כיף להיות מקורב לצלחת: כך המדינה מייצרת פרוטקציות בטיסות

"אני הזקן הזרוק במסדרון, אל תבואו לבקר אותי", זעקה כותרת טורו של ד"ר איתן חי-עם בעיתון "הארץ" בדצמבר 2018. הוא תיאר בו בצבעים קודרים כיצד הוא שוכב במסדרון המחלקה הפנימית, עייף, רעב ולא מגולח, מוקף בהמולה וסובל מיחס מחפיר. שורת הקרדיט בסוף הטור ציינה כי ד"ר חי-עם שימש בעברו כמנכ"ל משרד הבריאות, מנהל המרכז הרפואי סורוקה ומנכ"ל רשת אסותא.

הרשתות החברתיות סערו. עיתונאים בולטים הביעו זעזוע עמוק מכך שאדם כה בכיר ננטש במסדרון בית חולים. רק כעבור זמן מה התברר שמדובר בטקסט בדיוני שנועד להמחיש את מצוקת האשפוז. הזעזוע נבע בדיוק מנקודת התורפה שאותה חשף הטקסט. הציבור הבין באופן אינסטינקטיבי שקיים סיכוי אפסי שמנכ"ל לשעבר של משרד הבריאות יזכה ליחס כזה. אנשים בעלי כוח ומעמד תמיד מקבלים יחס מועדף בבתי חולים.

הסיפור הזה רלוונטי להפליא לסערה התורנית "התורנית" שעורר ח"כ מאיר פרוש. פרוש טס בשבוע שעבר ללונדון לחתונת נכדו, למרות ההגבלות החמורות שהוטלו על יציאת ישראלים לחו"ל במהלך מבצע "שאגת הארי". הטיסות מוגבלות מאוד, וישראלים שמקבלים אישור יציאה נדרשים להתחייב שלא לשוב במשך 30 יום. אלא שפרוש, ככל הנראה, יחזור ארצה מוקדם יותר לקראת ההצבעות על התקציב. כשהוא יחזור, הוא יתפוס מקום של אזרח ישראלי אחר שמנסה נואשות למצוא טיסת חילוץ ארצה. השרה מאי גולן, שגם היא טסה בשבוע שעבר לאו"ם עם פמלייתה, מדגימה את אותה התנהלות.

התגובה הציבורית הטבעית היא לכעוס על הפרוטקציה והצביעות. אולם ניתוח קר של המצב, על פי העקרונות שמלמד תומס סואל בספרו "יסודות הכלכלה" וכפי שאני מסביר פעמים רבות בהרצאותיי, מראה שהבעיה האמיתית אינה באופיים של הפוליטיקאים, אלא במנגנון שהמדינה עצמה יצרה. כאשר המדינה מתערבת בשוק ומגבילה את היצע הטיסות באופן דרמטי, נוצר מחסור חמור. במצב טבעי של שוק חופשי, המחירים היו מזנקים. מחיר גבוה מסנן באופן טבעי את הביקוש ומבטיח שרק מי שטיסתו קריטית עבורו (למשל, לצורך טיפול רפואי דחוף או עסקה משמעותית) יסכים לשלם את המחיר. מי שמתכנן חופשה או נסיעה לא דחופה, ידחה אותה.

אך כאשר המדינה אוסרת על הפעלת מנגנון המחירים ומנסה לנהל את המחסור באמצעות ועדות חריגים, אישורים מיוחדים והתחייבויות בירוקרטיות, היא פותחת את הדלת לשחיתות ולפרוטקציה. במערכת כזו, מי שמצליח לטוס אינו מי שבאמת זקוק לכך, אלא מי שיש לו קשרים נכונים, מי שצועק חזק יותר, או מי שיודע למלא טפסים בצורה משכנעת יותר. הפוליטיקאים, שמקורבים לצלחת, תמיד ימצאו את דרכם לראש התור.

הפתרון ההגיוני למשבר הטיסות אינו הקמת ועדות מחמירות יותר שיאשרו רק את מה שהן תופסות כנסיעות "חיוניות". מדינה ליברלית אינה אמורה להכתיב לאזרחיה אילו אירועים חשובים להם ואילו לא. הפתרון הוא הפוך: לבטל את כל ההגבלות על כניסת ויציאת מטוסים לארץ, ולתת לכוחות השוק לפעול בחופשיות.

אם חברות תעופה זרות יחששו להגיע בגלל המצב הביטחוני וידרשו פרמיות ביטוח גבוהות, מחירי הכרטיסים יעלו. העלייה במחיר תמנן את הביקושים באופן טבעי והוגן. מי שיוכל לוותר על הטיסה - יוותר. מי שחייב לטוס - ימצא את הכסף ויטוס. זה נראה אולי "אכזרי", אך חלוקת משאבים על בסיס נכונות לשלם הוגנת, שקופה ויעילה לאין ערוך מחלוקת משאבים על בסיס קשרים פוליטיים וקרבה לצלחת. הגיע הזמן שנפסיק לבנות ועדות מיותרות, וניתן לכלכלה לנהל את עצמה.

עו"ד תמיר דורטל הוא יוצר ערוץ "על המשמעות". מייל לתגובות: Tamir@mashma.net