יש מקומות שמרגישים כאילו הם פשוט מחכים שמישהו ייזכר בהם. אַרְזָה, במוצא עילית, חיכה לא מעט זמן. למעשה, כמעט 30 שנה.
כבר ב-1898 הגיע לכאן בנימין זאב הרצל בביקורו היחיד בארץ ישראל, לאחר שנפגש עם קיסר גרמניה וילהלם השני ( (זה מהפוטומונטז' הראשון בהיסטוריה). הוא הביט סביבו ודמיין עתיד שבו המקום יהפוך לבית הבראה. הוא אפילו שתל כאן עץ שחשב שהוא ארז (מכאן השם "ארזה"). "במוצא נטעתי באדמת ברוזה, על מורד ההר המוגן, ארז רך. וולפסון נטע תמר קטן…" (בנימין זאב הרצל). אבל חוזה מדינתנו לא היה חוזה נטיעתנו, וטעה בזיהוי - ה"ארז" היה בכלל ברוש - אבל דווקא החזון שלו על מקום שיבריא בני אדם התברר כמדויק למדי.
יותר ממאה שנה אחר כך, ארזה שוב עוסקת בהבראה. רק שהפעם לא מדובר רק בגוף. המקום, שנפתח מחדש במתכונת חדשה, מבקש להיות מרחב לטיפולי גוף ונפש, סדנאות, ריטריטים, יצירה, מוזיקה ותרבות. ובמרכז הסיפור עומדת חיה קימלמן, אחת מבעלות המקום, שהגיעה אליו דרך זיכרון ילדות - וחזרה אליו אחרי שאיבדה 28 חברים קרובים בטבח 7 באוקטובר.
גם גולדה קיבלה זימון למנוחה
בגובה של יותר מ-700 מטרים מעל פני הים, נפתח בשנת 1927 ארזה כבית הבראה ("סנטוריה") לחלוצים. הוא הוקם על כביש מפותל שנקרא בעבר "שבע האחיות", כנראה עקב שבעת הפיתולים שבו. הוא נקרא על שם שרה שמוקלר ז"ל, חלוצה ואחות רחמנייה שנפטרה בשנת 1919 ממלריה והיתה המאהבת של ברל כצנלסון. אגב, היא קבורה בבית הקברות כנרת לצד ברל, כשמהצד השני קבורה אשתו, לאה מירון.
נחזור לארזה. הרעיון היה פשוט: אנשים שבונים מדינה צריכים מדי פעם גם מקום שבו אפשר לעצור, לנוח ולהחזיר לעצמם קצת אוויר. לימים הוקם כאן בית הבראה ביוזמת קופת חולים וההסתדרות, והוא הפך למקום שאליו הגיעו חלוצים ואנשים שביקשו להתחזק, ביניהם שועי הישוב הישן. אפילו גולדה מאיר קיבלה זימון למנוחה שם ב-1947, ותיעוד של מכתב שנשלח למקום מקופת חולים מבקש לא להפריע לה: "ביום ב' הבא, 8.4.1947, תבוא אליכם גב' גולדה למבראה עד יום ב', 14.4.1947. עליכם לאסור על כל הביקורים אצלה ועל כל שיחות טלפוניות אתה - יבואו באיזה צד שיבואו, והן מקרובים שלה".
עם השנים כבר הבינו שטיפולי גוף לבדם לא ממש מספיקים. במקום החלו להתייחס גם לתזונה ולאורח החיים של האורחים, ובין היתר הגיעו לכאן אנשים למשטרי תזונה וטיפולים שכונו אז, בין השאר, "דיאטות השמנה". בין המנות שחילקו בחדר האוכל ניתן למנות כבד קצוץ, כרוב ממולא בשר, גפילטע פיש וכמובן קומפוט.
גם המבנה עצמו קיבל מראה שאפתני למדי - כזה שהזכיר את הבית הלבן בוושינגטון. אם כבר להבריא, אז לפחות באדריכלות שמרגישה קצת נשיאותית. האדריכל יוסף ברלין תכנן את הבניין. תחילה (ב-1924) בנו את הקומה הראשונה ובה 30 מיטות. כמה שנים לאחר מכן נבנתה הקומה השנייה - מה שהכפיל את כמות המיטות. למרות שהבית עבר שיפוץ, המרצפות המקוריות במבואה עדיין שם. הן שרדו את השנים, את השינויים ואת הנטישה ומספרות, בלי לומר מילה, כמה אנשים כבר עברו עליהן.
