גללתי באינסטה, ופתאום הגיע אליי סרטון מדליק של בחור שכל מה שרואים ממנו זה את הידיים שלו אוחזות מצלמה (אמיתית, לא של סלולר) והוא ניגש לישראלים ברחוב ושואל אותם דבר אחד באנגלית: Can I take a picture of you?.
הישראלים, חלקם נבוכים, חלקם מוחמאים - הסכימו. ומיד קיבלתי קולאז' צבעוני של האנשים הכי קולים, מגניבים ומיוחדים שיש בארץ. לאחר שצפיתי בכל 60 הסרטונים והתמונות שהוא העלה לחשבון שלו, ואהבתי כל אחת יותר מהשנייה, התחלתי לחקור על התייר הזה שמסתובב בתל אביב בימים שישראל לא כזה מושכת תיירים, ומתעד אותנו.
"כולם פה מדברים אנגלית"
אז מסתבר של"תייר" הזה קוראים דניאל מייסי, בן 33, והוא הגיע לישראל מסמארה שברוסיה ב-2021. כלומר, לבחור יש פז"מ בארץ ולמרות שהוא מדבר באנגלית, רוסית היא שפת האם שלו והוא גם די מבין עברית, אבל מעדיף להתנהל באנגלית כי "כולם פה מדברים אנגלית", הוא אומר כשאני פוגש אותו בטיילת בחוף, ומוסיף: "אני מדבר קצת עברית, אבל מבין יותר טוב. גם בעבודה הקולגות שלי רוסים".
את אשתו, אמנית קעקועים, הוא הכיר עוד ברוסיה וכיום הם מתגוררים בתל אביב. הוא עובד כמהנדס, אבל בשנים האחרונות אהבתו הגדולה היא צילום: צילום של אנשים ובעיקר צילום רחוב ("סטריט פוטוגרפי"). לפני שנים הוא התחיל מצילום משפחתי, והוא עדיין נהנה ממנו. בהמשך עבר לצילום אירועים, וידאו והפקות ו"בעשור האחרון אני צלם לעסקים וגם לעצמי. בהתחלה בכלל לא היו לי צילומים שלי. גם לא צילמתי את עצמי", הוא אומר.
השינוי הגיע כשפתח לאשתו ערוץ יוטיוב. "התחלתי ללמוד איך לעשות את זה ואיך לשווק את עצמי", הוא אומר. "אחר כך עבדתי בחברות של משפיענים ובהפקות שעשו קליפים למוזיקה ושיווקו צלמים. ככה צללתי לתוך העולם הזה".
את צילומי הרחוב שלו הוא מצלם במצלמת Fujifilm x100vi עם עדשה בילד אין בגודל 35 מ"מ, "שטובה לפורטרטים", הוא מציין. לצד המצלמה, הוא מסתובב גם עם משקפיים חכמים של מטא וריי-באן דור 2, שמאפשרים לו לצלם סטילס ווידאו.
"בהתחלה היה לי חשש לגשת לאנשים"
איך בכלל התחלת לצלם אנשים ברחוב?
"התחלתי ב-2021 לצלם בפסטיבל מוזיקה, העליתי את התמונות לרשת וזה עבד טוב. אבל אחר כך הפסקתי, כי עדיין היה לי חשש לגשת לאנשים. עם השנים צברתי יותר ביטחון. צילמתי בר מצוות ובריתות, וזה נתן לי הרבה ביטחון".
לדבריו, אחת הסיבות שהחליט לצלם דווקא אנשים ברחוב הייתה הרצון לתקשר. "המטרה שלי הייתה לדבר באנגלית עם אנשים, גם כדי לקבל יותר תשומת לב. למדתי בישראל אנגלית והרגשתי יותר נוח לגשת לאנשים". ועדיין, כשהוא יוצא לרחוב עם המצלמה, השפה פחות חשובה. חיוך, מחמאה ובקשה פשוטה עושים את העבודה.
מה אתה עושה כשמישהו לא מבין שאתה רוצה לצלם אותו?
"לפעמים אנשים פשוט לא מבינים כשניגשים אליהם. אז אני מחייך, מסביר ומחמיא להם. אני אומר להם שאני אוהב את הלוק שלהם ושאני רוצה לצלם אותם".
אבל גם אחרי שצבר ניסיון, הסירובים עדיין שם. "לפעמים עדיין קשה לי לגשת, כי עדיין מסרבים לי. לפעמים אני עובר ליד מישהו שאני ממש רוצה לצלם, אבל לא עוצר. ואז אני הולך, חוזר ואומר לעצמי: לעזאזל, אני יכול פשוט לצלם אותו. אז אני חוזר אליו ושואל".
"אני יכול ללכת 20 ק"מ ביום"
דניאל מצלם בעיקר בחוף הים, מקום שבו קל יחסית למצוא אנשים, סיטואציות ולוקים שונים. "אני מנסה להתרחק מהמסלול הקבוע ולחפש מקומות חדשים, והתחלתי ללכת גם לפלורנטין, גבעתיים ורמת אביב", הוא אומר.
והוא אכן מרחיק לכת בלחפש את האובייקט המעניין הבא, כשיום צילום שלו יכול להפוך למסע רגלי של ממש. "אני הולך לפעמים 20 קילומטרים בעיר ביום אחד", הוא מסביר.
