בלונדון אין רגע דל

שוחר התרבות המזדמן בימים אלה (ובעצם – מתי לא?) ללונדון, מוטב שיביא בחשבון כי לאחר שהות של שבוע בעיר התוססת והמדהימה הזאת הוא יזדקק לעוד כמה ימי חופשה כדי לנוח, שכן על אף – ובגלל - החוויות הרבות המובטחות לו, רגליו יהיו זקוקות בדחיפות למנוחה.

ב- Royal Academy of Arts שברח' פיקדילי מוצגת – עד ה-8 ביוני - תערוכת "יצירות מופת מדרזדן".
באוגוסט 2002, בשל השטפונות הגדולים שאירעו בדרזדן שבגרמניה, התגייסו אנשי המוזיאון המקומי, מתנדבים ואנשי צבא להציל את אחד מגדולי האוספים של ציורי אולד-מאסטרס באירופה וחילצו מן המוזיאון למעלה מ-4000 יצירות אמנות חשובות. המוזיאון בדרזדן עבר עבודות שיפוץ לתיקון הנזקים והתערוכה המוצגת עכשיו בלונדון נועדה לציין את פתיחתו המחודשת של המוזיאון הגרמני. בתערוכה מוצגות 50 יצירות חשובות שהשאיל המוזיאון בדרזדן, בהן של אמנים, כגון טיציאן, דירר, רובנס, פוסן, קאנאלטו ועוד. כדאי לראות.

בגלריה סאצ'י (Saatchi Gallery) שנפתחה זה מקרוב בגדה הדרומית, במבנה ששימש בעבר את המימשל המקומי, מוצג אוסף של אמנות בריטית עכשווית. זהו האוסף הקבוע של הגלריה, שעברה למשכן חדש ושנוי במחלוקת. הפער בין העבודות העכשוויות והארכיטקטורה האדוארדית השמרנית של המבנה המפואר וספון-העץ זועק לעין.
בתערוכה מוצגות עבודות משל אמנים בריטיים שכבר רכשו להם שם, כגון Damien Hurst, Ron Mueck, Tracy Emin, Gavin Turk והאחים Jake & Dinos Chapman, וכן של אמנים צעירים ולא-ידועים. ניתן לראות בתערוכה יצירות הקוראות תגר על המסורת והמתריסות כנגד כל דבר מקובל ושמרני, ומטבע הדברים יש בהן רבות המעוררות מחלוקות ופולמוסים. בין העבודות המדוברות יותר (שאחדות מהן כבר נראו בתערוכה Sensation, שהוצגה לפני שנים אחדות ב- Royal Academy of Arts) ניתן למנות את "אבא המת" או את "מלאך" של רון מיואיק, את "אורגאזם אוטומטי" של טרייסי אמין, את ראשו של מארק קווין יצוק בדמו, את "הבתולה הקדושה" של כריס אופילי, את "אלף שנים" של דאמיאן הרסט, ועוד ועוד.

עוד ראוי להזכיר את תערוכת ה"אמנות דקורטיבית 1910 – 1939 " שנפתחה לא מכבר במוזיאון ויקטוריה ואלברט, ובה נראות עבודות שקובצו מאוספים פרטיים וציבוריים והמייצגות את התקופה בתחומי הציור, הפיסול, האדריכלות, הריהוט, האופנה, העיצוב גרפי, הקולנוע והצורפות. התערוכה תינעל ב-20 ביולי.

התיאטרון של לונדון חי ובועט, כרגיל. מכל שפע ההצגות הרצות כרגע, בחרנו לראות כמה:

ב-Royal National Theatre, ניקולס הייטנר, מנהלו החדש בחר להעלות הצגה שהיא בעצם אופרה של ממש (או סאטירה על אופרה?), המושרת מתחילתה ועד סופה, ו"מאיימת" להיות אופרת פולחן חדשה. המדובר ב "Jerry Springer-The Opera" , מעין אופרת-רוק המבוססת על תוכנית האירוח הזבלית, הגרוטסקית והוולגארית מאין-כמוה של ג'רי ספרינגר האמריקני (והיהודי). בהצגה מתוודים המרואיינים – בעידודו האקטיבי של הקהל - על פרברסיות וסטיות שונות ומשונות, שבין המעודנות שבהן ניתן להזכיר יחסי מין בין שני אחים או חתונה בין גבר וסוס. היא עוסקת בוולגריזציה של תרבותנו, בוולגאריות של אנשים המבקשים לעצמם כמה דקות פרסומת בטלוויזיה באמצעות חשיפת פרטי חייהם האינטימיים ביותר. ההצגה, שכבר הועלתה כהצגת-שוליים בפסטיבל אדינבורו האחרון, עוררה סערת רוחות בלונדון עוד לפני שהועלתה על הבמה, ומאז היא שיחת היום בקרב אנשי המקצוע ושוחרי התיאטרון. כמובן שההצגה שנויה במחלוקת ומעוררת מצד אחד התלהבות גדולה, ומצד שני תיעוב וסלידה. כך או כך, המשחק, השירה והבימוי מעולים, המוסיקה מתוחכמת ומרגשת, ומזכירה לעתים את סגנונם של באך או של הנדל והפער הזה בין תוכן וצורה הוא שמעניק להצגה את יחודה ואת עוצמתה.

