סוף סוף הבנתי איפה נעלמים האנשים שבאמת יודעים לחיות. לא כאלה שבאו לסמן וי על יעד יוקרתי, אלא כאלה שבאו לשים את הלב שלהם על שקט. נסעתי בחג השבועות ל-Six Senses שחרות לשלושה ימים, ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן, חזרתי עם תחושת ריק שנעים להיות בתוכה. לא עם רשימת המלצות, לא עם רשימת תמונות, אלא עם איזו שלווה שאי אפשר להעלות לסטורי. לא באמת.
הנסיעה לשם ארוכה. כן, גם אני חשבתי שזה אולי קצת מוגזם לנסוע שלוש שעות מהמרכז בשביל מלון (כ-45 דקות מאילת). ככל שמתרחקים, אתה מרגיש שהעולם שאתה מכיר פשוט מתפוגג לאט. הדרך שקטה, כמעט מדיטטיבית, וברגע שאתה עובר את השער של המלון ומשאיר את הרכב מאחור, משהו קורה. כאילו הורדת מעצמך שכבת רעש. ישר עלינו על רכב טוק טוק קטן, כזה שלוקח אותך לאט, בכוונה, כדי שתרגיש. מרגע זה אתה כבר לא באמת שייך לעולם שבחוץ. הנוף, החול, האבן, השקט. התיישבתי מאחור, ופתאום שמתי לב שאני מחייך בלי סיבה. זה התחיל.
יצאתי החוצה ופשוט הקשבתי לשקט
60 וילות בלבד יש בריזורט המדברי, וכל אחת מהן שקטה כמו התחלה של שנה חדשה. הסוויטות הבסיסיות הן בגודל 58 מ"ר ומציעות סטנדרט גבוה. הוילות הפנורמיות, בגודל 125 מ"ר כבר שייכות לליגה אחרת: בריכה פרטית, סלון עם אח פעילה ופרטיות שאין לה תחליף. ואם אתם באמת רוצים להבין את הגבולות החדשים של המושג "פינוק" - תכירו את ה-Private Reserve: מתחם של 600 מ"ר שכולל שלושה חדרי שינה, ספא פרטי, חדר כושר אישי, בריכת אינפיניטי ומרפסת של 75 מ"ר שצופה על שקט אינסופי. כן, מדובר בפנטזיה.
הווילה שבה התארחתי הייתה בנויה מאבן מקומית, עם תקרות גבוהות, עיצוב בהיר, חמים ומזמין וכמעט בלי שום דבר מיותר. הסלון היה רחב ידיים עם רהיטים שמתאימים את עצמם למקום ומבעד לווילון הסתתר חלון ענק שפונה לטרסה פרטית גדולה עם נוף מדברי מרהיב, ולצידו בריכה פרטית שנראית כאילו נשפכה מהמקום עצמו. בחדר השינה הייתה מיטה גבוהה ונוחה עם מצעים מכותנה מצרית (היה חסר להם ולא), והמקלחת הענקית עם ניחוח של שמן אתרי שאני לא מכיר, גרמה לי לרצות להתקלח שוב, ככה סתם. לא קפצתי למיטה, לא פתחתי את הטלוויזיה, רק יצאתי החוצה ופשוט הקשבתי לשקט. ואז שאלתי את עצמי, מה עושים עכשיו? תוך מספר שעות הבנתי שזו שאלה ממש מיותרת למקום הזה.
הגוף סימן: "די. חכה לקינוח"
לקראת 15:30 ירדתי לסדנת גבינות טבעוניות מותססות לרגל חג השבועות. ישבתי בקצה השולחן לצד 10 אורחים נוספים ולמדתי איך מכינים גבינה טבעונית מקשיו. הטעם? נחמד, אבל 50% שומן וזה פחות בשבילי. הבנתי שאני אשאר עם הגבינות הרזות - אין לי ממש ברירה.
בערב ירדתי לארוחת ערב במסעדת "מידיאן". לא הכרתי את השף הראשי, אבל את השם שלו, דוד ביטון, כבר שמעתי. אני לא טיפוס של "קולינריה גבוהה" ולרוב זה גם מרתיע אותי. אבל פה, הבנתי את ההבדל בין פלצנות לבין הבנה. לא היה בופה, קיבלתי תפריט עשיר ומוקפד שזרק אותי לרגע למסעדת שף תל אביבית מהטופ 3. התחלתי בקטנה: סטייק במידת עשייה מדויקת, ירקות אפויים, סלט ירוק עם קריספי קייל, ומנת סלק עם רוטב שפשוט רציתי לשתות. נשמע פלצני? אולי, אבל בטעם? מושלם. לא הצלחתי לסיים ולא כי לא היה טעים, אלא כי הגוף סימן: "די. חכה לקינוח, הוא בטוח יהיה מעולה", וצדק. הזמנתי שני קינוחים שלא היו מביישים פטיסרי פריזאי: דובדבנים עם שקדים, וניל ומחלב (מהקיבוץ הסמוך נאות סמדר) ועוד עוגת שוקולד מריר שלא הייתה מתוקה מדי ולא כבדה - בול לאפטר סטייק.