הטירה של דיסני
בשנת 1969 עבדה במקום פיבי נחמן במטבח. לצדה הגיעה גם אחייניתה, שהייתה אז ילדה שגדלה במושב אדרת - מושב דתי ליד חבל עדולם במועצה האזורית מטה יהודה. בואו נסגור לכם מעגל, או אולי נפתח אותו, כי לאותה אחיינית קראו חיה. כן אותה חיה שהפיקה את הנובה וכיום מנהלת את המקום.
"מאוד התלהבתי מהמבנה הזה וקראתי לו 'הטירה של דיסני'" היא מספרת כשאנחנו צועדים בין החדרים המשופצים. איש כנראה לא חשב אז שהילדה הזאת תחזור אליו עשרות שנים מאוחר יותר - ותהיה אחת מבעלותיו.
הדרך לשם, כאמור, לא הייתה בדיוק מסלול תיירותי רגוע. חיה הייתה מעורבת בהפקת פסטיבל הנובה בכל הקשור לרישוי, והאירוע היה אמור להיות מבחינתה האירוע האחרון בפרק המקצועי הזה.
ואז הגיע 7 באוקטובר.
"איבדתי 28 חברים קרובים בטבח ונכנסתי לתקופה קשה של אבל וטלטלה", מספרת חיה. היא טיפלה בעצמה דרך סדנאות ומפגשים שונים, ואז משהו קרה. "במהלך סדנת נשימה התחלתי להבין שאולי כל מה שלמדתי בדרך לא היה מקרי", היא אומרת, "אולי יש סיבה לכך שנשארתי בחיים ומתוך המקום הזה נולד הרצון להקים מרכז טיפולי".
חיפשה מקום לריטריט - וקיבלה את ארזה
חיה חשבה להקים את המרכז הטיפולי במושב אדרת, שבו היא מתגוררת. אבל בפגישה עם ראש המועצה האזורית היא ביקשה מקום שבו ניתן יהיה לקיים ריטריטים. התשובה הייתה: ארזה.
המקום כבר עבר שיפוץ ב-2016 ואפילו אודיטוריום היה מוכן בו, כחלק מתוכנית להפוך אותו למרכז תרבות של המועצה. אבל מרכז תרבות הוא לא עסק זול, ובמיוחד לא כשמדובר במבנה היסטורי שדורש תחזוקה כבדה. התוכנית נגנזה. ואז הוגשה הצעה עסקית למכרז. חיה והשותפים שלה זכו בו.
ביוני 2025 המקום נפתח מחדש מבית הבראה לחלוצים הפך המקום ל"בית חלוצי האור". בדצמבר החלה הפעילות, ואז, כמו לא מעט תוכניות אחרות בישראל, גם היא פגשה את המציאות הביטחונית ונעצרה כשהחלה המלחמה עם איראן בסוף פברואר. "בזמן הזה לא ישבנו בחיבוק ידיים", מספרת רחלי מיכאלי, שותפתה של חיה לפעילות, "ובין היתר פיתחנו משחק בריחה למשפחות, שמאפשר להגיע למקום ולעבור חוויה משותפת".
כל חדר מספר סיפור
החלק החדש של ארזה לא מסתפק בטיפולים. הוא בנוי גם סביב זיכרון. יש כאן חדר על שם שני לוק ז"ל, שהייתה רקדנית, ומשמש כיום כסטודיו לריקוד. סטודיו המוזיקה מוקדש ל"קודי", מתן אלמלם, חברה הטוב של חיה שנרצח בנובה. "לכאן יביאו את כל כלי הנגינה של עם ישראל ובשילוב מוזיקה אלקטרונית שיצר מתן - הרעיון הוא ליצור גשר מוזיקלי בין המסורת להיום", מסבירה חיה.
ויש ספרייה למנהיגות על שם רפ"ק ארנון זמורה ז"ל, לוחם הימ"מ שנהרג בפעולת החילוץ של החטופים עזה ביוני 2024, ויליד מוצא עצמו, שחיה מספרת שהוריו התרגשו מאוד כשביקרו במקום ובחדר לזכרו. אולם הדיאלוג נקרא על שם סרן דקל סוויסה ז"ל, מיועד למפגשים שעוסקים בקירוב לבבות, בשיח על השונה ובעיקר בשאלה איך מוצאים את המשותף דווקא בתקופה שבה נדמה שכולם עסוקים בלמצוא את ההבדלים.
