קרובה, זולה ומעניינת: יש מדינה באירופה שרוצה אותנו

הרחובות של וילנה מלאי אדם בתקופה הזאת של השנה. פסטיבלי סוף הקיץ ושלהי עונת החתונות, בשילוב מזג אוויר שעדיין נעים ונוח ומשחקי כדורגל וכדורסל בינלאומיים שסוחפים את התושבים לצפיות משותפות, ממלאים את רחובות האבן - הנקיים מאוד - של מרכז העיר. כולם מחייכים. תזכורת: אפשר לחיות אחרת. אפשר לנשום. להוריד לרגע את המטענים שנשארו בארץ.

רגע, אמרתי וילנה? כן. וילנה. רצף אסוציאציות הוא ידוע: ירושלים דליטא. מזרח אירופה וכל מה שכרוך בזה. אז נכון, כל ההיסטוריה מקבלת כאן את הכבוד שלה, אבל ההווה הוא שחשוב. ובהווה, המורשת, הפולקלור, הבניינים, האוכל - הכול מתכנס לעיר שמחה ויפהפייה, שחוגגת את החיים.

לישראלים זה כמו שיעור בנורמליות, וגם בצניעות: אם נוציא את הראש מהתחת המפואר והיקר של מערב אירופה, אנחנו עשויים לגלות בטעות שכל מה שרצינו נמצא יותר קרוב, יותר בזול, ממש לא פחות מעניין, וגם, למי שזה חשוב לו, גם עוד לא ממש מוצף. לפי ההערכות, רק כ-28 אלף תיירים מישראל הגיעו לכאן לאורך כל השנה שעברה. והליטאים - הם ישמחו מאוד שהמספר הזה יגדל בהרבה. קו ישיר חדש של ישראייר מנתב"ג לשם, שנפתח לאחרונה, אמור לעשות את הסיפור הזה פשוט יותר.

וילנה נולדה, לפי האגדה, לפני 700 שנה בדיוק, כשהדוכס הליטאי הגדול גדימינאס יצא למסע ציד ובשנתו חלם על זאב מברזל שמיילל מאחד ההרים כאילו מאות רבות של זאבים מייללים בתוכו. הזאב, הסביר לו איש הדת שייעץ לו, מסמלת את העיר שחייבים להקים על ההר, וכך היה. הזאבים פינו את מקומם, אבל העיר הלכה ושאגה, ושרדה מאות שנים של היסטוריה סוערת.

העיירה הימי-ביניימית הלכה והתפתחה, ובשלב מסוים הגיעו אליה אדריכלים איטלקים ועיצבו אותה ברוח בארוקית וניאו-קלאסית שהשתמרה עד היום. במרכז העיר נמצא הכול: המסעדות, חנויות הווינטג', הפאבים, הכנסיות, וכמובן דוכני התכשיטים מענבר, שהם אחד מסמלי העיר. במורד הדרך מבית העירייה ועד לארמון והקתדרלה הענקית יש כל מה שצריך, ובסיום הרחוב אפשר להמשיך ולשוטט לאורך הנהר, היכן שבני המקום רצים ועורכים פיקניקים.

כל מה שאפשר לקוות לו מטיול שלו בעיר אירופית, בעצם. לא?

טיפוסים חופשיים יותר יכולים לבחור מסלול אחר במרכז העיר: לעבור דרך קיר הסופרים, המלא במחוות לגדולים היוצרים, ולהתקרב אל אוז'ופיס: רפובליקת האמנים שמעבר לנהר וילניה. כמו כריסטיאניה בקופנהגן, כמו המונמארטר בפריז - זהו משכן ההיפסטרים ואמני הרחוב, וכאן היופי והאלכוהול הם אלה ששולטים. ברגע שעוברים את הגשר נכנסים לטריטוריה שבה שולטים חוקים אחרים - במלוא מובן המילה.

חוקת "רפובליקת אוז'ופיס" - שחוגגת את עצמאותה ב-1 באפריל ואפילו מחתימה דרכונים בתאריך הזה - רשומה בעשרות שפות על קיר אחד הרחובות, כולל בעברית וביידיש, וכוללת סעיפים רציניים ביותר כמו "לכל אחד הזכות לחיות ליד נהר וילניה, ולווילניה יש זכות לזרום ליד כל אחד", "לכל אחד הזכות לבכות", "לכל אחד הזכות שלא להבין כלום", "חתול אינו חייב לאהוב את בעליו אך חובתו לעזור לו בשעת הצורך", וכמובן: "לכל אחד הזכות למות, אבל זאת לא חובה". נשתדל לציית.

