסול. מדהים במיוחד לראות איך שעתיים לאחר סיום הקרנבל העיר מצוחצחת ונקייה ואך פתית קונפטי לא נשאר זרוק כך סתם ברחובות.

מידע כללי על באזל: העיר נמצאת בצפון-מערב שוויץ, ליד הגבול הגרמני, על גדות נהר הריין. מספר תושביה קרוב ל-200 אלף. מוזיאון האמנות של באזל (Kunstmuswum) הוא מיוחד מאוד, מהיפים בשוויץ. הוא נפתח בשנת 1661 והיה המוזיאון הציבורי הראשון באירופה. בחצר המוזיאון תמצאו את פסלו המפורסם של אוגוסט רודן "האזרחים של קאלה". בתוך המוזיאון נמצאות יצירות נוספות של רודן, ציורים של מאטיס, רנואר, גוגן ומונה, דגא, סזאן, פיסרו ואחרים. בכיכר Barfusserplatzנמצא בניין הקזינו העירוני, שבאולם הקונצרטים שלו נערך הקונגרס הציוני הראשון. במוזיאון היהודי של באזל אפשר למצוא מכתבים מקוריים של הרצל ועוד מוצגים היסטוריים בעלי ערך.

אלפי תיירים מגיעים מדי שנה לברזיל בסביבות חודש פברואר כדי לחזות בקרנבל הגדול ביותר בעולם, הקרנבל של ריו דה ז'נרו. הקרנבל הססגוני הזה הוא הפסטיבל הכי מסוקר בעולם, הכי צבעוני, הכי שמח והכי פרוע. מצעד התלבושות והריקודים המפורסם של בתי הספר לסמבה של ריו הוא רק שיאה של חגיגה הנמשכת ארבעה ימים רצופים של שכרון חושים, שבהם מוצפת ריו כולה, ובמיוחד שני רובעי חוף הים המפורסמים שלה – קופקאבנה ואיפנמה – באינסוף של אירועים, מצעדים, תהלוכות, חגיגות רחוב, מסיבות ונשפים, תחרויות ריקודים ותחפושות וגם סתם שמחת חיים והתפרקות חושים, שהם בעצם סם החיים של תושבי ריו. הקרנבל של ריו רכש לעצמו מוניטין כחגיגה הגדולה, הצבעונית והעשירה בתבל, ורבבות תיירים נוהרים לעיר בימי הקרנבל. השנה יערך הקרנבל בין התאריכים 21-24 בפברואר. קרנבל 2005 יערך בין 5-8 בפברואר, קרנבל 2006 יערך בין 25-28 בפברואר וקרנבל 2007 יערך בין 17-20 בפברואר. סמנו בלוח השנה שלכם.

המצעד הראשי נערך בסמבודרום, קטע משדירת מרקז דה ספוקאי רחבת הידיים בעיר התחתית של ריו, ליד כיכר אפותיאוסיס, שמשני צידיה נבנו בשנת 1984 יציעי בטון ענקיים שיאכלסו (בתשלום כמובן) את רבבות התיירים והאורחים הרוצים לצפות במצעד הסמבה, הנמשך כעשר שעות, בישיבה נוחה, סמוך לשירותים ולמזנונים. הסמבודרום, שתוכנן על ידי האדריכל הברזילאי הנודע אוסקר נימאייר, מחולק לאיזורים שונים ומחירי הכרטיסים ל-60 אלף המושבים בו יקרים ונעים בין 200-1,200 דולר. אגב, בשאר ימות השנה משמשים החדרים שמתחת ליציעי הסמבודרום ככיתות לימוד לילדי ריו.

מצעד בתי הספר לסמבה הוא כמובן שיאו של הקרנבל של ריו, אבל הוא רק פן אחד שלו. הקרנבל האמיתי של ריו הם הפסטיבלים הקטנים ומצעדי הרחובות בפאבלאס, רבעי העוני של ריו. חגיגות הקרנבל נערכות למעשה כל הקיץ (ינואר עד מרץ, זהו הקיץ הברזילאי). הן מתחילות בחופים שטופי שמש עם יפיפיות חטובות בביקיני וחוטיני בחופים של קופאקבנה ואיפנמה וממשיכות עם הדהוד התופים וצלילי הסמבה הרועשים של התזמורות והלהקות המתכוננות לחגיגה הגדולה ב"פאגודה" – פסטיבלים עממיים קטנים שבהם מפגינים ה"קריורקס" – תושבי ריו, את כשרונותיהם המוסיקליים.

