למה גברים ונשים צועדים אחרת? עכשיו יש לזה הוכחה מדעית

מחקר חדש של החוג לאנטומיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב מציע הסבר חדש לאחד ההבדלים הבולטים בין נשים לגברים - האופן שבו התפתח האגן האנושי והשפעתו על ההליכה.

המחקר, שפורסם בכתב העת Scientific Reports, התבסס על השוואה בין אגני ניאנדרתלים לבין אגנים של בני אדם מודרניים. הממצא המרכזי מפתיע: בניגוד לתפיסה המקובלת במשך עשרות שנים, דווקא אגן הגבר המודרני הוא המבנה החריג והחדשני מבחינה אבולוציונית.

החוקרים מצאו כי האגן הגברי התפתח למעין מנגנון ביומכני טבעי, המסייע לבלום זעזועים, לאגור אנרגיה ולהחזיר אותה בכל צעד. בכך, לטענתם, הוא הפך את ההליכה למרחקים ארוכים ליעילה יותר והעניק לגברים יתרון בתנועה למרחקים.

המחקר הובל על ידי פרופ' יואל רק מהחוג לאנטומיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בשיתוף חוקרים מספרד, הטכניון, אוניברסיטת בר-אילן והקריה האקדמית אונו.

לצורך המחקר השוו החוקרים שני אגנים כמעט שלמים של זכרים ניאנדרתלים - אחד ממערת כבארה בישראל והשני מאתר סימה דה לוס ווסוס בספרד - לעשרות אגנים של בני אדם מודרניים.

למרות ממדיהם הגדולים והמבנה המסיבי שלהם, האגנים של הזכרים הניאנדרתלים נמצאו דומים במרבית המדדים דווקא לאגן של נשים בנות ימינו, ולא לזה של גברים.

הממצא הופך את התפיסה המקובלת על פיה. במשך שנים נחשב אגן הניאנדרתל למבנה אנטומי יוצא דופן, שדרש הסבר אבולוציוני ופונקציונלי מיוחד. כעת מציעים החוקרים כי המבנה הקדום נשמר דווקא אצל הניאנדרתלים ואצל נקבות האדם, בעוד שאגן זכר האדם המודרני הוא שעבר שינוי משמעותי.

הממצא המרכזי הוא שמפרקי הירך אצל זכר האדם המודרני ממוקמים קדמית יותר על טבעת האגן, בהשוואה הן לנקבת האדם והן לזכר הניאנדרתל.

השינוי הזה יצר מערכת מכנית חדשה. שרירי הירך הקדמיים, הנאחזים בחלקו הקדמי של האגן, פועלים למעשה כמו קפיץ, בעוד שמשקל הגוף פועל על חלקו האחורי של האגן.

בכל צעד של אדם ההולך על שתיים, מרכז הכובד של הגוף "נופל" מעט כלפי מטה. התנועה הזו יוצרת זעזועים במפרקים ודורשת מהגוף להשקיע אנרגיה כדי להרים את עצמו מחדש לקראת הצעד הבא.

לפי המודל שהציגו החוקרים, המבנה הייחודי של אגן הגבר מאפשר לשרירי הירך לבלום את נפילת מרכז הכובד, לאגור אנרגיה אלסטית במהלך הצעד ולהחזיר אותה מיד לאחר מכן. כך הגוף למעשה מקבל "דחיפה" לקראת הצעד הבא.

במילים פשוטות - האגן מתפקד כמערכת טבעית לבלימת זעזועים ולחיסכון באנרגיה, באופן שהופך את ההליכה ליעילה יותר, במיוחד במסעות ארוכים.

השינוי במיקום מפרקי הירך חייב, על פי החוקרים, גם התאמות נוספות במבנה האגן, ובהן עיבוי עצם החיק והעמקת חלקו הקדמי, כדי להתמודד עם העומסים שנוצרו.

לדברי החוקרים, נקבת האדם לא יכלה לאמץ את מכלול השינויים הללו. הסיבה היא אילוצי הלידה, המחייבים אגן רדוד יחסית ותעלת לידה רחבה. כתוצאה מכך, האגן הנשי נותר קרוב יותר למבנה הקדום - אותו מבנה שנמצא גם אצל זכרים ניאנדרתלים.

"המחקר הזה מדגים כיצד שאלות העוסקות באבולוציית האדם אינן עוסקות רק בעבר הרחוק", אומרת פרופ' אלה בין מהקריה האקדמית אונו, ממחברות המחקר. "הבנת האבולוציה של מנגנון ההליכה שלנו תורמת למחקר עכשווי בתחומי הביומכניקה, רפואת השריר-שלד, שיקום ומניעת פציעות. הפרספקטיבה שמספקים לנו הניאנדרתלים עוזרת לנו להבין טוב יותר את גוף האדם המודרני".

לדברי פרופ' רק, הממצאים משנים את האופן שבו יש להבין את האבולוציה של אגן האדם. "לא אגן הניאנדרתל הוא החריג המחייב הסבר, אלא דווקא אגן זכר האדם המודרני. המנגנון שהתפתח בו הוא החידוש האבולוציוני", הוא מסכם.

החוקרים מדגישים כי מדובר במודל ביומכני חדש, שעשוי להסביר חלק ניכר מההבדלים האנטומיים בין נשים לגברים במבנה האגן. לדבריהם, המחקר ממחיש כי גם באנטומיה האנושית המאקרוסקופית - תחום שנדמה כי נחקר עד תום - עדיין ניתן לחשוף מבנים ייחודיים וגאומטריות חדשות, שלהן משמעות לאופן שבו הגוף האנושי נע.