רובנו מכירים את הדחף לקחת צדף מחוף הים או לשמור אבן מטיול. החפץ עצמו אולי פשוט, אך עבור מי ששמר אותו הוא מזכיר רגע, מקום או אדם. מהם שורשיה של התנהגות זו? האם גם בני אדם קדומים נהגו כך? מחקר חדש של חוקרים מאוניברסיטת תל אביב מציע שהתשובה עשויה להיות חיובית - וששורשיו של המנהג מגיעים עד לפני כחצי מיליון שנה.
את המחקר הובילו ד"ר יואב רם מבית הספר לזואולוגיה ופרופ' רן ברקאי מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בשיתוף פרופ' ליעד מודריק מבית הספר לפסיכולוגיה, ד"ר אלה אסף וד"ר בר אפרתי מהחוג לארכיאולוגיה. המחקר פורסם בכתב העת המדעי Evolutionary Anthropology.
המחקר משלב ממצאים ארכיאולוגיים עם ידע מתחומי הפסיכולוגיה ומדעי המוח. מחבריו מצביעים על חפצים שבני אדם קדומים אספו, נשאו ושמרו, אף שלא נמצא להם יתרון מעשי ברור. הם מציעים לראות בהם מזכרות אישיות אפשריות - חפצים שהזכירו לבעליהם מקום שבו ביקרו או חוויה שחוו.
כמה מהדוגמאות מגיעות מאתרים ארכיאולוגיים בישראל שגילם מאות אלפי שנים. במערת קסם נמצאו חלוקי אבן קטנים וצבעוניים שהובאו אליה ממקומות שונים, אף שלא זוהה בהם שימוש מעשי. בבקעת סכנין נמצאו אבני יד שעוצבו מגושי צור המכילים מאובנים או צורות גיאולוגיות יוצאות דופן. בחלק מהכלים נשמרו הצורות הללו במרכז האבן, במקום שאפשר לראות ולמשש אותן.
ברבדים, בג'לג'וליה ובמערת קסם נמצאו כלי צור ישנים שנאספו לאחר שפני השטח שלהם השתנו בחלוף הזמן. חלקם חודדו מחדש, אך רוב המשטח הישן וסימני העיבוד הקודמים נשמרו. החוקרים מעלים אפשרות שדווקא המראה הישן של הכלים היה בעל ערך עבור מי ששמרו אותם. הוא סיפר, במובן מסוים, את סיפורו של החפץ.
החוקרים מעריכים כי חפץ שאדם הביא ממקום מסוים יכול היה לעורר בו זיכרון של אירוע אישי. המראה והמגע שלו עשויים היו גם לעזור לו להבחין בין אירוע שחווה בעצמו לבין סיפור ששמע מאחרים או שדמיין.
מזכרת היא חפץ פרטי ואישי, שאפשר לשאת ממקום למקום ולהציג לאחרים. בכך היא עשויה הייתה גם לחזק את אמינותו של סיפור אישי. בחברות אנושיות יש חשיבות רבה לזכירת מפגשים, בריתות, מתנות, חובות הדדיים וזכויות הקשורות למקומות. זיכרון אישי אמין יכול לתרום לשיתוף פעולה, לשמירה על קשרים ולביסוס אמון.
לאורך דורות רבים, מציעים החוקרים, השימוש במזכרות עשוי היה להגביר את הלחץ האבולוציוני על מנגנונים במוח האחראים לזיהוי מקורו של זיכרון ולהערכת אמינותו. כך ייתכן שהתרבות החומרית והאבולוציה הביולוגית השפיעו זו על זו ותרמו להתפתחות הזיכרון האוטוביוגרפי - היכולת לארגן חוויות אישיות לכדי סיפור חיים רציף, שעליו נשענת תחושת העצמי.
מדוע התפתח ההרגל דווקא בתקופה הזאת? פרופ' ברקאי מציע קשר אפשרי לשינויים בסביבה. לדבריו, היעלמותם של בעלי חיים גדולים, ובראשם פילים, חייבה את בני האדם הקדומים לפתח שיטות ציד חדשות ולהכיר אזורי ציד שבהם חיו בעלי חיים כמו יחמורים ובקר בר. ייתכן שחפצים שנלקחו ממקומות אלה סייעו להם לשמר קשר אישי עם המקומות שסיפקו להם את מחייתם.
החוקרים מדגישים כי מדובר בהשערה, ולא בהוכחה שכל אבן מיוחדת שנאספה הייתה מזכרת. עם זאת, הממצאים הארכיאולוגיים מצביעים על כך שכבר לפני כחצי מיליון שנה החלו בני אדם לאסוף ולשמור חפצים שלא נמצא להם שימוש מעשי ברור. לדברי החוקרים, ייתכן שמדובר בהתנהגות בעלת משמעות אישית עמוקה.
ד"ר רם מסכם: "כשאנשים קדומים הביאו למערה אבן צבעונית או כלי ישן שמצאו בשטח, ייתכן והחפץ הזה עזר להם לזכור אירוע או מפגש משמעותיים לשארית חייהם". לדבריו, ייתכן שהמזכרות שימשו מעין "התקני זיכרון חיצוני", שתמכו בהתפתחות המנגנונים במוח האחראים לזיכרון האוטוביוגרפי ולבניית הזהות האישית.