פראג היא אחת הערים היפות בעולם. זה ידוע. למעשה, להגיד על פראג שהיא "עיר יפה" זה אנדרסייטמנט. זה מפספס את הסיפור כולו. יופי שהעולם כולו העריך, ובשעת המלחמה המכוערת והאכזרית ביותר בהיסטוריה, העולם בחר לשמר. בזמן שאירופה כולה נשרפה סביבה, פראג נותרה על תילה. עיר שמרהיבה לא רק בבנייניה, בצריחים הירוקים שמכתירים את קו הרקיע שלה, אלא גם במהות הפנימית שלה: שכבות של תרבות, מוזיקה, ספרות ואמנות שנספגו באבניה. זו עיר שהקדימה את זמנה לא פעם בזיהוי היופי שבחיים עצמם. תשאלו את מוצרט, מי שאחראי על המשפט המפורסם - Meine Prager verstehen mich - או בתרגום חופשי: "הפראגיים שלי הם היחידים שמבינים אותי".
איש לא ירים גבה אם אכתוב שמוצרט הוא המלחין הגדול בהיסטוריה. מעטים יטרחו להתווכח אם אטען ש"דון ג'ובאני" היא אחת האופרות הטובות שנכתבו אי פעם. ובכל זאת, בזמן אמת, מוצרט בחר לנטוש את וינה ולערוך את הבכורה של האופרה הגדולה שלו דווקא בתיאטרון האחוזות של פראג. זה קרה אחרי שתושבי העיר אימצו בחום את "נישואי פיגארו", אופרה שפירקה לגורמים את הסדר הישן - ודווקא בפראג, הקהל לא רק הבין את הסאבטקסט הביקורתי, אלא גם מחא כפיים בהתלהבות. הבוהמים חיבקו את מוצרט, והוא גמל להם ונתן לסימפוניה ה-38 שלו את השם "סימפוניית פראג".
פראג היא כמובן לא רק מוצרט. גם קפקא, שלא היה מוזיקאי אך חי את כל חייו בפראג, נהג לפקוד את תיאטרוני העיר כחלק מהווי התרבות הגרמני-יהודי של זמנו - מקומות שבהם הועלו גם קונצרטים ואופרות. אין עדות מפורשת לאהבתו לז'אנר, אבל הדרמה, הפאתוס והבדידות שמפעפעים מיצירות כמו "המשפט" או "אמן צום", נשמעים לעיתים כמעט כמו הד לאריה עוצמתית במיוחד.
ולא רק מוצרט וקפקא הדהדו בין אבני פראג. גם צלליתו של המהר"ל, רבי יהודה ליווא, נוכחת עד היום בין הסמטאות של יוזפוב, הרובע היהודי של העיר. האגדה מספרת כי יצר גולם מחימר כדי להגן על יהודי פראג - סיפור שהיה למיתוס יהודי ולמקור השראה לאין ספור יצירות אמנות, ספרות ותיאטרון - וכמובן סרט אילם שנחשב לאחד החשובים בתולדות הראי-נוע. קשה להתעלם מהאופראיות שבו: רב חכם עומד על גג בית הכנסת העתיק, מול נהר הוולטבה, ולוחש לחש עתיק שמחייה דמות מעפר. זו לא רק אגדה - זו סימפוניה אנושית. אין זה פלא שהסיפור על הגולם שימש השראה גם לקונצרטים סימפוניים ולמוזיקה מודרנית, ממהלר ועד פיליפ גלאס. כמו כל מה שפראג יודעת לעשות - גם הפחד, האמונה והכישוף הפכו כאן לאמנות.