בסופי השבוע של כל קיץ אפשר כבר לצפות בחזרות של בתי הספר לסמבה לקראת המצעד הגדול, הנערכות בשכונות השונות של העיר. סיורים מיוחדים מסיעים תיירים לביקורים בזירות האימונים הנקראות "חצרות הסמבה". שמחת החגיגה המתקרבת מורגשת כבר ברחובות ובסמטאות, שם מתחילים להופיע בתלבושות הצבעוניות המרהיבות שהכינו לקראת המצעד ולהציג אותן בפני השכנים ותזמורות מתקהלות בכיכרות כדי להתאמן לקראת המצעד.

אווירת הקרנבל למעשה מורגשת כבר מחודש דצמבר, כאשר בכל לילה נערכות חגיגות במועדוני הלילה של ריו. בימי שבת וראשון שלפני תחילת הקרנבל, נערכות תהלוכות ריקודים קטנות יותר של כמה מהלהקות המפורסמות ביותר של ריו, כמו "בנדה איפנמה", או "בנדה דה כרמה מירנדה", שהן להקות דראגס בתלבושות מלאות ובליווי מוסיקה סוחפת.

בערב הפתיחה הרשמית של הקרנבל מכתיר ראש עיריית ריו את מלך הקרנבל ולאחר מכן מתחילות למעשה החגיגות. בשמונה בערב מתחיל לנוע המצעד הראשון בסמבודרום שהוא מצעד בתי הספר לסמבה של הילדים, ובלילה מתחילים הנשפים במועדונים ובבתי המלון הגדולים בעיר. בתי הספר לסמבה, חשוב לציין, הם למעשה אגודות שכונתיות המאורגנות לצורך הקרנבל. בכל אגודה חברים כ-5,000חברים. יש 60 בתי ספר לסמבה בריו והם ממלאים תפקיד חברתי חשוב ופועלים כל השנה.

בין הנשפים הגדולים הנערכים בעיר בליל פתיחת הקרנבל, המפורסמים ביותר הם אלה של ההומואים והלסביות הנערכים במועדוני הלילה הגדולים. הקרנבל ככלל הוא כעין תעודת הכשר לכל השונים והמוזרים, החל בטרנסווסטיטים וכלה באנדרוגינוסים, כולם רשאים לחגוג בראש חוצות ולהבליט את שונותם המינית או האחרת ולקבל מעין לגיטימציה חברתית להיותם כאלה.

המצעד הגדול של בתי הספר לסמבה נע לאורך מסלול של 540 מטרים בלבד. כל בית ספר לסמבה מציג את "מרכולתו" במשך 80 דקות. בסך הכל משתתפים בכל תהלוכה כ-35 אלף צועדים, רקדנים ונגנים. למעשה זהו מרתון תחרותי בין האגודות השונות, שבסופו שתי האגודות שידורגו אחרונות תרדנה בשנה שלאחר מכן למצעד קבוצות המשנה. 40 שופטים מעניקים את הניקוד לאגודות השונות והם מפוזרים בין כל היציעים. בראש כל חטיבה של בית ספר לסמבה, המונה כמה אלפי צועדים הלבושים באותן תלבושות, צועדת ה"בטריה", פלוגת נגנים ומתופפים בכלי הקשה שונים הנותנת את הקצב לצעידה ולריקודי הסמבה. ה"בטריה" היא הקטר שמושך את רכבת המחוללים של אותה אגודה.

היום האחרון של הקרנבל הוא המרדי גרא, וגם הוא גדוש בפעילות חגיגית. החוגגים משתוללים ומתפרעים, ברוח טובה כמובן, בלי לגרום לנזקים. בכל קצות העיר נערכם שוב נשפי ריקודים ומסיכות כמו בימי הקרנבל הקודמים, כשהנשף האקזוטי מכולם נערך באולמי "דה ריגור", ומשודר לכל רחבי ברזיל.

כשמסתיימות חגיגות הקרנבל הצבעוניות של ריו, חוזרים תושביה למציאות אפורה של חיי היומיום הקשים בעיר, ששכונות העוני שלה הן בין המראות המזעזעים בעולם. החלום שבתוכו חיו כמה ימים סוערים ועליזים נגוז ובכל זאת הם שומרים בליבם על גחלת תקווה קטנה, הציפיה לקרנבל של השנה הבאה.