אני חלש אופי כשמדובר בקינוחים מושלמים
חזרתי לווילה ב 22:30. לא הדלקתי טלוויזיה, פשוט לא היה צורך. נכנסתי למיטה, התכסיתי, ובלי לשים לב התעוררתי ב-07:00 בבוקר. בלי שעון. ב-08:30 כבר הייתי בחדר כושר מאובזר שצופה אל המדבר וכעבור שעה כבר חזרתי לווילה, התקלחתי, והחלטתי: עם כל מה שאכלתי אתמול - בוא נוותר על ארוחת הבוקר.
בצוהריים ניגשתי לבריכה המשותפת, לא בשביל השיזוף, בשביל האוכל. התיישבתי סביב אחד השולחנות והזמנתי פרגית על הגריל, ירקות אפויים, פטריות סטייק מושלמות וסלט עגבניות פיקנטי. לא מדובר בארוחת גורמה, אבל היה מספיק טעים ומוקפד בהשוואה למסעדות בריכה. אחר כך החלטתי החלטה חצי דרמטית, אני חוזר לבריכה הפרטית שלי בווילה - כי מי באמת יכול להוריד חולצה אחרי ארוחה כזו.
בשעה 17:00 השעון הזכיר לי שיש סדנת יין של קלו דה גת בבר הג'מילה. אני לא חסיד של יין אבל מצד שני גם לא אחד שיפספס סדנת יין במלון כזה. הגעתי, טעמתי, תפסתי קצת ראש וחזרתי לחדר למנוחה קצרה. ב 21:00 התייצבתי שוב במסעדת "מידיאן" לארוחת חג מיוחדת. ביקשתי שולחן בחוץ, כי רציתי עוד רגעים מול הנוף המדברי. הזמנתי מרגריטה חריפה ואז הגיעו המנות: קרוקט בקר צלוי בטאבון בציפוי קריספי, דלורית צלויה, טונה נא עם סברס צלוי בשמן זית וצ'ילי לצד עגבניות ירוקות וורודות מהערבה, מנת בוראטה וישיסואז - תפוח אדמה מדורה, כרישה ואספרגוס 'וישיסואז', 'בוראטה' נפוליטנית, ציר פרמז'ן, סלט זוקיני צעירים וקישוא בלדי צרובים עם רוקט ונענע, וניגרט יוגורט אגוזי פקאן וגבינת פטה, אניאלוטי שורשים לבנים בחמאת תירס לבן ושום שחור. רגע, אתם מוכנים לעיקריות? פילה בקר מקומי צלוי בטאבון, בר ים צלוי בשומר וחמצי, תפוח אדמה צלוי מהגינה האורגנית בשמן זית וטימין ולזניה 'ביאנקה' פורצ'יני ופטריות צ'ייסטנאטס שגרמה לפה שלי לרטוט מרוב אושר. חיפשתי את הטעויות ולא מצאתי. באמת שחיפשתי. מדובר בארוחת גורמה שמעפילה על לא מעט מסעדות תל אביביות פלצניות. טוב, הבנתם כבר שלא פסחתי על הקינוחים פה נכון? "בופה הקינוחים נמצא בפנים" הסבירה לי המלצרית. מדובר היה בקינוחים בעבודת יחד, לא דומה לקינוחים שאני מכיר מבתי המלון הרגילים. התאהבתי במרנג לימון וניחסתי לעצמי עוד מנה מהקינוח הזה - מתנצל, אני חלש אופי כשמדובר בקינוחים מושלמים.
"צחי, אני לא מוותרת לך היום, אתה חייב להגיע לארוחת הבוקר"
בבוקר החג קבעתי טיפול בספא. ב-09:30 כבר הייתי שם. ספא מאובזר עם 6 חדרי טיפולים, סאונות, חמאם, טיפולים שמבוססים על צלילים, נשימה, תנועה וריח. קיבלתי עיסוי ממטפל בשם מתן, שהבין את הגוף שלי יותר טוב ממני. החלל דיבר שפה שקטה, אחידה. לרגע חשבתי לעבור לגור שם. ואז הגיע הטלפון.