הצטרפתי בשלהי חודש אפריל לקבוצה של כ-30 ישראלים חובבי מוזיקה קלאסית שטסה לשישה ימים של מוזיקה ויופי בפראג ובדרזדן. גילוי נאות: נסעתי במסגרת טיול מוזיקלי של "קלאסי טורס", שמארגנת נסיעות דומות לאורך השנה. אמנם אפשר בהחלט להרכיב טיול דומה באופן עצמאי, אך כאן ניכר שמאחורי התכנון עמדה כוונה לגבש לא רק סדרת מופעים איכותיים, אלא גם רצף חוויות שמבקש להפעיל את כל החושים - ובעיקר - נוחות לאנשים שפשוט יכולים להרשות לעצמם לתת את המושכות למישהו אחר.
אז מה היה לנו שם? נחתנו בפראג ביום שישי בבוקר, וכבר בערב ישבנו באופרה הממלכתית לצפות ב"מנון לסקו" של פוצ'יני. באופן אישי, לא הייתי מתכנן כך את סדר היום - הטיסה מישראל נקבעה לשעה 6:40 בבוקר, כך שרובנו לא הספקנו לישון כלל בלילה, ולפני ההמראה גם קיבלנו תזכורת קלה למקום שממנו באנו בדמות אזעקה בעקבות שיגור טיל חות'י לעבר אזור המרכז.
אם תהיתם מה קורה במטוס בזמן אזעקה - התשובה היא: כלום. פשוט יושבים. מה שכן, האזעקה יצרה פקק תעופתי ועיכוב משמעותי בהמראה, כך שבסופו של דבר נחתנו אחרי לילה לבן ומתוח - מתכון די בטוח לנפילת עפעפיים על כסאות הקטיפה הנוחים של בית האופרה של פראג. מצד שני, המלון שבו התארחנו - "גרנדיום פראג" - ממוקם בסמוך לכיכר ואצלב, מיקום מרכזי ונוח במיוחד למי שמעוניין לישון בלב אזור הקניות החדש של העיר. מצד שני, הוא רחוק יחסית מהעיר העתיקה, וכרגע גם סובל ממטרדי שיפוצים עקב עבודות להקמת רכבת קלה לאורך המדרחוב הראשי שמוביל אליו. כך שמבחינת נגישות לבית האופרה הסמוך המיקום היה אידיאלי, אבל בכל הנוגע לשיטוט רגלי נעים בעיר - דווקא המיקום המרכזי פעל הפעם לרעתנו. ובכל מקרה, חלקנו (אני) בחרנו לערוך שינת צהריים קצרה לפני האופרה הארוכה. הרוב, יש לציין, פשוט הלכו לפריימארק.
המדריך שלנו, יהונתן, העניק הקשרים היסטוריים, פוליטיים וספרותיים שהוסיפו עומק אמיתי לנוף העירוני המוכר. באופן אישי זו הייתה הפעם הרביעית שלי בפראג, וחשבתי שאני יודע עליה כבר הכל, ובכל זאת מצאתי את עצמי לומד עליה דברים חדשים. בהמשך היה שיט על נהר הוולטבה וביקור במנזר סנט אגנס, שם פצחה לפתע אחת מהמלוות של הטיול, זמרת הסופרן יעלה אביטל, בביצוע בלתי נשכח של "אווה מריה". השירה שלה, שפרצה ברגע של ספונטניות כמעט טקסית, הצליחה לעורר תגובה פיזית כמעט בכל מי שנכח שם - חברי הקבוצה ותיירים מזדמנים כאחד, שעצרו את צעדיהם ונבלעו בצלילים.
יעלה הייתה גם הכוכבת של קונצרט פסחא מיוחד שנערך בערב למחרת במוזיאון המוזיקה של פראג. לירן מנדל, מי שהוביל את המסע כולו, ניצח גם על הקונצרט במלוא מובן המילה - כמנצח מוזיקלי וכמי שאחראי על הפקת הערב. בתפריט הקאמרי: באך, מאהלר ופרגולזי.