כיכר פלוריניו בסלבדור, בירת באהיה שבברזיל, מקושטת מידי שנה בפרחי נייר, פרפרי בד ענקיים, מנורות צבעוניות ומסיכות גדולות. במרכז הכיכר מציבים בובות ענק ואלפי חוגגים רוקדים בין לוליינים, מתופפים, דראג-קווינס בתלבושות צעקניות, נערות עירומות למחצה ואנשים המחופשים לדמויות מפורסמות מהחיים הציבוריים של באהיה. זהו הקרנבל של סלבדור, הדומה לזה של ריו. כולם כאן שותים, רוקדים, והשמחה בעיצומה.

האמת היא שהקרנבל בסלבדור נחשב לגדול ביותר בעולם ובו משתתפים חצי מיליון בני אדם הרוקדים יחד ברחובות. בניגוד לרושם המתקבל, הקרנבלים של ברזיל אינם רק הצגה לתיירים אלא בראש ובראשונה חג לאומי המשמש גם למטרות חברתיות.

סלבדור נמצאת במרכזו של הנורדשטה, חבל עני הכולל גם את המדינות פרנמבוקו, סרה, ריו גרנדה דו נורטה ועוד. סלבדור, בירתב של באהיה, היא אחד המרכזים העירוניים העניים ביותר במדינה. כאן נטעו מטעי קנה הסוכר הראשונים, לכאן הובאו העבדים השחורים וכאן עוצב למעשה הפולקלור הברזילאי.

הקרנבל של סלבדור נפתח יום לפני הקרנבלים בשאר חלקי המדינה. יום זה מוקדש ל"מומו", המלך השוטה, המובל בראש משט הסירות אל הים ומוכתר שם כמלך הקרנבל. בעבר, ראש העיריה נהג לצאת בסירה מקושטת ולהפקיד את מפתחות העיר בידיו של המומו, שהופך למלך העיר לחמישה ימים. בשנים האחרונות השתנה המנהג הזה וראש העירייה מעדיף לערוך את טקס מסירת המפתחות במלון בלב העיר.

מיד לאחר מכן מתחילה ההיסטריה ברחצה ליד הנמל הישן ובריקודים על החוף. במקום תהלוכות הריקודים של ריו, תמצאו כאן את ה"טריו אלטריקו", משאיות שעוצבו במיוחד למשימה הזו וצויידו במערכות הגברה רבות עוצמה. המשאיות עמוסות נגנים, זמרים ורקדניות. המוסיקה הרועמת מקפיצה את אלפי הצעירים ברחובות ואת הבלוקוס אפרוס – קבוצות של רקדנים ונגני רחוב, הנעים בעקבות המשאיות. לעתים נשמעים גם שירי מחאה, ובשנים שלאחר סיום משטר הרודנות הצבאי ב-1985, למשל, חזרה בשירה הקריאה: "השיבו לנו את השנים האבודות". קבוצה נוספת שבולטת ברחובות היא ההומוסקסואלים. בשל אופיו כפורק מוסכמות חברתיות, היה הקרנבל לחגם של הדראג קווינס, טרנסקסואלים והומואים בורגנים, שיוצאים כולם במצעד מרשים ומפגינים את עצמם לראווה בגאווה.

ראשיתו של הקרנבל בסלבדור במועדונים אקסקלוסיביים ללבנים בלבד, ומשם הוא יצא אל הרחובות. בתחילה הוא נקרא "אנטורודו" (Entrudu, פריצת גדר). לקראת מחצית המאה ה-19 הפך הקרנבל לנחלת המעמדות הנמוכים בקרב האוכלוסיה האירופאית בברזיל. היה זה חג אלים, שרב היה בו השימוש בפצצות סירחון, סילוני מים וכדורי בוץ.