כמובן, כמו בכל אזור מגניב אי פעם, הג'נטריפיקציה עושה את שלה, ומה שפעם היה אזור מחתרתי הולך ומתמלא בהייטקיסטים עשירים והמחירים סביב עולים בהתאם. כך או כך, אם עייפתם, בסופה של השכונה תגיעו לפארק ירוק רחב מימדים, שדרכו אפשר לחזור אל מרכז העיר.

רחוק יותר ממרכז העיר, ישנו מגדל הטלוויזיה העצום. כאן, התרחשה אחת מהפגנות המפתח במאבק לעצמאות ליטא מברית המועצות המתפרקת. כוחות סובייטיים שעטו כאן לעבר גברים, נשים וילדים שמחו, הרגו 14 ופצעו מאות. זה לא עבד להם: ליטא הייתה המדינה הראשונה לצאת מהברית ולזכות בעצמאותה.

אנדרטה מרשימה ניצבת במקום למרגלות המבנה הענק, בן יותר מ-320 מטרים, שהיום הוא כמובן אטרקציה. אם אתם אנשים שאינם מיושבים לגמרי בדעתם תוכלו, תמורת סכום מופלג (800 אירו ללילה), לשכור סוויטה בקומה ה-68 ולהתעורר לתצפית המשקיפה על כל העיר. אם כבר איבדתם קשר עם המציאות ו/או את שיקול הדעת, בקומה שמתחת תוכלו גם לקשור את עצמכם לוו, ולטייל על המרפסת שמעבר למעקה. אפשר גם להישאר בתחום המגודר. לי זה הספיק לפיק ברכיים.

משפט ידוע של יהודי וילנה קובע כי מי שביקר בווילנה פעם - נחשב וילנאי תמיד. אפשר להבין למה התכוון המשורר. במשך מאות שנים היה זה בית לקהילה יהודית מפוארת ולמרכז חשוב של התרבות היהודית באירופה עד שהמורשת האדירה הזו נגדעה בשואה, כשעשרות אלפים מיהודי העיר נכנסו לגטו והמונים מהם הוצאו להורג בבורות הירי מחוץ לעיר בפונאר, שם ניצבות כיום אנדרטאות לזכר הנרצחים הרבים.

נחזור רגע אחורה (עוד נשוב לשואה): הקהילה היהודית של ירושלים דליטא שגשגה במשך כ-500 שנה, פחות או יותר. פעלו בה אנשי דת יהודים חשובים מאוד (כמו הגאון מווילנה, שבמקום בו עמד ביתו, סמוך לבית הכנסת היהודי הגדול שחרב לחלוטין, ניצב כיום פסל), משוררים חשובים (אברהם סוצקבר ואבא קובנר, למשל), וכמובן מלומדים ואישי ציבור רבים.

בין אלה זכור לטוב במיוחד הרופא ואיש הציבור היהודי צמח שאבאד (Zemach Shabad) - מהדמויות הבולטות ביותר בעיר בתחילת המאה ה-20 ובין שתי מלחמות העולם. לשאבאד תפקיד חשוב במאבק על בריאות הציבור היהודי, אך דמותו הייתה אהובה ומקובלת גם על לא-יהודים, ויעיד על כך פסלו הניצב במרכז העיר. דמותו מוכרת היום לרבים דווקא מסיבה אחרת: ככל הנראה, הוא הבסיס לדמות המופת החביבה דוקטור איי-בוליט - הלא הוא דוקטור אוי-זה-מר בתרגומו הנפלא של נתן אלתרמן - מספרי הילדים המאוד-מאוד פופולריים של קורניי צ'וקובסקי, כמו "ברמלי" ו"לימפופו".

