ארץ האש וההפתעות: אזרבייג'ן כמו שלא דמיינתם

יש יעדים שנמצאים כמעט אצל כולם על המפה, ויש יעדים שעדיין מצליחים להפתיע עוד לפני שמתחילים לארוז. אזרבייג'ן שייכת לקבוצה השנייה. היא לא בהכרח הבחירה הראשונה שקופצת לראש כשחושבים על חופשה בחו"ל, אבל דווקא שם, בין עיר בירה מודרנית, טבע לא צפוי, תרבות עשירה, אוכל מקומי וסיפורים יהודיים מרתקים, מסתתר יעד שמצליח לשבור הרבה מאוד דימויים מוקדמים.

בפרק החדש של "מסביב לעולם", סדרת התוכן של וואלה תיירות עם פגסוס, בלוגר התיירות ארז דגן יוצא למסע באזרבייג'ן יחד עם שי פטרו, מדריך טיולים פגסוסי שמכיר את המדינה לעומק, ושמעון צוקרמן, מטייל ויוצר תוכן שחזר מהיעד עם לא מעט המלצות וסיפורים. יחד הם מנסים להבין למה מדינה שנשמעת לרבים רחוקה ולא מוכרת, הופכת מהר מאוד לאחד היעדים הכי מפתיעים באזור.

"בוא תראה מדינה מופלאה, עם דברים קיצוניים בין חדש לישן", אומר שי. מבחינתו, הסיפור מתחיל קודם כול באנשים. "האזרבייג'נים הם אנשים מאוד חמים, והם מאוד אוהבים אותנו. זה מתחיל בזה". אחר כך מגיעה באקו, עיר הבירה, שמצליחה להציג כמה שכבות בבת אחת: עיר עתיקה, זיכרון סובייטי ומעטפת מודרנית נוצצת.

אחד הדברים הראשונים שמפתיעים באזרבייג'ן הוא באקו. מי שמגיע עם דימוי של מדינה מוסלמית שמרנית מגלה עיר קוסמופוליטית, מודרנית ומרשימה, עם גורדי שחקים, טיילת, אדריכלות עכשווית ואנשים שנראים כאילו הם מסתובבים בפריז, בניו יורק או בתל אביב.

שי מתאר את באקו כעיר שמורכבת משלוש טבעות: העיר העתיקה, העיר הסובייטית ובאקו החדשה. "אתה רואה את העיר העתיקה, אחר כך את המבנים הסובייטיים, ובמעטפת השלישית את באקו המודרנית", הוא אומר. "זה מדהים". אבל הקסם האמיתי מתחיל, לדבריו, דווקא כשעוזבים את העיר. בתוך זמן קצר אפשר להרגיש כאילו נסעתם עשרות שנים אחורה, עם מכוניות לאדה ישנות, כפרים, הרים ונוף אחר לגמרי.

שמעון מוסיף שגם המפגש האנושי מפתיע. ברחוב אחד אפשר לראות נשים עם כיסוי מסורתי לצד צעירים וצעירות בלבוש מערבי לחלוטין, והכול מתקיים יחד בלי דרמה. "כולם מקבלים אחד את השני", הוא אומר. "זה לא יוצא דופן". שי מסכם את זה בפשטות: "זו הפרדה בין דת למדינה. מכבדים אחד את השני".

אזרבייג'ן מכונה לא במקרה ארץ האש. המדינה יושבת על מצבורי גז ונפט גדולים, ובמקומות מסוימים התופעות האלה הופכות לאטרקציות טבע שקשה להישאר אדישים אליהן. אחת מהן היא יאנר דאג, הר האש, שבו להבות בוקעות מתוך האדמה ובוערות ללא הפסקה.

"שמע, אתה מגיע ורואה הר, ואתה יכול להתקרב עד מטר או שניים מהלהבות", מספר שמעון. "במיוחד בלילה זה מדהים". לדבריו, זו אחת הנקודות שחייבים לראות באזרבייג'ן, וגם היתרון הוא שהיא לא רחוקה מבאקו. בתוך נסיעה קצרה יחסית אפשר לעמוד מול אש טבעית שממשיכה לבעור מתוך האדמה.

לצד יאנר דאג, יש גם את הרי הגעש הבוציים, תופעה יוצאת דופן שמרגישה כמעט כמו נחיתה בכוכב אחר. במקום לבה, מתוך האדמה מבעבע בוץ. "אתה מרגיש שאתה בכוכב אחר", אומר שמעון. שי מוסיף שבאזרבייג'ן נמצאים מאות הרי געש בוציים, מה שהופך את החוויה הזו לאחת המזוהות ביותר עם המדינה.

אחד הרגעים המפתיעים בפרק מגיע כששמעון מספר על קובה, עיר בצפון אזרבייג'ן, ועל הכפר היהודי הסמוך לה, הידוע גם ככפר האדום. לדבריו, מדובר במקום יוצא דופן, שהיה בעבר יישוב יהודי מובהק, עם בתי כנסת, סמלים יהודיים, שפה מקומית של יהודי ההרים וסיפור היסטורי שמרגיש כמעט לא מוכר למטייל הישראלי הממוצע.

