פסטיבל המוזיקה האלקטרונית הגדול בעולם, "טומורולנד" (Tomorrowland), נפתח השבוע בבום, בלגיה, עם אתגר לא פשוט עבור הקהל הישראלי. בערב יום ראשון, בעיצומו סוף השבוע הראשון של הפסטיבל, עיכבה משטרת בלגיה לחקירה שני ישראלים, בהם קצין במילואים, בעקבות תלונה של עמותה מקומית בשם "קרן הינד רג'ב", הטוענת למעורבותם בפשעי מלחמה. התלונה הוגשה ככל הנראה לאחר שברשתות החברתיות הופצו סרטונים מהפסטיבל, שבהם נראו משתתפים מניפים את דגל ישראל ודגל חטיבת גבעתי.
לפי הודעת התובע הפדרלי במדינה, המשטרה התבקשה לאתר את השניים, לחקור אותם, ולאחר זמן קצר הם שוחררו. משרד החוץ הישראלי וצה"ל ליוו את ההליך ונשארו עימם בקשר.
הנוכחות הישראלית השנה לא נבלמה
הסבב הראשון של טומורולנד 2025 התקיים בסוף השבוע האחרון - מיום שישי ועד יום ראשון - והסבב השני צפוי להתחיל ביום שישי הקרוב. למרות המעצר והתגובות שעורר, הנוכחות הישראלית השנה לא נבלמה, ואולי אף התבלטה יותר מהרגיל. לפי נתוני איסתא ספורט, המשווקת הרשמית של הפסטיבל בישראל, למעלה מ-10,000 ישראלים משתתפים השנה בטומורולנד. רבים מהם נושאים שלטים להשבת החטופים, סמלים לזכר נרצחי נובה ודגלי ישראל, שמקבלים ביטוי בכל רחבה.
לא רק הסוגיה הפוליטית העיבה על פתיחת הפסטיבל. יומיים לפני שהחל הפסטיבל פרצה שריפה בבמה המרכזית. עבור הקהל המושבע של טומורולנד, אלו שחוזרים אליו שנה אחר שנה, בונים סביבו קהילות, ומזדהים איתו הרבה מעבר למוזיקה, מדובר לא רק בתפאורה, אלא בסמל כמעט מיתולוגי. למרות הקשיים וההלם שפקד את הנוכחים רגע לפני פתיחת השערים, ההפקה הצליחה להפעיל את הפסטיבל כמעט כרגיל, גם אם ללא במה מרכזית.
סמל לחיים שראויים להיחגג
במוצאי שבת האחרונה נערכה תמונה קבוצתית של מאות משתתפים מישראל - עם דגלים, שלטים להשבת החטופים וסמלים לזכר הנרצחים במסיבת נובה. רבים מהם הגיעו לפסטיבל אחרי חודשים של שירות מילואים, חיים ביישובים תחת איום, או מציאות יומיומית מתוחה. עבורם, טומורולנד הוא לא רק חופשה - אלא גם סמל לחיים שראויים להיחגג.
"כשאנחנו עומדים פה עם הדגל, זה מרגש ומחזק בכל פעם מחדש", מספר עמית פרי (28), ממובילי קהילת טומורולנד בישראל, שחוזר לפסטיבל זו השנה העשירית ברציפות. "השנה לקחנו איתנו מדבקות עם שמות של נרצחים בנובה, של חיילים שנפלו, ושל החטופים שמוחזקים בשבי".
פרי, תושב מושב אביגדור שבמועצה האזורית באר טוביה, לא פספס אף טומורולנד מאז 2015. השנה הוא מציין עשור לפעם הראשונה שבה דרך בשטחי הפסטיבל, ונמצא שם, כהרגלו, בשני סופי השבוע. "זו השנה העשירית שלי כאן, ואני לא מכיר מישהו אחר שעשה את זה ברצף וגם השתתף בשני הסופ"שים", הוא אומר. "מה שהתחיל כתחביב הפך לעבודה ממש שאני עושה בהתנדבות מלאה. אני מנהל את קהילת טומורולנד הישראלית, עם כ-15 אלף חברים בפייסבוק, עשרות קבוצות וואטסאפ ואלפי משתתפים בכל שנה".
