בין סמוראים לרובוטים: מסע ביפן שחיה בעתיד וזוכרת את העבר

רחש קל גרם לי להרים את עיניי, זוג עיניים סקרניות ננעצו בי. מולי עמד אייל סיקה צעיר ויפהפה, מתבונן בי בפליאה. כשהתבוננתי סביב, גיליתי שהוא לא לבד; עשרות איילים שוטטו בחופשיות בחצר מקדש טודאי-ג'י שבנארה. ביפן, האיילים אינם סתם חיות בר; הם נחשבים לשליחי האלים. האגדה מספרת כי אחד האלים הגיע לנארה רכוב על אייל לבן, וכיום, כ-1,500 מהם מאכלסים את הפארק, מחברים בין עולם החול לקדושה.

כך החל המסע שלי ביפן - מסע שהתחיל באוירה הפסטורלית של נארה, שבאי המרכזי הונשו, והסתיים באורות הניאון של טוקיו. זהו סיפור על מדינה מדהימה שמצליחה לשמור על איזון עדין בין קידמה טכנולוגית מסחררת לבין שורשים תרבותיים עמוקים.

ביפן חיים כיום כ-122 מיליון בני אדם, אך קיימת ירידה עקבית במספר התושבים מאז שנת 2008. מרבית האוכלוסייה - כ-92% - חיה באזורים עירוניים, כאשר טוקיו היא המטרופולין המאוכלס ביותר בעולם (מעל 37 מיליון איש). כלכלת יפן מדורגת במקום הרביעי בעולם, והיא מעצמה בתחומי הרכב, האלקטרוניקה והרובוטיקה.

לפלא היה בעיני כיצד יפן המודרנית מצליחה לשמור על איזון בין הקדמה הטכנולוגית המהירה לבין שורשיה התרבותיים העמוקים. לצד רכבות השינקנסן המהירות, תמצאו עדיין טקסי תה מסורתיים ומלאכות יד עתיקות שעוברות מדור לדור. הערים הגדולות, כמו טוקיו ואוסקה הן מרכזי חדשנות, אופנה וקולינריה, אבל הכפרים והערים הקטנות שומרים על היופי המסורתי שלהם. אפשר לומר שזה חלק מהקסם של יפן - היכולת שלה להיות גם מובילת טכנולוגיה וגם שומרת על המסורת.

בנארה, הבירה העתיקה, פגשתי את ה"דאיבוצודן" - אולם בודהה הגדול, שבו ניצב פסל ברונזה אדיר של בודהה בגובה 15 מטרים, שאוזנו לבדה באורך 2.5 מטרים! הביקור שם חושף את המורכבות הדתית: ה"טֶרָה" (מקדש בודהיסטי) וה"ג'ינג'ה" (מקדש שינטו). השילוב ביניהם טבעי ליפנים - הם יתחתנו בטקס שינטו ססגוני וייקברו בטקס בודהיסטי מאופק.

• הכתבה הזו עשתה לכם חשק לטוס? לחצו כאן להזמנת חופשה

התחנה הבאה שלנו בטיול היתה קיוטו - הלב הפועם של המסורת היפנית - עיר שבה הזמן נראה לעיתים כעומד מלכת בין אלפי מקדשים ובתי עץ עתיקים. בניגוד לטוקיו העתידנית, קיוטו מציעה הצצה אל יפן של פעם: מנזירי זן המטפחים גני סלע מוקפדים ועד לנערות גיישה (גייקו) המהלכות בחרישיות בסמטאות הציוריות של רובע גיון. בקיוטו מסורת לא "מוצגת לתיירים" אלא פשוט מתקיימת. זהו מקום שבו האסתטיקה היא דת לכל דבר, וההרמוניה בין הטבע לאדריכלות באה לידי ביטוי בכל פינה.

אבל קיוטו היא גם מוקד תרבותי תוסס שאינו מפחד להתחדש. מסעדות מינימליסטיות, וחיי יום־יום שמתקיימים לצד אתרים בני מאות שנים. בשווקים כמו נישיקי הטעמים מספרים סיפור של אזור: טופו משי, חמוצים צבעוניים וממתקים מסורתיים שמתחברים לתרבות של דיוק וסבלנות. בסוף יום, כשאור הערב נשבר על הגשרים והגגות, קיוטו הזכירה לי למה היא ממשיכה לרתק - לא רק כי היא "יפה", אלא כי היא מציעה דרך להסתכל אחרת על יופי, על תרבות, ועל חיים ששמים דגש על הפרטים הקטנים.