"צחי, אני לא מוותרת לך היום, אתה חייב להגיע לארוחת הבוקר", הפצירה אביטל מדינה, מנהלת החוויות של Six Senses. אמרתי לעצמי: "אוי לא", וצדקתי. גיליתי שאין מלחמה על שולחן, אין רעש, אין תור לעמדת האומלט. פשוט יושבים ומזמינים מתוך תפריט אישי לצד בופה של ירקות קלויים, גבינות רכות וקשות, דגים כמו סלמון מעושן, טונה, סלטים, פירות העונה ועוד. והמאפים? אוי המאפים. לפני חודשיים החלטתי על תזונה ללא גלוטן. מבט אחד על שולחן המאפים של אשפית הפטיסרי אודיה אפריאט תם והבנתי שזה אבוד לי. ישבתי שם כמעט שעה, שותק. וזה לא קורה לי הרבה. זה היה שקט של "בוקר טוב" אמיתי, כזה שנשען לאחור, נושם עמוק ומביט בעמדת המאפים במבט תכוף מדי, כאילו היא עומדת לברוח. המאפים? כמה תמימים ככה ממזרים, מיישרים קו עם השולחן כאילו הם פה לכולם, אבל בפועל הם מתנהגים כמו פיתוי פרטי. ואז הגיע הקינוח שלא הותיר מקום לספק: קרואסון קרם פטיסייר, שחצני ברמה שמותרת רק למי שמצדיק את זה בביס הראשון. רך, עדין, מדויק, לא מתאמץ לרגש, פשוט מרגש. אמרתי לעצמי "אחד מספיק", וידעתי שאני משקר. רציתי שניים. אולי שלושה. אבל בוא נתחיל בלהודות, התמכרתי למעשה ידיה של אודיה אפריאט שהכינה את כל זה. טעמתי גם קרואסון פפיון במילוי פטל, קוראסון פיסטוק ואת עוגת הגבינה במעולה.
ניסיתי לשנן את התחושה בגוף
אחרי ארוחת הבוקר הלכתי ברגל בשבילי המקום, הרשתי לעצמי לטעות בדרך, הייתי צריך את זה. לא כי חיפשתי אטרקציות, פשוט רציתי לזוז. בשעות הצוהריים לא עשיתי כלום. באמת כלום. חזרתי לווילה, הפעלתי את המוזיקה שאני אוהב, נכנסתי לבריכה הפרטית, והשעה פשוט התמסרה לי. בשלב מסוים שכבתי על שפת הבריכה, מים פושרים עטפו אותי, ספר ביד אחד ושיזוף קליל בזמן שהשמש המדברית מלטפת. לא הייתה לי שאלה, לא הייתה לי תשובה - רק נשימה ומחשבות על הרגע בו אצטרך לארוז את השקט הזה ולחזור חזרה הביתה. לא רציתי לעזוב. ישבתי ליד הבריכה עם הפנים לערבה וניסיתי לשנן את התחושה בגוף. ואז אמרתי לעצמי משפט בקול: "תזכור את זה. לא את התמונה, את ההרגשה".
זה לא מקום שמתאים לכל אחד. המחירים מתחילים מ-3,700 שקל ללילה לסוויטת סיקס סנסס (גם בשיא העונה), ומעל ל-10,000 שקל ללילה עבור וילה עם בריכה. אבל למי שמוכן להשקיע לא בשביל תמונה אלא בשביל תחושה - זו התחלה אחרת. מדויקת. שלמה. כי יש מקומות שמנסים להרשים ויש מקומות שפשוט משאירים אותך בלי מילים. ופה, בשקט הזה, אתה מגלה שדווקא כשאין מה להגיד - קורה הדבר הכי חשוב.
הריזורט נפתח ב-5 באוגוסט 2021, לאחר תהליך תכנון ובנייה שארך כ-12 שנים. הפרויקט הוקם ביוזמתו של רוני דואק, יזם ישראלי, שבחר להקים מלון יוקרה בלב המדבר, על צוק המשקיף לעמק הערבה. המטרה הייתה ליצור מבנה המשתלב בטבע, המדמה כפר נבטי עתיק, תוך שימוש באבנים מקומיות ובחומרים טבעיים, ובשיתוף פעולה עם קהילות מקומיות כמו קיבוץ נאות סמדר.
אז כן, לא הכל מושלם
רגע לפני שברחתי מהשקט בחזרה לתל אביב, פקידת הקבלה הגישה לי קופסת מאפים (כי ברור, בדיוק מה שאני צריך אחרי שלושה ימים של אכילה רגשית), דאבל אספרסו ובקבוק מים, כדי שהחזרה למציאות תגיע רכה, עטופה בפחמימה ועם טעם של הכחשה בוגרת. אז כן, לא הכל מושלם. לפעמים השירות קצת שקט מדי. אבל בסופו של דבר, Six Senses שחרות זו לא חופשה שמרימה לך את הלב עם בלונים, אלא חופשה שמנקה אותו בעדינות - וזה בדיוק מה שהייתי צריך.
הכותב היה אורח של Six Senses שחרות.