פרי הפך בשנים האחרונות לכתובת עבור כל ישראלי שמתכנן להגיע לפסטיבל. "הפסטיבל הזה מסובך - יש המון סוגי לינה, הסעות, כרטיסים, דרכי כניסה. לא פשוט להבין את זה בפעם הראשונה, במיוחד כשאתה בא לבד. אני שם כדי לוודא שכולם מגיעים מוכנים".
השנה, כמו בשנה שעברה, הגיע לפסטיבל אחרי תקופה ממושכת של שירות מילואים. "עשיתי כמעט שנה בכיפת ברזל. זה לא תפקיד לוחם, אבל זה תובעני מאוד, פיזית ונפשית", הוא משתף. "לחזור לפה, להניף את הדגל, לפגוש את הקהילה, זו תחושת חיות מחודשת. יש משהו בפסטיבל הזה שמאפשר לנו להיות הכי חופשיים שיש, ובאותו הזמן, גם הכי מחוברים למה שעובר עלינו כישראלים".
הנוכחות הישראלית בטומורולנד השנה בולטת לא רק בקהל, אלא גם על הבמה. צמד הטראנס הישראלי "ויני ויצ'י" הופיע בשני סופי השבוע של הפסטיבל, סקאזי יופיע בסופ"ש הקרוב ולצידם גם דיג'יים ישראלים נוספים. עבור אלפי הישראלים שהגיעו לפסטיבל זו סיבה נוספת לגאווה, ולרגעים של הזדהות והתרגשות.
לרחבה בטומורולנד אחרי 200 ימי מילואים
ד"ר לב גינצברג (45) אורתופד מראש העין, חגג השנה את יום הולדתו בטומורולנד, חוויה שחלם עליה שנים, אך רק השנה הצליח להגשים. הוא הגיע לפסטיבל אחרי תקופה ממושכת של שירות מילואים כרופא בגדוד חילוץ של פיקוד העורף. "מאז המלחמה אני הרבה לא בבית", הוא מספר. "עשיתי מעל 200 ימי מילואים, הייתי באירועים קשים, כולל באירוע האחרון בגזרת ירקון, כשטיל פגע באזור שלנו ונאלצנו לחלץ תחת אש. לצערי, היו גם הרוגים. אלו מראות שאתה לא שוכח. אני לא לוחם, אני רופא, אבל אלה חוויות שמשאירות צלקות".
הצורך להתאוורר מהמראות הקשים הובילו אותו לא לוותר על הפסטיבל השנה. "רכשתי את הכרטיסים בינואר, ובשלב מסוים לא הייתי בטוח שאוכל לצאת. פחדתי שהמתקפה מול איראן תימשך, שהפסטיבל יתבטל. היה לי ברור שאני זקוק לזה, נפשית".
זו הפעם הראשונה של גינצברג בטומורולנד, והוא הגיע יחד עם חבר, אחרי שנים של תכנונים שלא יצאו לפועל. "בסוף זה קרה דווקא עכשיו, אחרי כל מה שעברנו, ואני חושב שכולם צריכים לחוות את זה. זו עיר שלמה של מוזיקה, וכיף וטוב, ולהכיל, ולרקוד ולשמוח. צריך להכין את הרגליים - המון הליכה ועמידה על הרגליים".
גם השריפה שפרצה והרסה כליל את הבמה המרכזית, לא הצליחה לפגוע בחוויה מבחינתו: "מי שבא באמת ליהנות - זה לא מה שיעצור אותו. עדיין רואים את השרידים של השריפה, זה מחזה סוריאליסטי, הבמה השרופה בין מאות אלפי אנשים רוקדים".
במהלך הפסטיבל גינצברג נתקל גם במ"פ חילוץ והצלה מהגדוד שלו, "עוד מישהו שבא לרקוד ולשמוח אחרי תקופה אינטנסיבית", כפי שהוא אומר.
הוא לא שוכח לפרגן גם לעורף שמאחורי הקלעים: "כל זה, גם תקופה הקשה במילואים וגם היציאה עכשיו לטומורולנד, מתאפשר בזכות המשפחה שלי. אישתי והילדה שלי ספגו כל כך הרבה כשהייתי בחזית, וגם פרגנו לי לצאת לפסטיבל. אני מודה להן מכל הלב. וגם באופן כללי- תודה לכל הנשים והמשפחות שמאפשרות את המילואים. הן העורף האמיתי".