פסלו של שאבאד ניצב בקצה האזור היהודי - ממש במרכזה של העיר - אזור שהוא, מטבע הדברים, גם האזור שבו שכן גטו וילנה. הבניינים, בחלקם, הם אותם הבניינים, ופה ושם ניצב לו גם לוח זיכרון - אבל האווירה כאן שונה בתכלית: אלה רחובות ציוריים, מלאים בחנויות יוקרתיות ובתי קפה אופנתיים, ובסופי השבוע הקיציים אי אפשר ללכת יותר מדי בלי להיתקל באיזה זוג שמצטלם כאן לקראת החתונה. התזכורות לעבר משתלבות ברקע, למשל באמצעות ציורי קיר גדולים המשלבים תמונות של יהודים במרחב, על פי תמונות היסטוריות שאותרו.

סמוך לפסלו של שאבאד נמצאת גלריה שופר, מרכז מקומי שמקדם מורשת יהודית. במרתף המבנה, שקל לחלוף על פניו אם לא יודעים מה יש בתוכו, ישנו שחזור של מה שמכונה "מלינה" - חדר מסתור בגטו בו אפשר להסתתר בזמן האקציות. מלינה נוספת אפשר למצוא במוזיאון קטן נוסף בשם "הבית הירוק", כעשר דקות הליכה משם, לצד תערוכה על שואת יהדות ליטא ואנדרטה לזכרו של חסיד אומות העולם סמפו סוגיהארה, שגריר יפן בליטא בזמן מלחמת העולם השנייה, שהוציא ויזות לאלפי יהודים והציל את חייהם.

ארנסט, מדריך מקומי וישראלי לשעבר, מסביר לנו שמי שחשוב לו להתעמק להקדיש לפחות יום אחד בטיול לסיפור היהודי. הוא מבחין בעיקר בין שני סוגים של מטיילים מישראל שמגיעים לכאן. "קודם כל יש יהודים שהם הצאצאים של יהודי וילנה. יש להם חיבור מאוד קרוב, אנשים חוזרים לשורשים, הם פורחים, הם נהנים מכל רגע, במיוחד אלה שגדלו פה, נולדו פה, אז הם רואים פה מין חזרה לילדות", הוא מספר. "הסוג השני זה השונאים. ברגע שהם יורדים מהמטוס, הם מתחילים לשנוא הכול. העמוד הזה 'נאצי', המדרכה הזאת 'נאצית', ואותם אני מלמד שיש שלוש שנים של רצח ולפני כן יש 500 שנים של חיים. בכבוד, בשלווה, בסבלנות, וצריך לראות את מה שאפשר לראות מהתקופה הזאת בשביל להבין שלא הכול זה רק השואה". בליטא, הוא מדגיש, הוכרו יותר מאלף חסידי אומות העולם.

מי שנחוש להבין איך מתוך תהומות המאה העשרים וילנה צמחה והפכה לעיר משגשגת, יכול למצוא את התשובה קצת יותר צפונה - אך עדיין במרחקי הליכה - בשני אתרים נוספים, אחד מהם מסמל את מה שאסור לשכוח, השני - את היכולת לעשות מכל זה משהו חדש וחי לגמרי.

הראשון הוא מוזיאון הכיבושים ומאבקי החירות. כאן מתואר הפצע-המאוד פתוח שליווה את ליטא במשך עשורים. ליתר דיוק: מהכיבוש הסובייטי מבתחילת מלחמת העולם השנייה - דרך שלוש שנות כיבוש נאצי - והמשך בעשרות שנים נוספות של דיכוי מצד מוסקבה. המוזיאון ממוקם במבנה הקג"ב הישן, ובחלקו התחתון תאי המעצר, החקירות, ולמרה האימה גם תא ההוצאה להורג. אינספור אנשים נרצחו, הוגלו או עונו בידי שני המשטרים, ובמידה רבה כל זה לא לגמרי הגליד - בטח לא אחרי שרוסיה פלשה לאוקראינה והעירה מחדש חששות ישנים.

לא הרחק משם נמצא אתר מרתק במיוחד. זהו כלא לוקישקי - כלא למתנגדי משטר שהוקם בידי האימפריה הרוסית בתחילת המאה ה-20 בשולי העיר (והיום הוא ממש במרכזה), ופעל עד לפני פחות מעשור. הוא שימש כל משטר שעבר כאן, ועברו כאן כמה אסירים מפורסמים. אחד מהם הוא מנחם בגין, שהשלטונות הסובייטים גירשו משם לסיביר ולמעשה בכך הצילו את חייו, מפני ששבועות ספורים אחר כך הגיעו לעיר הנאצים. בשנות מלחמת העולם השנייה עברו כאן יהודים שנתפסו בידי הגרמנים במהלך האקציות בגטו וילנה לפני שהמשיכו לבורות בפונאר. אחר כך, בשנות ה-50 - כל מי שהמשטר הסובייטי חשד בו כחתרני. אחרי שהוקמה ליטא העצמאית, הגיעו לכאן כל בכירי העולם התחתון.