עבור המטייל הישראלי, קיוטו היא לא רק יעד תיירותי, אלא חוויה רוחנית וחושית שמזמינה להוריד הילוך, להתבונן בפרטים הקטנים ולגלות את ה"וואבי-סאבי" - היופי שבחוסר השלמות ובחלוף הזמן. בקיוטו, הלב הפועם של המסורת, ביקרתי בקינקאקו-ג'י, "מקדש הזהב", המצופה כולו עלי זהב טהור המשתקפים באגם.

משפט יפני מפורסם בהשראת ה"דאו דה ג'ינג שיש לו משמעות רבה בתרבות היפנית אומר: "הקירות והדלתות יוצרים את הבית, אך החלל הריק שבתוכו הוא שמאפשר לחיות בו".

מקדש ריואן-ג'י הכולל 15 אבנים הממוקמות בשדה קטן של חצץ לבן, מציג את מהות הזן מקום שבו ה"אין" חשוב לא פחות מה"יש".

מדהים לא פחות היה מקדש בפושימי-אינארי בו צעדתי דרך אלפי שערי טוריאי אדומים היוצרים מנהרה אינסופית.

נחשפתי גם לפן הפוליטי בטירת ניג'ו-ג'ו. כאן התגורר השוגון - השליט הצבאי שניהל את המדינה בזמן שהקיסר שימש דמות סמלית. הטירה שנבנתה ב-1603 היתה גם המקום שבו הכריז השוגון האחרון על השבת השלטון לקיסר וסיים את הפאודליזם ביפן בשנת 1867. צעדתי על "רצפות הזמיר" החורקות כקול ציפור - מנגנון אזהרה עתיק מפני מתנקשים. זוהי יפן של הסמוראים, שחיו לפי קוד הבושידו: כבוד, נאמנות יושרה. הארמון המרכזי ידוע בעיטורי הזהב המרהיבים וציורי הקיר המסורתיים של אסכולת קאנו.

הייתי דרוכה לקראת הביקור בהירושימה, מקום בו ב-6 באוגוסט 1945, בשעה 8:15 בבוקר עצר השעון מלכת, עם הטלת הפצצה. מוזיאון השלום הוא חוויה מטלטלת, המנציחה את האסון הנורא בו נהרגו 80,000 איש עם הטלת הפצצה ועוד 65,000 איש שמתו לאחר מכן ממחלות הקרינה. אך בתוך הכאב צמחו סמלים של תקווה. אחד המרגשים שבהם הוא סיפורה של הילדה סאדקו ססאקי, שחלתה בלוקמיה עקב הקרינה. סאדקו האמינה שאם תקפל 1,000 עגורי אוריגמי היא תחלים. היא מתה ב-1956 בבית החולים לפני שהשלימה את המשימה, אך הפכה לסמל עולמי; עד היום לימודי אוריגמי הם חלק מתוכנית הלימודים ביפן, ומיליוני עגורים נשלחים לעיר מכל העולם כסמל לשלום.

לצד העגורים ניצב עץ הגינקו המפורסם, ששרד את הפיצוץ והנביט עלים ירוקים באביב שלאחר מכן. עמדתי מול ה"דום" - המבנה היחיד שנותר כעדות - והרגשתי איך העיר הפכה ממבצר מילטריסטי למגדלור של פציפיזם. אפילו שם, גן שוקיי-אן מזכיר שהטבע והיופי תמיד ינצחו את ההרס.

החזרה בזמן הגיעה לשיאה בקאנאזאוה. ברובע היגאשי-צ'איאגאי פסענו בין בתי תה עתיקים מעץ, וברובע נאגאמאצ'י פגשנו את בתי הסמוראים עם מחצלות הטאטאמי ודלתות הנייר.

הפתעה בטיול ציפתה לי ביישובי הגאשו-זוקורי באיינוקורה - שם טיילנו בין בתים עם גגות קש משופעים שנראים כמו יצאו מהאגדות. השהות בבית מסורתי בו חלצנו את נעלינו, לבשנו קימונו מסורתי, טבלנו באונסן (בית מרחץ יפני) וישנו על גבי פוטון, היתה חוויה מיוחדת במינה.