מי שיתעב את "ג'רי ספרינגר" בוודאי יבוא על סיפוקו בעיבוד החדש – אך השמרני - למחזהו של אוגוסט סטרינדברג , "מחול המוות" (Dance of Death), המוצג עד ה-7.6 בתיאטרון Lyric, בכיכובם של איאן מקלן הגדול, פרנסיס דה-לה טור הנפלאה לא פחות, ואואן טיל.
אדגר ואליס, המפגינים כאמור משחק מעולה, תקועים זה 25 שנים על אי בודד ועסוקים בעינויים הדדיים המתבטאים בקרבות מילוליים ובמאבקי אגו אינסופיים. הם מתעבים זה את זה אך לא יכולים לחיות זה בלעדי זה. וחיוניותו של המחזה נובעת, בין השאר, מן העובדה שהסלידה ההדדית המניעה את השניים היא בעצם ביטוי פרברטי למשיכתם זה אל זה והמצב הטרגי לובש לא-אחת צביון של קומדיה שחורה. תיאטרון במיטבו.

ב-Royal Court Downstairs שבכיכר Sloan מועלה בהצגת-בכורה מחזהו החדש של טרי ג'והנסון, "Hitchcock Blonde". (ג'והנסון הוא גם הבמאי). הסיפור עוסק בחוקר ומרצה לתקשורת, המגלה שרידי סרט ישן ובלתי ידוע של אלפרד היצ'קוק ומשכנע את תלמידתו לצאת אתו בחופשת הקיץ לחווילה שלו שביוון כדי לנסות ולפענח ביחד את הסרט העלום. בפענוח הסרט מגלים השניים אשה בלונדית מיסתורית – כפילתה של השחקנית ז'אנט לי בסצנת המקלחת בסרט 'פסיכו' - שכיכבה בסרט שהיצ'קוק עבד עליו אך מעולם לא סיימו.
המחזה מתרחש בשלושה מישורי זמן (1999, 1959 ו-1919) המומחשים על הבמה בעזרת טכנולוגיית וידאו ומחשב מתוחכמת ואפקטים מבריקים. המשחק שמפגינים כל השחקנים – נפלא, ובראשם ויליאם הוטקינס (Hootkins) בתפקיד בלתי-נשכח של היצ'קוק. הוטקינס נראה כמו היצ'קוק, מדבר כמו היצ'קוק ובקיצור – אתה צריך לצבוט את עצמך שוב ושוב כדי לזכור שלא היצ'קוק אלא שחקן בן דמותו ניצב על הבמה.
המחזה רווי מתח, משופע בהפתעות ומומלץ ביותר. הוא יוצג ב"רויאל קורט" עד 24 במאי, ובשל הצלחתו הרבה יועבר החל מה-16 ביוני לתיאטרון "ליריק", הגדול ממנו.

מי ששבע מתערוכות ומתיאטרון בלונדון יוכל להינפש באחד מאינספור הטיולים הרגליים המוצעים לתייר, מדי יום ביומו, בוקר צהריים וערב, על ידי חברת "London Walks" הוותיקה. את הטיולים מובילים מדריכים מיומנים, אורך כל טיול כשעתיים ומקום המפגש הוא בדרך כלל באחת מתחנות הרכבת התחתית. כל טיול מתרכז באיזור מסויים של לונדון, יש גם טיולים נושאיים, כגון "שרלוק הולמס", "להקת החיפושיות", טיולי פאבים, ועוד ועוד. גם המחיר שווה לכל נפש – 5 ליש"ט (והנחות לסטודנטים ולגימלאים).

אנחנו ניסינו הפעם שתי מסעדות חדשות ושתיהן מומלצות:
The Neal Street Restaurant שבאיזור קובנט גארדן (26 Neal Street, WC2, Tl. 020 7836 8368) היא מסעדה איטלקית מעולה המתמחה במאכלי פטריות לסוגיהן השונים, אך מציעה גם מנות מגוונות מצויינות אחרות.

Orrery
(55 Marylebone High Street, W1, Tl. 020 7616 8000) נמנית עם מסעדותיו של המעצב טרנס קונראן, הפזורות בכל רחבי לונדון. זוהי מסעדה אלגנטית בניחוח בלגי/צרפתי, המציעה ארוחות גורמה עסקיות במחיר סביר למדי. בימים יפים ניתן לשבת במרפסת ולתפוס שמש. בימים פחות יפים יושבים בפנים ונהנים גם מנוף חצר הכנסיה הסמוכה.