נולד לנדוד: הכירו את הילד שכבר ביקר ב-7 יבשות (כולל אנטארקטיקה)

בזמן שרוב הילדים בגילו רק מתחילים להתמודד עם לוח הכפל, ווילדר מקגרו כבר ראה את כל שבע היבשות בעולם, כולל אנטארקטיקה. ואגב, הוא רק בן שבע.

אבל שום דבר מהמסע המטורף הזה לא היה חלק מאיזושהי תוכנית הורית מושלמת עם לוחות זמנים סדורים. אמו, כתבת הטיולים ג'ורדי ליפה-מקגרו, מספרת שהכל התחיל במקרה. "לא התחלנו מתוך כוונה לגדל ילד שיראה שבע יבשות עד גיל שבע", אמרה ג'ורדי בת ה-39 לניו יורק פוסט. "פשוט טיילנו כי זה מי שאנחנו וזה מה שאנחנו אוהבים". לחשבון האינסטגרם שלהם.

למעשה, "רגע ההארה" שלהם הגיע מאוחר יחסית, כשווילדר היה בן 5. זה היה כשהיא ובעלה רוס ספרו ביחד את מספר המקומות שבהם טיילו עם בנם, לקראת טיול בדרום אמריקה. ובאותו הרגע הם קלטו שהם כבר טיילו יחדיו כמשפחה בחמש יבשות. "בעלי בהה ברשימה ואמר, 'טוב... אז באותה הזדמנות בואי כבר נסיים את זה'".

הדרכון של ווילדר זכה לקבל את החותמת הראשונה שלו ממש מוקדם - הוא היה רק בן שמונה שבועות כשהמשפחה טסה לפורטוגל באוגוסט 2018. ועוד לפני שחגג שנתיים, כבר ביקר באיים שונים בקריביים, בקנדה ובמקסיקו. בשנה שלאחר מכן הם טיילו בקוסטה ריקה, דובאי וזמביה, שם ערכו טיול ספארי. אחרי גיל ארבע ביקר ווילדר ביבשת אירופה - בצרפת, שווייץ, סקוטלנד, אירלנד ואיטליה - ועוד לפני שחגג חמש כבר חקר את איי גלאפגוס. רק בקיץ האחרון המשפחה דילגה בין אמסטרדם, סינגפור, אוסטרליה וניו זילנד, ולבסוף גם הגיעה לפני כחודשיים ליבשת אנטארקטיקה.

עבור ג'ורדי, המסע הקפוא היה אישי מאוד: אנטארקטיקה הייתה היבשת השביעית שלה - בה ביקרה כשהייתה בחודש החמישי להריונה עם ווילדר. "לחזור לשם איתו שבע שנים לאחר מכן, הרגיש כמו סגירת מעגל שלא ידענו שפתחנו", אמרה.

ג'ורדי מספרת שנסיעות בעולם הן עבורה לא רק הרפתקה אלא סוג של הישרדות. היא התמודדה עם אובדן קשה כשאביה, רופא וטייס, נהרג בהתרסקות מטוס ב-2010, ובמשך תקופה ארוכה היא חשה פחד עז מטיסות. ולכן, היא עשתה את מה שהכי פחדה ממנו. "במקום לסגור את הדלת על העולם, גיליתי שתנועה היא הדבר שעזר לי להרגיש חיה שוב", היא אומרת, ומוסיפה כי הרצון שלה הוא שבנה יגדל כאדם סקרן, ולא חששן מדי. "רציתי שהוא יראה את העולם כמקום שניתן לנוע בו בחופשיות, ולא כמקום מאיים".

כידוע, מאחורי כל נוף עוצר נשימה שנראה ברשתות החברתיות, יש גם צדדים פחות זוהרים. "המדיה חברתית לא מציגה את התמונה המלאה", אומרת ג'ורדי. "העייפות. ההתמוטטויות, ההתפרקות בשעה שלוש לפנות בוקר באיזה שדה תעופה... אנשים רואים את הרגעים המלוטשים - אבל לא את מחלת הים, הבכי בגלל האוכל במטוס או הילד שמתעקש שהוא לעולם לא ילבש יותר מכנסי שלג".

כמובן, היו גם אינספור רגעי קסם. כך למשל, בסינגפור ווילדר נרדם בזרועות אביו באמצע סיור אוכל רחוב. דקות לאחר מכן, הוא התעורר לפתע והתחיל לטעום מנות מקומיות ללא היסוס. "הנכונות הזו לקפוץ הישר אל משהו לא מוכר, אפילו כשהוא חצי ער, באמת ריגשה אותי", היא אומרת.

תמיד יהיו את אלו שיצקצקו בזעף למקרא תיאורים כאלו. למעשה, הורים שטסים עם ילדים ברחבי העולם לתקופה ארוכה רגילים לביקורת - במיוחד ממגיבים ברשתות שנוזפים בהם על כך שהם מעזים לקחת קטנטנים למסעות מפרכים. כמובן, הכל תלוי בהשקפה האישית של כל הורה.

הפסיכולוג הקליני מייקל ווטר, אומר כי האמת הרבה יותר מסובכת. "מנקודת מבט התפתחותית, ילדים צעירים יכולים להפיק יתרונות משמעותיים מנסיעות גם כשהם לא 'שומרים' זיכרונות אישיים מפורשים מהחוויה". לדבריו, הדבר משקף עיקרון יסוד של התפתחות בילדות המוקדמת: "למידה במהלך השנים הראשונות של החיים מתרחשת במידה רבה דרך תהליכים סמויים והם לא מבוססי נרטיב". באופן זה, חוויות אלו עשויות לעצב את מה שהוא מכנה "ארכיטקטורה עצבית", שכוללת יכולות ויסות רגשי, אינטגרציה חושית ודפוסי התקשרות עוד הרבה לפני שהילד בכלל מסוגל לזכור אירוע כזה או אחר.

עם זאת, לדברי ווטר, כל היתרונות האלה תלויים במידה רבה באופן שבו משפחות מטיילות. "כשהנסיעה מתוכננת בצורה גרועה או תובענית מדי, מערכות ויסות הלחצים של ילדים צעירים יכולות להיות עמוסות יתר על המידה, מה שמוביל להפרעת שינה, עצבנות או נסיגה". לכן, על הנסיעה להיות מותאמת לגיל הילד, עם האטות ו"פסקי זמן" חיוניים, שמירה על רצף שינה ונוכחות רגשית של ממש מצד ההורים.

ג'ורדי מסכימה עם הקביעה הזו, ואומרת כי "ילדים לא צריכים להבין את המשמעות המלאה של מקום כזה או אחר כדי שהוא יעצב אותם. החשיפה לבדה מלמדת סבלנות, גמישות וסקרנות. זה 'משחק' לטווח ארוך".
ואם כבר מדברים על יותר קשיבות ופחות רדיפה אחרי חוויות - ג'ורדי מספרת כי אפילו באנטארקטיקה, אחרי שלווייתן גדול-סנפיר התרומם לפתע מעל פני המים ליד הספינה שלהם, ווילדר רק רצה את האייפד שלו. וההורים אמרו לו כן. "ברגע שאתה משחרר את הרעיון שכל שנייה צריכה להיות ראויה לאינסטגרם, הנסיעה הופכת להיות הרבה יותר קלה", היא מסכמת.