היפנים רואים את הטבע כחלק מהחיים. ביפן הטבע אינו תפאורה אלא בן בית: הוא קדוש, שימושי ואסתטי בעת ובעונה אחת - ממקדשי שינטו בין הארזים ועד ספל תה סדוק שמספר סיפור. מין כבוד עמוק למחזוריות של הטבע וליופי שיש בדברים הפשוטים, וזה באמת משהו שנטמע בהרבה תחומים בחיים שלהם.

ביפן גם יש ממש אהבה גדולה לגנים והם באמת רואים בהם אמנות. הם לא מבקשים "לכבוש" את הטבע אלא למסגר אותו - א-סימטריה, שבילים מתפתלים, חצץ/טוף כסמל מים, והרבה מים שהם חלק חשוב מהגנים בצורת בריכות נחלים ומפלים קטנים המוסיפים אלמנט של שלווה והשתקפות. הרבה מאוד מהגנים היפניים המסורתיים הם כמו יצירות חיות שמתוחזקות בקפידה - והם משקיעים בזה לא מעט משאבים וכוח אדם.

בחורשת הבמבוק בהוקוקו-ג'י הבנתי שהבמבוק מסמל חוסן - מתכופף ברוח אך לא נשבר.

אי אפשר להבין את יפן בלי לטעום אותה. בחוות ואסאבי דאיאו גיליתי את השורש האמיתי הגדל במים צלולים, ובשווקים כמו צוקיג'י ונישיקי התערבבו החושים בין דגים טריים לקינוחי מאצ'ה. רגע השיא היה האוקונומיאקי בהירושימה - "אוכל נשמה" שנבנה בשכבות על פלטה לוהטת.

טוקיו
התחנה האחרונה הייתה הבירה טוקיו. בירת הטכנולוגיה העולמית. שום ביקור בעיר אינו שלם בלי עמידה בצומת שיבויה, העמוס בעולם. כשהרמזור מתחלף, נחשול אנושי שוטף את הכביש ב"כאוס מאורגן" מופתי. לצד מסכי הענק ניצב פסלו של האצ'יקו, הכלב הנאמן, שמזכיר שגם בעיר העתידנית ביותר, ערכי הנאמנות נשמרים. טוקיו היא עיר של ניגודים: צעירים בלבוש "האראג'וקו" נועז מול תרבות ה"אומוטנשי" - השירות האדיב ביותר בעולם.

אם קיוטו היא הנשמה של יפן, טוקיו היא המוח הטכנולוגי שלה. העיר היא לא רק מטרופולין עצום, אלא מעבדה חיה של קידמה שבה העתיד כבר כאן. זה מתחיל בפרטים הקטנים - האסלות האינטליגנטיות עם המושבים המחוממים והמנגינות המרגיעות, וממשיך לרכבות ה"שינקנסן" רכבות מהירות שגומאות מרחקים במהירות של מאות קילומטרים בשעה בדיוק של שניות.

גולת הכותרת של החדשנות הזו נמצאת באזורים כמו אודאיבה - אי מלאכותי שנראה כמו נלקח מסרט מדע בדיוני בו הקימו מוזיאונים של טכנולוגיה ואמנות דיגיטלית, מסכי לד ענקיים המספקים חוויה רב חושית. רובוטיקה וגאדג'טים הפכו לדרך חיים ביפן בשל היכולת שלהם לקחת טכנולוגיה קרה ולהפוך אותה לחלק בלתי נפרד מהאירוח והנוחות האנושית (. היא זו שהופכת את טוקיו לעיר שאין לה מתחרות בעולם.

אך מתחת לפני השטח, יפן מתמודדת עם אתגרים: צעירים שמתמקדים בקריירה על פני משפחה ולחץ להישגיות שמוביל לעיתים למורכבויות חברתיות, המשתקפות במקומות כמו "יער אאוקיגהארה" (יער המתאבדים). זהו המחיר של חברה שבה המסירות היא ערך עליון.

קצת לפני שעליתי לטיסה בחזרה לארץ - כשעמדתי על גבעת ואשו-זאן והשקפתי אל הים הפנימי, הבנתי שיפן מלמדת אותנו על הכבוד לזמן ולטבע, על החיפוש אחר יופי ואסתטיקה בדברים הפשוטים ועל היכולת לקום מההריסות. יפן נשארת מקום שבה העבר והעתיד רוקדים בהרמוניה מושלמת.


אורטל צבר צלמת טבע וסביבה. בקרו באתר שלה