גן העדן האיטלקי נחשף: האי שהמקומיים לא רוצים שתכירו

בפלמרולה, אי איטלקי בים הטירני מול החוף המערבי של איטליה, אין כמעט בנייה ואין כבישים. אין חשמל, אין קליטה סלולרית ואין רציף ימי. ברוב הימים, הדרך היחידה להגיע לאי היא בסירה קטנה מהאי פונצה, המרוחק כשמונה קילומטרים.

האי שוכן מערבית לרומא - קרוב מספיק כדי להגיע אליו בטיול יום, אך מרוחק דיו כדי שהרעש, ההמולה והכמות הגדולה של התיירים שמאפיינים את בירת איטליה ירגישו כמו כוכב אחר. בעוד המבנים העתיקים, המזרקות והכיכרות של רומא מושכים מיליוני מבקרים, פלמרולה כמעט ואינו מופיע במסלולי הטיול. תיירים רבים מעולם לא שמעו עליו. רומאים רבים מעולם לא ביקרו בו.

מה שמושך את אלה שכן חוצים את הים אינו תשתיות או נוחות - אלא היעדרן. פלמרולה מתאפיין בצוקים געשיים מרשימים שמתרוממים מן המים, המנוקבים במערות ומפרצונים צרים. יש בו חוף אחד בלבד, רשת שבילי הליכה המובילים פנימה אל האי, ומעט מאוד סימנים לפיתוח מודרני.

הגעה לאי מרומא כוללת נסיעה ברכבת לנמל אנציו, מעבורת לפונצה, ואז תיאום עם דייג או בעל סירה פרטית להפלגה הלוך ושוב לפלמרולה. מאחר שאין תושבי קבע ותשתיות מסודרות, פלמרולה הוא יעד שמושפע מאוד ממזג האוויר ועונות השנה.

יש באי מסעדה אחת בלבד, "Q'France", המגישה דגים טריים ומשכירה מספר מצומצם של חדרים בסיסיים החצובים במערות דייגים ישנות לאורך המצוקים. האורחים נדרשים להזמין מקום חודשים מראש ושוהים על בסיס פנסיון מלא, במחיר התחלתי של 550 שקלים ללילה.

האטרקציות העיקריות באי הן שנורקלינג, רביצה לאורך קו החוף היפהפה, צפייה בכוכבים בלילה, אכילת דגים טריים במסעדה המקומית וטיול זריחה לפסגת אחד ההרים.
מטיילת שנוהגת לבקר באי כל קיץ עם משפחתה מספרת: "במשך שבוע שלם אנחנו מרגישים כאילו אנחנו חיים חוויה קדמונית ומבודדת, קצת כמו משפחת קדמונים בחופשה".

לאי המבודד יש היסטוריה עשירה ומרתקת. שבילי הליכה שיוצאים מקו החוף מטפסים לעבר חורבות מנזר מימי הביניים ושרידי יישוב פרהיסטורי. בנוסף, מעבר לחוף המרכזי, קו החוף של האי נחקר בצורה הטובה ביותר באמצעות שיט לאורכו באמצעות סירת גומי. ניתן לחזות במצוקים המרשימים שיוצרים עמודי סלע, מנהרות ומערות, והמים שסביבם מושכים שנורקליסטים, חותרי קיאקים וצוללנים רבים.

לפי היסטוריון מקומי, אנשי מערות הגיעו לאי בחיפוש אחר אבן האובסידיאן השחורה והיקרה ששימשה לייצור כלי נשק וכלים, עדיין ניתן לראות את האבן בפסים השחורים שמופיעים על המצוקים. לאחר מכן הרומאים הקדמונים השתמשו באי כעמדת תצפית ימית אסטרטגית בים הטירני עבור הצי הקיסרי, אך הם מעולם לא יישבו אותו. לדבריו, האי נותר לא מיושב במשך דורות ומעט מאוד השתנה בו.

אז מי כן מתגורר באי באורח קבע? בעלי החיים היחידים שסביר לפגוש על היבשה הם עיזי בר, המסתתרות בין דקלים נמוכים שנתנו לאי את שמו (Palma באיטלקית).

בעלות האי מתוארכת למאה ה-18, כשמשפחות מנאפולי שנשלחו ליישב את פונצה הורשו לחלק ביניהן את פלמרולה. כיום, האי נמצא בבעלות פרטית, מחולק לחלקות רבות השייכות למשפחות שעדיין מתגוררות בפונצה.

על המצוקים, מערות קטנות הוסבו למגורי קיץ פשוטים, חלקן צבועות בלבן ובכחול. דייגים נהגו להשתמש בהן כמקלטים בזמן סערות, ורבים מהם עדיין מחזיקים בהן ציוד למקרה שמזג האוויר ימנע חזרה לפונצה.

קפלה לבנה קטנה המוקדשת לסן סילבריו ניצבת על גבי עמוד סלע בים. סילבריו, אפיפיור מן המאה השישית, הוגלה לפלמרולה ומאמינים כי מת שם.

בכל חודש יוני, דייגים מפליגים מפונצה לפלמרולה לרגל חג סן סילבריו, נושאים פרחים אל הקפלה ומוליכים בתהלוכה ימית פסל עץ של הקדוש. המשתתפים מטפסים בתורם במדרגות סלע תלולות אל הגומחה הגבוהה ביותר, שבה נמצא המזבח הראשי, כדי להתפלל ולהתבודד. אגדות מקומיות מספרות על מלחים שנקלעו לסערות, התפללו לסן סילבריו וניצלו.