"אתה מגיע לשם ומרגיש כאילו חזרת 150 שנה אחורה", הוא מספר. "כל העיר מגני דוד, היו בה בעבר בתי כנסת, ומדברים שם שפה ייחודית שנקראת ג'והורי". שי מוסיף שהמקום מכונה לעיתים "ירושלים של הקווקז", ושעד היום יש בו בתי כנסת פעילים.

הסיפור הזה מעניק לאזרבייג'ן רובד נוסף. זה לא רק יעד של נופים, אוכל ועיר מודרנית, אלא גם מקום עם קשר יהודי עמוק, מפתיע ומרגש. עבור מטיילים ישראלים, זו יכולה להיות אחת העצירות המשמעותיות ביותר בטיול.

אם באקו היא חלון הראווה המודרני של אזרבייג'ן, הרי הקווקז הם הצד הפראי והירוק שלה. שי מדבר על הקווקז הגבוה כעל אחד המקומות שמפעימים אותו בכל פעם מחדש: ירוק, נחלים, צמחייה, הרים וכפרים. "אתה רואה הכול באזרבייג'ן", הוא אומר. "מאזור מדברי סביב באקו ועד הקווקז הגבוה".

חלק מהחוויה, לדבריו, הוא המעבר לאמצעי תחבורה קטנים יותר כדי להגיע למקומות שאליהם אוטובוס לא יכול להיכנס. לפעמים עוברים למיניבוסים, ולפעמים אפילו למכוניות לאדה ישנות שמטפסות בכבישים צרים אל כפרים ואתרים מיוחדים. "אנחנו יודעים להתאים את עצמנו ליעד", הוא אומר. "לא להיות שבלוניים, להיות קצת שונים".

זה גם מה שמייצר את תחושת מסע הזמן. מצד אחד גורדי שחקים ומודרניות בבאקו, ומצד שני כפרים, בגדים מסורתיים, מכוניות ישנות ואנשים שמחזירים את המטיילים לעולם אחר. "ברגע שאתה יוצא מבאקו, אתה עובר 60 או 70 שנה אחורה", אומר שי. "וזה מה שמייחד את אזרבייג'ן".

טיול מאורגן לאזרבייג'ן - פגסוס טיולים מאורגנים >>

גם המטבח האזרי מקבל מקום מרכזי בשיחה. שי מזכיר את קוטאב, מאפה דק שמכינים על סאג' וממלאים בירוקים, בשר או גבינה, ואת פולוב, תבשיל אורז עשיר עם פירות יבשים, ערמונים ובשר. שמעון נזכר בפחלבה המקומית, גרסה אזרית עשירה ומתוקה במיוחד, ושי מוסיף גם את פיטי, תבשיל כבש וחומוס שמתבשל לילה שלם בכלי חרס.

אבל אם צריך לבחור מילה אחת שכדאי להכיר באזרבייג'ן, שי בוחר בדולמה, עלי גפן ממולאים שנחשבים לאחד המאכלים הלאומיים. "זה אותו רעיון שאנחנו מכירים, אבל הטעמים והתבלינים אחרים", הוא מסביר. הרבה עשבי תיבול טריים, הרבה זעפרן, והרבה אוכל שמגיע מהמטבח המקומי, מהכפרים ומהמסורת.

ויש גם את טקס התה. באזרבייג'ן שותים תה שחור עם ריבה בצד. לא מערבבים את הריבה בכוס, אלא לוקחים כפית קטנה, מניחים על הלשון, ואז לוגמים מהתה. "כשישראלים רואים את זה בפעם הראשונה, זה תמיד מצחיק", מספר שי. "אבל זה חלק מהמסורת".

אזרבייג'ן היא יעד של ניגודים, אבל דווקא הניגודים האלה הופכים אותה למסקרנת. באקו בלילה או הרי הקווקז? שי בוחר בקווקז. שוק מקומי או קניון מפואר? שמעון בוחר בשוק. אוכל רחוב או מסעדת שף? גם כאן, אוכל רחוב מנצח. והמקום שאסור לפספס? שי בוחר בהרי הגעש הבוציים, שמעון ביאנר דאג, הר האש.

בסוף, אולי הסיפור של אזרבייג'ן הוא הפער בין מה שחושבים עליה לבין מה שמגלים כשמגיעים. מדינה מוסלמית, אבל לא ערבית. עיר בירה מודרנית, אבל כפרים שנראים כמו מסע בזמן. אדמה שבחלק מהמקומות בוערת, ובאזורים אחרים הופכת לירוקה ורכה. אוכל מוכר בחלקו, אבל עם טוויסט מקומי. ובעיקר אנשים חמים, שמקבלים מטיילים ישראלים בחיוך.

"אנשים לא חושבים לנסוע לשם", מסכם ארז, "אבל כשנוסעים לשם, יש חוויה מדהימה וסיפורים מדהימים". ושי מוסיף את מה שחזר לאורך כל השיחה - בסוף, האנשים שם הם הסיפור.