במשך עשרות שנים התייחסו האליטות אל הקרנבל בסבלנות, כל עוד לא איימו עליהם היבטים מסויימים שלו. בשנת 1853 נעשה נסיון להוציא את האנטרודו אל מחוץ לחוק, על אף שמעשית אי אפשר היה להפסיקו. המבקרים טענו שהחוגגים עוברים את הגבול של כללי ההתנהגות כשהם מתיזים אל הקהל תערובות מטונפות של קמח, מים ולעתים גם שתן. בשנים שלאחר מכן הפך הקרנבל מתורבת יותר. בשנת 1855 התארגן לראשונה מצעד הרחוב ובשנת 1888נחקק "חוק הזהב", חוק שחרור העבדים, והללו זרמו מן החוות החקלאיות אל הערים המתועשות. העבדים המשוחררים הביאו עימם, בין השאר, את מסורת הריקודים האפריקאים, הקצב ואחדים מכלי הנגינה, כמו גם את מסורותיהם הדתיות שלא חדלו להחזיק בהן גם כשאולצו להתנצר.הגעתם של העבדים המשוחררים החריפה את הקיטוב המעמדי בערים הגדולות. בני המעמד הגבוה, סוחרים לבנים בדרך כלל, המשיכו לחגוג את הקרנבל במועדוניהם המפוארים, אבל טענו כי מועדוני השחורים משתלטים על החגיגות. מחלוקת זו ליוותה את הקרנבל שנים רבות ובשנות הדיקטטורה הצבאית אף היתה נסיגה בתחום האינטגרציה הבין-גזעית. ב-1979 נוסד מועדון של מתופפי קרנבל שחורים, שמנה 475 חברים והציב לעצמו גם יעדים פוליטיים. הארגון בחר לעצמו את השם "אולודום" וכיום הוא אחד משני המועדונים האפריקאים של סלבדור, כשהשני הוא אילה.

ראשיתו של קרנבל המרדי גרא (Le Mardi Gras) בניו אורלינס, מדינת לואיזיאנה, ארה"ב, בנשפי מסיכות שערכו vצרפתים ששלטו בלואיזיאנה בראשית המאה ה-18. לקראת סוף המאה אסרו הכובשים הספרדים על עריכת המסיבות, אך בתחילת המאה ה-19, כאשר עברה ניו אורלינס לשלטון אמריקאי, הן הותרו מחדש והפכו לחגיגה עממית והמונית.

חגיגות המרדי גרא הם בראש ובראשונה מצעדים מסורתיים לאורך רחובות העיר. המצעדים מאורגנים על ידי מועדוני צועדים. שניים מהמרכזיים בהם נערכים בסוף השבוע שלפני הקרנבל: המצעד של מועדון אנדימיון ומצעד מועדון בכחוס. ביום הקרנבל צועדים שני מועדונים גדולים, רקס וזולו, ואז עובר מרכז הקרנבל לרובע הצרפתי. רחוב בורבון גדוש בחוגגים רבים. אחת התחרויות הנערכות כאן היא תחרות העירו, כלומר מי שמעז ומוריד יותר בגדים. השוטרים במקום, אגב, שומרים שהכל יעשה בטוב טעם ובאופן לא בוטה ומוגזם.

המרדי גרא של ניו-אורלינס הוא הדבר הקרוב ביותר לקרנבל של ריו. שבועיים לפני החג כבר נערכות ברחובות העיר תהלוכות של תזמורות, רקדנים, תחפושות ותלבושות צבעוניות, המושכות מאות אלפי תיירים. בעוד שבריו מאורגנות התהלוכות על ידי בתי הספר לסמבה, מי שמממן ומארגן אותם בניו-אורלינס הן אגודות הנקראות "קרוס" (Krewes). בנוסף למצעדים הן מארגנות גם נשפים ומסיבות וחבריהן הם הצועדים בתהלוכות המסכות, שבכל שנה מתרכזות סביב נושא אחר. רקס, מלך הקרנבל, מולך בעיר במשך יום אחד והוא היחיד שצועד בתהלוכה ללא מסיכה.

במקורו היה המנהג של העלמת הזהות באמצעות מסיכה מכוון להטעיית שדים, רוחות מתים ומיני מזיקים אחרים. הצורה הגרוטסקית, הדוחה או המפחידה של רוב המסיכות, נועדה להפיל אימה על המזיקים ולגרשם.

נראה שמשחר הציוויליזציה נהגו בני אדם להסתיר את פניהם מאחורי ראשי חיות, ששימשו אותם גם בעת הציד. אחר כך נהגו לצבוע את הפנים בצבעים שונים, כפי שנהגו לעשות האינדיאנים וכפי שנהוג עד היום בשבטים פרימיטיביים. במרוצת השנים האמינו לובשי המסיכות, שהחלפת הזהות מעניקה להם כוחות מאגיים והמסיכות שימשו לצרכי פולחן בטקסים דתיים.