למה דווקא צילום רחוב?
"קשה למצוא אנשים ולהסביר להם שאתה רוצה לעשות איתם צילום מקצועי. צילום רחוב פותר חלק מהבעיה הזאת, וזה גם מאוד מהנה עבורי. אתה יוצא בלי לדעת את מי תפגוש ומה יקרה".
וזה בדיוק מה שמושך אותו: חוסר הוודאות. לפני כמה שנים הוא עוד התקשה אפילו לגשת לאדם זר. היום הוא מחפש אותם ברחובות. "אחת המטרות בצילום היא לקדם את עמוד הצילומים האמיתי שלי. אבל אני לא יכול להעלות אליו כל מה שאני רוצה. לכן פתחתי את החשבון הזה, כדי שאוכל להעלות כל מה שבא לי".
את העמוד החדש, שבו כבר כמעט 23 אלף עוקבים, הוא פתח רק לפני כחודשיים אבל לדבריו הוא כבר שינה לו את היום-יום. "מצאתי מלא סיבות לצאת ולצלם, ופגשתי המון אנשים. למשל, אתמול פגשתי זמרת ברזילאית שדיברה איתי ברוסית. היא אפילו שרה לי שיר של פושקין ברוסית, כי היא אוהבת את המשורר". לדבריו, בתוך זמן קצר הוא החל לקבל תשומת לב מאנשים שהוא לא מכיר. "בהתחלה לא סיפרתי לחברים שלי. פחדתי שהם יצחקו עליי או ידברו עליי. אבל אחרי בערך חודש וחצי הם התחילו לגלות", הוא אומר.
אחד הרגעים שריגשו אותו במיוחד הגיע דווקא ברחוב. "מישהו ניגש אליי וזיהה אותי. הוא אמר שהוא מכיר את התמונות שלי, וזה ממש חימם לי את הלב".
הזמרת הברזילאית
מאות הזמנות - ורוב הזמן הוא אומר לא
קרה שדמות שצילמת המשיכה ללוות אותך, והסיפור שלה לא הסתיים כשהורדת את המצלמה?
"כן. קיבלתי המון הזמנות מאנשים ומחברות שביקשו שאבוא אליהם ואצלם אותם באירועים. לרוב אני מסרב, כי זה דורש המון עבודה ועריכה. אבל לפעמים התמונות עצמן מייצרות חיבורים שלא היו קורים אחרת. אחד המקרים היה של בחור מקועקע שפגשתי ברחוב. לא היה לו אינסטגרם, אבל אחרי שהעליתי את התמונות שלו קיבלתי פניות מעשר סוכנויות צילום שרצו לצלם אותו. בחור אחר כתב לי שהוא למד איתו ורצה לחדש איתו קשר. ומישהי אחרת אפילו ביקשה להינשא לו".
אבל לא כל המפגשים דורשים מאנשים לעצור. "פעם ראיתי בחור שרץ ורציתי לצלם אותו. הוא אמר לי שהוא לא עוצר, ואם אני רוצה לצלם אותו - שאבוא איתו. אז רצתי איתו קילומטר, עם כל הציוד, ובסוף ביקשתי ממנו לעשות עמידת ידיים".
במקרה אחר, ביום הכיפורים, פגש דניאל אדם שישב בכיסא גלגלים. "ראיתי שיש לו את אותה מצלמה כמו שלי. התחלנו לדבר וישבנו בערך 40 דקות. היה בינינו חיבור מדהים".
אבל לא כולם אוהבים להיות מצולמים
צילום רחוב נשען במידה רבה על היכולת לקרוא אנשים, אבל לא כולם אוהבים להיות מצולמים. דניאל מספר שלא כולם תמיד נחמדים ומעוניינים שיצלמו אותם.
מה הייתה החוויה הכי פחות טובה שלך?
"הלכתי לאתיופים שראיתי משחקים קלפים וצילמתי אותם בלי רשות. הם תפסו אותי ביד והכריחו אותי למחוק את התמונות מכל מקום אפשרי. המקרה הזה המחיש לי שוב את הגבול העדין שבין צילום ספונטני לבין חדירה למרחב של אדם אחר".
אחד הצילומים שהוא זוכר במיוחד התחיל בכלל בחנות. "עברתי ליד חנות עם וילונות אדומים. ראיתי את המוכרת ורציתי לצלם אותה, אבל היו לה לקוחות. חיכיתי חצי שעה עד שהיא סיימה איתם, ואז ביקשתי ממנה להצטלם", הוא נזכר. לדבריו, היא הופתעה מהבקשה - אבל מהר מאוד השתחררה. "היא התרשמה, הרגישה יותר ביטחון, ובסוף עשיתי לה ממש בוק. יצאתי מהחנות הזאת מאושר".
המוכרת עם הווילונות האדומים
דניאל ממשיך לתור את תל אביב והסביבה ומחפש כל הזמן את הדבר הבא שהוא יתעד. זה יכול להיות מישהי עם סטייל מגניב, בחור עם כלב, הומלס או ילד על סקייטבורד - ואולי בפעם הבאה זה יהיה אתם. אז אם אתם רואים בחור מגניב עם מלא קעקועים ניגש אליכם ושואל: Can I take a picture of you? - פשוט תחייכו - מישהו חושב שאתם מעניינים.