"אין מה להיות ממורמר": הישראלים בחו"ל שמנצלים את הזמן

מבצע "שאגת הארי" וסגירת המרחב האווירי תפסו יותר ממאה אלף ישראלים מעבר לים, חלקם שעות ספורות לפני חזרה מתוכננת הביתה. רבים מהם ממתינים לעדכונים על טיסות חילוץ או בוחנים מסלולים חלופיים דרך יעדים שלישיים. בינתיים, הם מייצרים לעצמם עוגנים של יציבות.

בפרנקפורט, נתיב שעיבי, בן 29 מרמת גן, היה אמור כבר לשוב לדירה החדשה שאליה עבר עם בת זוגו רק בשבוע שעבר. "הגענו לגרמניה לסוף שבוע של כדורגל. נסענו לדיסלדורף לראות את ביירן נגד דורטמונד ושני משחקים נוספים, חזרנו לפרנקפורט כדי להיות קרובים לשדה לקראת הטיסה. ואז הודיעו על התקיפה והטיסות נעצרו".

לדבריו, מחירי הלינה במלונות בעיר קפצו מיד. "הלילה הראשון עלה 80 אירו. כשבאנו להאריך, המחיר כבר היה 160. אנחנו עושים סיבוב בין מלונות כדי למצוא משהו סביר עד שטיסות החילוץ יתחילו". הם נערכים לכך שעד יום שישי לפחות לא צפויות טיסות חילוץ עבורם, ומשתדלים גם ליהנות: "בינתיים מנסים להירגע, לשמור על שגרה. מצאנו מלון עם חדר כושר, ממשיכים לעבוד בשלט רחוק ומתעדכנים בהתפתחויות. אנחנו מנסים גם ליהנות מהעובדה שאנחנו כאן עוד כמה ימים. אין סיבה להיות ממורמרים".

אודליה שניידר מחיפה ומייסי יצחק ממושב שדי תרומות, הגיעו יחד עם קבוצה של עשרות ישראלים ליפן כדי לרוץ את מרתון טוקיו, עם כרטיסי חזרה מתוכננים ליום שלישי האחרון.

הקבוצה כוללת ישראלים שהגיעו במסגרת חבילה מאורגנת של איסתא ספורט; רובם רצו כחלק מ"נבחרת שלוה" של עמותת שלוה, ובמהלך ההכנות למרתון גם גייסו תרומות לפעילותה. עבורם, הריצה בטוקיו לא הייתה רק אתגר ספורטיבי, אלא חלק ממסע מתמשך שבו הם מייצגים את שלוה במרתונים הגדולים בעולם ותומכים בפעילות הארגון, המעניק שירותים לאלפי ילדים ואנשים עם מוגבלויות ולבני משפחותיהם ופועל לשילובם בחברה.

בשבת האחרונה סיימה שניידר את המרתון ה-11 שלה, אך בניגוד לקודמים, הפעם הריצה התנהלה בצל האירועים בארץ. "כל אזעקה שקפצה לי בטלפון בזמן הריצה לא הייתה פשוטה", היא מספרת. "הילדים שלי בבית, ובעלי עשה לי הפתעה והגיע לכאן. זו הפעם הראשונה מאז 2008 שאנחנו יחד בחו"ל. טיול שלא נשכח". שניידר מודה בצחוק שהיא כבר "למודת ניסיון". גם במערכה הקודמת מול איראן, בחודש יוני, הייתה מחוץ לישראל. "אני מבינה שאין טעם ללחוץ לתשובות, כי אף אחד לא באמת יודע. אבל אני גם מבינה שאני לא לבד".

גם עבור מייסי יצחק, הריצה במרתון התנהלה בצל החדשות מהארץ. "לילה לפני המרתון כמעט לא ישנו. כל הלילה היינו עם הטלפון ביד, עוקבים אחרי החדשות". למרות הכול, היא התייצבה על קו הזינוק. "לרוץ מרתון בלי שינה זה לא מומלץ, התאמנו חודשים לרגע הזה, למטרה הכל כך חשובה עבור ילדי שלוה. הרגליים רצו אבל הראש והלב בארץ". היא אומרת ומוסיפה: "ידענו שאנחנו נוסעים בתקופה מורכבת, אולם המטרה לשמה טסנו חשובה".

ההארכה הכפויה מכבידה עליה במיוחד מסיבה נוספת: "אני אמא לחייל. זה מאוד לא פשוט לשאת את המרחק מהבית וגם העובדה שהילד שלי חייל".

את ערב פורים בחרה הקבוצה להעביר בבית חב"ד בטוקיו, מקום שנתן להם לרגע תחושה מוכרת של בית בתוך חוסר הוודאות. "אני שומרת כשרות, זה מאתגר בטוקיו", אומרת יצחק. "נהניתי מאווירה שמחה ומחבקת בבית חב"ד, מקריאת מגילה ושירי פורים עם ישראלים שנמצאים בסיטואציה שלנו, מארוחה כשרה, מרק חם ואפילו אזני המן".

ישי מולד, מנהל מחלקת האקטיב באיסתא ספורט, שנמצא עם הקבוצה בטוקיו, מתאר את ההתנהלות בשטח: "אנחנו בקשר יומיומי עם לקוחות שנתקעו ברחבי העולם, ובמקביל לניסיונות לאתר עבורם טיסות חזרה או חלופות דרך יעדים אחרים, אנחנו משתדלים לתת ודאות בסיסית, מידע עדכני שוטף, חיבור למלונות והמלצות פרקטיות להמשך הטיול למי שאין טיסת חילוץ זמינה בשבילו".

לדבריו, חלק מהאתגר הוא גם לרסן החלטות פזיזות. הרצון לחזור הביתה מהר מובן לגמרי - וגם אישי. "לי יש בת זוג ושתי בנות בבית בחולון, ואני רוצה לחזור להיות איתן במצב הזה", הוא אומר. "אנשים רוצים תשובות מיידיות ולעלות על מטוס עכשיו, ולפעמים הדבר הנכון הוא להמתין ולשמור על סבלנות. זו לא חכמה לטוס לכל יעד ולהגיע למקום שבו אתה אחד מאלפים שממתינים לטיסה הבאה".