לא רק הבצורת: כך אנחנו הורגים את הנחלים של ישראל

עונת הגשמים של 2024/25 תיזכר בספרי ההיסטוריה כאחת הקשות שידעה מדינת ישראל. עבור המטייל הממוצע, הבצורת היא עניין של נוף צהוב יותר או כנרת נמוכה, אך עבור המערכות האקולוגיות של צפון הארץ, זה לא פשוט כל כך. ד"ר אסף צוער, מנהל אגף הסביבה ברשות הטבע והגנים חושף אמת מטרידה: הבצורת הטבעית היא רק השלב הראשון בסיפור. "האויב האמיתי של הנחלים אינו השמיים הסגורים, אלא הניהול האנושי וחלוקת המים שמשאירה את הטבע כצרכן אחרון בתור", מסביר ד"ר צוער במאמר עמדה שפורסם היום (ראשון) במסגרת כתב העת "האדם והטבע - כתב עת לשמירת טבע בישראל".

הנתונים המטאורולוגיים של השנה האחרונה אינם מותירים מקום לספק. באגן הניקוז של הכנרת ירדו רק 40% עד 45% מכמות הגשם הממוצעת. ההשפעה על המקורות הייתה מיידית ודרמטית: ספיקת נחל הדן, אחד מעורקי החיים המרכזיים של הצפון, צנחה בדצמבר האחרון לשיא שלילי היסטורי של 1.8 קוב לשנייה. "כדי להבין את גודל הקטסטרופה, יש לזכור כי הממוצע הרב-שנתי לחודש זה עמד עד היום על 5.9 קוב לשנייה" מספר ד"ר צוער.

למרות שהטבע המקומי מורגל בשנים שחונות, השילוב בין הבצורת הקיצונית לבין גריעה מלאכותית של מים לצורכי שתייה וחקלאות - יצר מצב חירום בבתי הגידול האקווטיים. "הבעיה מתחילה כאשר אל הבצורת הטבעית מצטרפת גריעה מלאכותית. עבור הנחלים, המעיינות והביצות, השאלה אינה רק כמה גשם ירד, אלא כמה מים נותרו בהם אחרי שהאדם סיים לשאוב, להסיט ולחלק את המשאב היקר", אומר ד"ר צוער.

כאשר ניהול המים נותן עדיפות להקצאות חקלאיות על פני בריאות הנחל, המערכת האקולוגית מתחילה להתפרק. תחילה, מפלס המים יורד והקשר החיוני בין הזרם לצמחיית הגדות ניתק. בהמשך, נחשפים סלעים ושטח הפנים הזמין לבעלי חיים קטן משמעותית. בתי גידול של זרימה רדודה על תשתית אבנית נעלמים, ובמקומם נוצרות בריכות עומדות שעלולות להפוך למלכודת מוות עבור מינים מסוימים.

הפגיעה אינה רק ויזואלית אלא גם כימית: בבריכות העומדות איכות המים דועכת במהירות. ריכוז החומרים המומסים עולה, הטמפרטורה מזנקת, וריכוזי החמצן - הכרחיים לחיים - צונחים. במצב כזה, יכולת המיהול של מזהמים אפסית, ואצות מתפתחות בכמות חריגה. בסופו של תהליך, רציפות הנחל נקטעת וחלקים ממנו מתייבשים לחלוטין, מה שמוביל לפגיעה בלתי הפיכה במגוון הביולוגי.