חלום בן 12 שנים מתגשם
עבור עודד ועומר כובני, אב ובן מאבן יהודה, ההשתתפות השנה בטומורולנד הייתה הרבה מעבר לפסטיבל מוזיקה. זו הייתה מתנת יום הולדת 60 מאוחרת שנדחתה בגלל המלחמה, והגשמת חלום אישי של עודד. בנו עומר, בן 31, החליט שהגיע הזמן להפוך את החלום הזה למציאות.
אחרי שלושה ימים בפסטיבל, עודד כבר הפך לדמות מוכרת בין הישראלים. "כל הישראלים פה קוראים לי 'אבא'," הוא אומר בצחוק. "אני כל היום על הרגליים, מצלם, פוגש אנשים. כל רגע פה הוא חוויה". גם הם היו בין אלה שחששו מהשפעת השריפה על הבמה המרכזית. "זה כן משהו שמאוד שבר את הלב, אבא שלי מחכה לזה 12 שנה, שומעים הרבה על הבמה המרכזית וזה מין אגדה, אז פחדנו להתאכזב, אבל השתדלנו להיות אופטימיים וחיוביים, ומרגישים טוב, נהנים במקסימום", אומר עומר.
"באופן אישי, שמח להגשים לאבא שלי את החלום שלו", הוא מוסיף. "ואם יש לי זעקה לדור הצעיר בעולם - לכו תגשימו להורים שלכם את החלומות שלהם, את הדברים שחלמו לעשות כשהיו צעירים. וגם לעצמכם, על הדרך".
עומר מתאר תחושת ביטחון ואחווה בקרב הקהילה הישראלית בפסטיבל. "אנחנו מרגישים בטוחים, מרגישים את הקהילה הישראלית. בתור אחד שהיה בהרבה פסטיבלים, הנציגות הישראלית פה היא משוגעת, וזו גאווה לשמה. אנחנו מסתובבים עם הדגל, והרבה פונים אלינו ורוצים להצטלם איתנו. יש הרבה תמיכה מהמבלים האחרים, גם יהודים מכל העולם וגם אנשים אחרים שרוצים להבין ולשאול על המצב. אנחנו מקבלים את כולם בזרועות פתוחות והרבה אהבה".
הופעות הדיג'יים הישראלים, הוא אומר, הן מהשיאים של החוויה: "הם מקבלים הרבה אהבה. הנציגות הישראלית ברחבות שלהם משוגעת ומשובחת. אם יש עם שיודע להראות אהבה והערכה לעם שלו - זה עם ישראל".
"שלושה ימים שאתה לא נמצא בכדור הארץ"
ובין כל הסיפורים האישיים, חוט אחד שזור לאורך כל הדרך - תחושת שייכות. לא רק למוזיקה ולאווירה, אלא לקהילה. לדבריו של רון גינת, מנהל און.טור מבית איסתא ספורט, "עבור רבים מהישראלים טומורולנד הוא לא רק פסטיבל - אלא חוויה שאין שנייה לה. גם השנה, למרות הקשיים, אלפי ישראלים הגיעו לפה, חלקם כמסורת, חלקם בפעם הראשונה, וכולם נמצאים יחד כקהילה מלוכדת. זו נוכחות שאי אפשר לפספס".
לצד הנאמנות של הקהל הקבוע, הביקוש לטומורולנד נמצא בעלייה מתמדת בשנים האחרונות - גם מישראל וגם מרחבי העולם. מדובר בפסטיבל שמושך טווח גילים רחב באופן חריג לז'נאר: צעירים בעשור השלישי לחייהם לצד בני 50 פלוס, חברים שמגיעים בפעם השישית ברציפות וגם משתתפים שזו עבורם חוויה ראשונה. "הסיבה שהפסטיבל הזה סוחף כל כך הרבה אנשים היא שאתה מרגיש שאתה נכנס לעולם אחר - מהפרטים הקטנים ועד הקונספט הגדול. זה מכניס אותך לאיזשהו ווייב אחר. שלושה ימים שאתה לא נמצא בכדור הארץ. אתה פשוט במקום אחר בזמן", הוא מסכם.