הטרגדיה בצפון כואבת, אבל לא ניתן לחיזבאללה לנצח את הטיולים שלנו

הטרגדיה אתמול (שני) בצפון היא תזכורת כואבת לכך שאנחנו חיים באזור מלחמה. מלחמה הנמשכת בעצימות משתנה כבר שלוש שנים, ויש שיאמרו 70 או 80 שנה. אם תרצו - 3,000 שנה. גם כשהירי פוסק, הסכנה אינה נעלמת. לפעמים היא נשארת על הקרקע, סמויה מן העין, וממתינה למטייל הבא.

כבר יש מי שמחפשים אצלנו אשמים: מי סרק, מי אישר, מי הזהיר. את הכול צריך לברר ולתחקר, ביסודיות וללא הנחות. אתמול ראינו את ראש הממשלה מתשאל ברמב"ם אחד הילדים המאושפזים, ומחלץ ממנו תיאור מפורט של השתלשלות האירועים שהובילה לאסון. מן הדברים אפשר להבין שהכול היה יכול להיגמר אחרת אילו הקפידו על הכללים, נזהרו והזהירו מפני החפץ החשוד. למרבה הצער, הכללים נשכחו, והתוצאה הייתה קטלנית וטרגית.

לבנו עם משפחת וילנסקי על האובדן הנורא של יאיר ז"ל, עם חבריו ועם אנשי המכינה הציונית, עם קהילת מעלות ועם הפצועים ומשפחותיהם. חיים צעירים נגדעו, ולצד הכאב נותרה השאלה הקשה מנשוא: האם אפשר היה להצילם.

אבל בואו לא נתבלבל. האחראי לרצח של יאיר וילנסקי ז"ל הוא ארגון הטרור הרצחני חיזבאללה, ששיגר את פצצת המצרר הזאת במטרה אחת - להרוג ישראלים, רצוי יהודים. למרבה הכאב והצער, הוא גם הצליח. את הכשלים אצלנו צריך לחקור; את האחריות לרצח אסור לטשטש. חיזבאללה ששיגר את הפצצה הוא שהניח את המלכודת הקטלנית. הוא האחראי לרצח.

זו אחת הסכנות של חימוש מצרר, שמסוגו שיגר חיזבאללה מאות ואלפים לעבר הצפון שלנו בשנות המלחמה. הוא מפזר פצצונות על פני שטח רחב, וחלקן נשארות כנפלים שעלולים להתפוצץ במגע ולפגוע בעוברי אורח תמימים זמן רב לאחר התקיפה. המלחמה יכולה להתרחק מן השביל; שרידיה נשארים עליו.

בדיוק מהסיבה הזו הצלב האדום הבינלאומי מזהיר שוב ושוב כי חימוש מצרר מסכן אזרחים גם עשרות שנים לאחר סיום הלחימה, וקורא לגנות כל שימוש בו, בכל מקום, בידי כל גורם ובכל הנסיבות. בכל מקום. בידי כל גורם. בכל הנסיבות. ילד ישראלי נרצח אתמול. בינתיים, הארגון שותק.

אתמול כבר דובר על השעיית הטיולים בצפון לפרק זמן קצר, לצורך סריקות נוספות של המסלולים הפופולריים, ובהם שביל ישראל, ושל החניונים המארחים מטיילים. הבוקר נדמה שהדיון כבר נשכח. אסור שייעלם עם מחזור החדשות הבא. צריך לסרוק שוב, לוודא שהאזהרות מגיעות למטיילים ולרענן את ההנחיות בבתי הספר, בתנועות הנוער, במכינות ובקרב מדריכי הטיולים. העבודה הזאת צריכה להימשך גם אחרי שטקסי האבל יסתיימו.

את הכלל הבסיסי צריך לשנן שוב ושוב, במיוחד לילדים ולבני נוער, וגם לילדים הקטנים המתלווים למבוגרים: בחפץ חשוד לא נוגעים. לא מרימים, לא בועטים, לא משחקים ולא "מטפלים". מתרחקים, מרחיקים אחרים ומזעיקים את המשטרה כדי שחבלן יטפל בחפץ. יש לכך תרגולת, ומסתבר שצריך לחזור עליה. סקרנות טבעית של ילד עלולה להסתיים באסון; תפקידם של המבוגרים הוא לתת לו מראש את הידע ואת הכלים להתרחק מן הסכנה.

בצפון, במיוחד, הזהירות הזאת חייבת להיות חלק מההכנה לכל יציאה לשטח. יש אויב מעבר לגבול, ויש גם סכנות שנותרו בצד שלנו. בחודש שעבר התגלה מטול מטאדור צה"לי בשדה ליד אעבלין. ביום שישי שעבר מצא אזרח בחוף קריית חיים שברי כטב"ם מתוצרת רפאל. האירועים האלה הסתיימו למרבה המזל ללא פגיעות בנפש. אבל מזל אינו תוכנית עבודה. צריך לאתר, לפנות, להזהיר ולהסביר.

לזכר יאיר וילנסקי ז"ל, נדרשת עכשיו מחויבות שאפשר למדוד במעשים: עוד שטח שנסרק, עוד נפל שפונה, עוד מדריך שתודרך, עוד ילד שיודע לעצור ולהתרחק. אהבת הארץ מחייבת גם דאגה לחיי ההולכים בה. מכל היעדים שנציב למטיילים, יש יעד אחד שחייב לעמוד מעל כולם: שכל ילד שיצא לדרך יחזור הביתה.

ונמשיך ללכת בארץ הזאת. ציונות עושים ברגליים. את הארץ הזאת לומדים לאהוב בהליכה: במעלה ההר אל הפסגה, בנחל שעוצרים לידו, בצל העץ שחולקים עם חברים ובתצפית שנפתחת פתאום אחרי עיקול בשביל. כך שמות על המפה נעשים למקומות מוכרים, וכך נוף נעשה לזיכרון אישי. מהטיול הראשון עם ההורים, דרך מסעות בית הספר ותנועת הנוער ועד ההליכה עם הילדים שלנו - הטיולים בארץ הם הטבע שלנו. הם חלק מן הילדות כאן, מן החינוך כאן, מן החיים כאן.

נמשיך לעלות לגליל, לחצות נחלים, לפקוד את החניונים ולצעוד בשביל ישראל - גולת הכותרת של שבילי הארץ, מפעל ציוני מאין כמוהו. נצא מוכנים יותר, זהירים יותר, ונשנן את הכללים עד שיהיו לטבע שני. נשמור על הילדים, על החברים ועל כל מי שהולך לצדנו. לא ניכנע, ולא נפסיק לטייל. כך היה, כך יהיה. זו ארצנו, אלה שבילינו, ואנחנו נמשיך לצעוד בהם.