אחד ממוקדי החיכוך המרכזיים התרחש השנה בנהר הירדן, בנקודת המדידה של גשר הפקק. למרות שבאגן הכנרת ירדו רק כ-40% מהגשם, רשות המים הציעה להפחית עוד יותר את ספיקות המינימום שנקבעו לנחל. רשות הטבע והגנים, המשרד להגנת הסביבה והחברה להגנת הטבע התנגדו נחרצות למהלך, שכן ההפחיתה המוצעת הייתה גדולה משליש מהסף שכבר הוגדר כמינימום המוחלט לשנת בצורת. "הוויכוח אינו רק על ערכי טבע מופשטים", אומר ד"ר צוער. "זרימה חלשה בירדן מעלה סיכונים ישירים לבריאות הציבור ולכלכלה. במסמכי ההתנגדות הובהר כי ירידה דרסטית בספיקה עלולה להוביל לסגירת מקטעי נחל למטיילים בשל זיהום, מה שיפגע אנושות בתיירות ובפעילויות הנופש המהוות עוגן כלכלי לאזור כולו. מים לטבע אינם מותרות, הם תנאי בסיס למערכת אזורית מתפקדת". בסופו של דבר, מועצת המים הסכימה לתיקון הכמות, אם כי במידה פחותה מזו שדרשו ארגוני הסביבה.

העיקרון של "זכות הטבע למים" אינו חדש בישראל: כבר בשנת 2000 התקבלה החלטת ממשלה על הקצאת 50 מיליון מ"ק בשנה לשיקום זרימות בנחלים. בשנת 2004 אף תוקן חוק המים, שהגדיר את הטבע כאחד הזכאים הרשמיים לשימוש במים. המשמעות המשפטית היא שהטבע אינו אמור להסתפק רק ב"שאריות" של צרכנים אחרים, אלא הוא צרכן לגיטימי עם צרכים מוגדרים. אולם המציאות בשטח, במיוחד בשנים שחונות, מראה שהחוק לא תמיד עומד במבחן המציאות. הלקח המרכזי מהבצורת האחרונה הוא שהיערכות חייבת להתחיל הרבה לפני שמד הספיקה מראה על אפס. ניהול מים אחראי בעידן של שינויי אקלים דורש מעבר מ"כיבוי שריפות" לתכנון ארוך טווח והכנת המערכת לתקופות של חוסר במים, דבר שרשות המים מובילה יחד עם השותפים כגון אגודות המים ורשויות הניקוז.

כדי למנוע את ייבוש הנחלים הבא, רשות הטבע והגנים יחד עם רשות המים בונות תוכנית אסטרטגית המבוססת על הגעה מוקדמת לשולחן הדיונים עם נתונים מוצקים, התוכנית כוללת:

קביעת ספי מינימום: יצירת ספים שאינם ניתנים לשינוי גם ברגעי לחץ.
תשתיות וחלופות: בניית חלופות אספקה לחקלאות, כולל איגום חורפי מושכל וחיבור למערכות אספקה אזוריות, כדי שלא יצטרכו להישען על מי נחלים בשנים יבשות.
מנגנוני אכיפה: מאבק בתפיסות מים לא חוקיות ושחרור מעיינות לטבע במידת האפשר.
ניטור מבוסס מדע: קבלת החלטות המבוססת על מדידות בשטח ולא על לחצים פוליטיים רגעיים.
למרות התמונה הקשה, יש מקום לאופטימיות זהירה. "הניסיון מראה כי כאשר המים חוזרים ואיכותם משתפרת, בתי הגידול הלחים יודעים להגיב ולהשתקם במהירות. עם זאת, שיקום זה אינו נותן 'רישיון להמר' על עתיד הנחל. אם נמשיך להתייחס לנחלים כאל שארית, נקבל שאריות של נחל", מזהיר ד"ר צוער. "המבחן האמיתי יהיה בבניית שותפות אמיתית עם מנהלי המים, שתבטיח כי גם בשנים הקשות ביותר, 'הברז' לא ייסגר לחלוטין על הטבע הישראלי".

היום (ראשון) רשות הטבע והגנים השיקה את הגיליון הראשון של כתב העת "האדם והטבע - כתב עת לשמירת טבע בישראל", בו תציג את הדו"ח המלא על עתיד מי הנחל בישראל. כתב העת יהיה נגיש באתר רשות הטבע והגנים ופתוח לכלל הציבור. במסגרת כתב העת, יוצגו מחקרים שביצעו גורמי המקצוע ברשות הטבע והגנים וחוקרים מובילים באקדמיה בישראל בנושאי שמירת טבע מגוונים. למידע נוסף וגישה לכתב העת.