חדר נוסף נקרא על שם מאיה פודר, סטודנטית לקולנוע, הוא סטודיו ליצירה דיגיטלית. יש בו VR, פוטותרפיה וחזון להפוך את הטכנולוגיה לחלק מחוויית הביקור - עד כדי כך שמבקרים יוכלו בעתיד לצאת לסיור עצמאי במקום באמצעות מציאות מדומה.
והחדר שכנראה הכי מרגש הוא קליניקה על שם אריק ורות פרץ ז"ל, האב שהיה כה מסור לבתו בעלת הצרכים המיוחדים, שנרצחו בנובה. "הוא היה מגיע לאירועים שעות לפני כולם, בונה לבתו חדר מותאם ודואג לכל התנאים שתצטרך", נזכרת חיה.
לא חייבים להגיע בגלל טראומה
אחד הדברים המעניינים בארזה הוא שהמקום לא מבקש להיות "עוד מרכז טיפולי". אפשר להגיע לתהליך עומק או לסדנה שעוסקת בטראומה, אבל אפשר גם להגיע עם המשפחה, לאירוע, לבראנץ', לסדנה או אפילו לקפה. ובעידן עגלות הקפה, גם פה נפתח בית קפה חמוד בשם "מורשת", אמנם לא פוד טראק נייד, אבל עם מקום מוגן משמש וגשם שבו ניתן לרכוש סלטים, טוסטים ועוד דברים שאפשר לאכול בלי לפתוח את כל הפצעים מהילדות.
למשפחות יש גם פעילויות שונות. למשל שעת סיפור עם כלבי תרפיה. "הילד יכול לשמוע את 'אליעזר והגזר', ובמקביל פוגש את הכלב, מלטף אותו וחווה את הסיפור דרך הגוף והקשר איתו", אומרת רחלי. מעבר למשפחות, המקום מיועד בעיקר לחברות וארגונים שיכולים לשכור את המתחם או חדרים מתוכו, עם תוכן או בלעדיו. "אפשר לקיים במקום אירועים, בת מצוות, מפגשים ובראנצ'ים", אומרת רחלי, "ומאוקטובר צפויים יומיים בשבוע שיוקדשו בעיקר לפעילות טיפולית, בעוד שסופי השבוע יוקדשו יותר לתרבות ואירוח".
אחד העקרונות שמובילים את המקום הוא ההבנה שמשפחה שחוותה משבר לא בהכרח צריכה לעבור את אותו טיפול. "להפך", אומרות חיה ורחלי, "הרעיון הוא שכל אחד מבני המשפחה יוכל לעבור פעילות אחרת - אחד בסדנת מוזיקה, אחר בטיפול, ילד בפעילות עם כלב תרפיה ואדם נוסף בסדנת יצירה. המטרה היא לייצר חוויה שבה המשפחה נמצאת יחד, אבל כל אחד מקבל את מה שהוא צריך".
המודל העסקי של ארזה לא בא לייצר רווחים לבעלים, וכל שקל אמור לחזור לטיפול והשקעה באנשים. "הכסף שמכניסים הפעילויות והאירועים אמור לסייע במימון הקבוצות הטיפוליות", הן אומרות. במיוחד עבור אנשי קהילת הנובה, שלטענת אנשי המקום עדיין חסר להם מענה טיפולי נגיש באזור מגוריהם, והם נאלצים לנסוע למרחבי חוסן ולמרכזים במקומות אחרים.
יש משהו כמעט אירוני בסיפור של ארזה. הרצל הגיע לכאן לפני 128 שנה וחשב על מקום שבו אנשים יוכלו להתחזק אחרי העבודה הקשה של בניית הארץ. ועכשיו ארזה חוזרת לרעיון המקורי: פעם באו לכאן כדי לנוח מהגוף. היום באים לכאן כדי לנסות לתת גם לנפש מקום לנוח.
וה"ארז" של הרצל? הוא עדיין ברוש (למרות שנכרת ב-1915) וגם הוא כבר התחלף בעצים אחרים. אבל זה פחות משנה - העיקר שצומח פה משהו.