כל זה מאוד קודר, אבל התקבלה כאן החלטה גאונית. ההצטרפות של ליטא לאיחוד האירופי הובילה לסגירת מתקן הכליאה, והווילנאים תהו אם להרוס אותו. הם בחרו אחרת, והקימו בו את "לוקישקי 2.0" - מרכז תרבות ואמנות ענק, שנערכות בו הופעות, מוצגות בו תערוכות, ולפעמים - כמו ביום שבו אני מבקר - מאות אנשים מתכנסים בחצר המתחם כדי לצפות במשחק כדורסל של הנבחרת הליטאית במסגרת היורובאסקט על מסך ענק. אפשר כמובן לסייר באגפי הכלא השונים לבד או עם מדריך, ולגלות אגב כך עוד דבר שהופך כיום את המקום לאטרקציה - בין אגפי הכלא צולמו כבר כמה וכמה סדרות של נטפליקס, ביניהן הסדרה הבלשית "וולנדר הצעיר" ובעיקר - חלק מהעונה השלישית של סדרת הלהיט "דברים מוזרים", זה שבו הופר כלוא בברית המועצות יחד עם הדמגורגונים. ככה ההיסטוריה חוזרת פעמיים: פעם כטרגדיה, ופעם כתרבות פופ.

היסטוריה בצד, יש גם חיים טובים לחיות. כולל מלונות חמישה וארבעה כוכבים במיקומים מעולים במרכז העיר (בישראייר מציעים חבילות נופש במחירים של 1,000-800 דולר לאדם עבור חבילה של ארבעה לילות, לדוגמה); כולל קניון עצום - שדורש אמנם מונית ולא נמצא במרחקי הליכה - וכולל כמובן מסעדות רבות, שבהן תוכלו לאכול מנה עיקרית תמורת 20-10 אירו, או לטעום כמה מנות ליטאיות פופולריות כמו מרק ורוד קר או כיסון בשר שנקרא צפלין, נחשו בעצמכם למה. בעלי הטעם הטוב יוכלו לשלם יותר ולאכול גם במסעדות מישלן. אחת כזאת היא "Ertlio Namas", ששואפת להציג באמצעות הארוחות שלה את ההיסטוריה הליטאית, ומציגה מנות שמתכתבות עם חומרי הגלם הרלוונטיים מימי הביניים, הרנסנס וגם מתקופות מאוחרות יותר.

מי שרוצה לנפוש גם בנופים עירוניים פחות יכול גם לצאת אל מחוץ לעיר, למשל אל הבירה ההיסטוריה של ליטא, טרקאי, שהיום היא פרבר פופולרי במרחק של כחצי שעה מווילנה. בעיר הקיט שיושבת על אגמים רבים אפשר לערוך נסיעה קלה בסירה או באופני ים סביב הטירה הציורית, לשוטט בין הדוכנים, וחשוב מכל: לאכול את הקיבינאי (Kibinai) המפורסם - כיסון ממולא בבשר כבש וסמל של המטבח הקראי בפרט ושל העיר בכלל, זיכרון לקהילה הקראית המפוארת ששגשגה כאן במשך מאוד שנים. יש כאן עוד שפע של אטרקציות משפחתיות מסביב. כך למשל, מי שנתקף בגעגועים למצפה רמון מוזמן להאכיל אלפקות בגזרים באחת החוות הפופולריות באזור. חשוב להקפיד להאכיל אחת בכל פעם, כדי לא להיקלע לקרב יריקות.

אבל יותר מכל, אם אתם מגיעים לווילנה, ההמלצה היא פשוט לשוטט להנאתכם ולבלוע במבט את כל מה שרק אפשר, לנשום אוויר נקי שכל חסר לנו, להוריד מהכתפיים את כל הסטרס, ולהגשים את סעיף 31 בחוקת הרפובליקה של אוז'ופיס, המחייב מאוד: "כל אחד יכול להיות חופשי".

הכותב היה אורח חברת ישראייר ולשכת התיירות של ליטא