חלאס עם לשלם הון על בריכה: מתי נוכל לטבול בנחלים בארץ?

גל חום נוסף בפתח, עוד שבוע שבו התחזיות מבשרות על עומסי חום כבדים, תחושת חנק וחיפוש אחר מקלט בצל ובמזגן. ולרבים מאיתנו - בעיקר למשפחות עם ילדים - אין ברירה אלא לשלם עשרות שקלים לכניסה לבריכה, רק כדי להתרענן כמה שעות. האם זה חייב להיות ככה?

קשה לדמיין את זה, אבל בעולם, יש מציאות אחרת: אנשים רוחצים בנחלים עירוניים, ממש במרכזי הערים, במים נקיים, צלולים ונעימים. קופנהגן, למשל, מציעה לתושביה בריכות נמל (Harbour baths) בלב העיר, שבהן זורמים מי תעלות מטוהרים, המאפשרים רחצה חופשית, בטוחה ונעימה. המים עברו טיפול, השפכים נותבו אחרת, והתוצאה היא עיר אירופית קרירה עם קיץ מזמין, גם בלי מזגן.

בנהר הסן בפריז הושקעו בשנים האחרונות, לקראת האולימפיאדה, כספים רבים על מנת לשפר את איכות המים כדי שיוכלו לאפשר שחייה ציבורית, ולאחרונה נפתחו בו מרחבים לרחצה ציבורית. גם בערים כמו ציריך, מינכן, אוסלו, אנשים טובלים במים, נהנים מהצל, מהירוק, ומהרוח הקלה של קו המים.

ומה איתנו? בישראל יש לא מעט נחלים עירוניים - הירקון, איילון, חדרה, פולג, אלכסנדר ואחרים - שיכלו להיות מוקדי חיים קיציים של ממש, אילו רק הייתה מדיניות שמובילה לשיקום ולניקוי שלהם בצורה עמוקה, אחראית ומתמשכת. תארו לעצמכם שנחל הירקון, שעובר בתל אביב, רמת גן, בני ברק ופתח תקווה, הופך למוקד רחצה בטוח ומרענן בקיץ. לא עוד תעלה אפורה או מזוהמת, אלא עורק חיים שמזמין משפחות, ילדים, מבוגרים ותיירים. לבוא, לשבת, לטבול, להירגע ולהנות מהטבע לצדו.

חלק מהנחלים בישראל עוברים הליכי שיקום מרשימים, לדגומא תכנית "ירקון נקי" שאמורה להפסיק את הקולחים ולהזרים בורק מים טבעיים. אפילו בחלק מהנחלים כבר אפשר לראות התאוששות חלקית של המערכות האקולוגיות. אבל לרחוץ בהם, עדיין לא, אולי כי אף אחד לא לוקח ברצינות את הפוטנציאל של המים העירוניים כפתרון לחום הקיצוני שפוקד אותנו יותר ויותר.

זה כבר לא מותרות, זו הישרדות עירונית. הקיץ בישראל הופך בלתי נסבל. כל שנה גרועה מקודמתה. זה לא רק "לא נעים", זה עניין של חיי אדם, של חוסר יכולת לתפקד או פשוט להיות בחוץ. במקום להשקיע רק במיזוג אוויר ולשלוח את הציבור לקניונים ובריכות יקרות, הגיע הזמן לחשוב אחרת. מים טבעיים, זמינים ובטוחים הם לא רק הקלה גופנית, הם גם מרפא נפשי, טבע בעיר, איכות חיים, וחיבור למקום. ולמרבה הפלא, הם מגיעים בחינם מהשמיים, והמשקעים לא פוסחים על הערים השונות, גם אם אין בהם נחל איתן אפשר לאגם מים ביובלים או במיקומים אחרים.

אפשר אחרת - והעתיד בידיים של ראשי הערים ומקבלי ההחלטות. לפני כ-14 שנה קפץ ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי למי הירקון, בניסיון להוכיח שהמים לא מזוהמים ומסכני חיים. זו הייתה מחווה יפה, אולי אפילו נועזת - אבל בפועל, הירקון עדיין לא ראוי לרחצה (חוץ אולי ממקום אחד באזור בית לאה), והציבור היום לא נהנה מהפוטנציאל הגלום בירקון, ממנו נהנה אבי בילדותו.

אז, הגיע תורם של ראשי הערים הבאים להיכנס למים. לא רק כדי להצטלם, אלא כדי לשחות בנחל נקי באמת, לקדם תשתיות ביוב נפרדות, לשחרר את הנחלים מהשפכים, להחזיר מים חיים "ולפתוח את השער" לרחצה עירונית נגישה, חינמית ובטוחה. אם קופנהגן ופריז יכולות - גם אנחנו יכולים.


יעל זילברשטיין ברזידה היא מתכננת סביבתית ומנהלת יחידת טבע עירוני בחברה להגנת הטבע