הטור דה פורס של הקונצרט הגיע כשיעלה ביצעה דואט של "אמן" מתוך פרק הסיום של "סטאבט מאטר" של פרגולזי יחד עם זמרת מצו-סופרן מקומית. בזמן הביצוע חלפה ניידת משטרה מקומית מחוץ למוזיאון, וצלילי הסירנה שלה כמו השתלבו בתוך צלילי היצירה הקלאסית. באופן אישי חשבתי שהצלילים התמזגו בצורה מושלמת, אבל מנדל הפרפקציוניסט כנראה חשב אחרת - ובסיום המופע כולו החזיר את התזמורת לביצוע נוסף של "אמן", הפעם ללא ליווי של המשטרה המקומית.
אחותה של יעלה, לאה אביטל, הייתה אחראית על הצד האמנותי-ויזואלי של הביקור בפראג, כשהובילה את הקבוצה אל תערוכת "Old Masters" בגלריה הלאומית אשר מציגה אוסף מרשים של גדולי האמנים בתקופת הרנסנס והבארוק, כולל יצירת המופת של אלברכט דירר, "משתה זרי השושנים". יעלה ולאה היו "הרוח החיה" מהצד האמנותי של הנסיעה, אך לצערי הן נפרדו מאיתנו אחרי שלושה ימים ולא המשיכו איתנו לחצי השני של הטיול, בגרמניה.
בבוקר למחרת כבר עזבנו את פראג היפה ונסענו אל דרזדן היפה לא פחות, אבל אחרת. בעוד פראג היא העיר שניצלה, הרי שדרזדן היא העיר שנולדה מחדש. פראג שמרה על יופייה המקורי, ההיסטורי. להבדיל, דרזדן נאלצה להמציא את עצמה מחדש מתוך ההריסות. ההפצצה האמריקאית-בריטית בפברואר 1945 כילתה כמעט את כולה, אך כמו עוף חול תרבותי, היא שבה ונבנתה - לבנה אחר לבנה, תו אחר תו.
גם בדרזדן, המוזיקה הייתה לא רק נחמה - אלא שליחות. בית האופרה זמפראופר, שנחרב כליל, שוחזר בקפדנות היסטורית ונפתח מחדש בדיוק ב-13 בפברואר 1985, יום השנה ה-40 להפצצה. וכמו פראג עם מוצרט, גם דרזדן מתהדרת בזכרון של פרמיירות היסטוריות: כאן עלו לראשונה יצירותיו הגדולות של וגנר, כאן בוצעו האופרות של ריכרד שטראוס בבכורה עולמית, וכאן ניצח שוב ושוב קארל בוהם - מאבות האינטרפרטציה הגרמנית במאה ה-20. זה לא רק קונצרט. זו תחייה.
גם כאן ההתמקדות של המסע לא הייתה רק במוזיקה. הקבוצה השתכנה בהילטון דרזדן, בדיוק מול הפראואנקירכה (כנסיית גברתינו), סמל העיר שהפך במשך עשורים לסמל ההשמדה, ובמאה ה-21 חזר להיות סמל השיקום והתקווה. המיקום הכל כך מרכזי מאפשר הליכה קצרה ברגל לבית האופרה, לטייל על מרפסת האלבה או לשוטט בעיר העתיקה בקלות ובקלילות.
כפי שתוכנן מראש, הקבוצה הגיעה יחד לגלריית גמלדה בדרזדן - אחת הגלריות המרשימות באירופה לאמנות מתקופת הרנסנס והבארוק. האוסף כולל יצירות מהמאה ה-14 ועד המאה ה-18 של גדולי הציירים האירופאים: רמברנט, ברויגל, רובנס, בוטיצ'לי, ורפאל, שציורו "המדונה הסיסטינית" ניצב כאבן שואבת בלב הגלריה, עם אותם מלאכים מפורסמים שנראו כבר כמעט על כל כרית, ספל או מגבת מטבח - ורק כאן הם סוף־סוף נראים במלוא הדרם, כחלק מיצירה נשגבת ולא קיטשית.
מנדל הפתיע את הקבוצה עם פעילות שלא הייתה בתכנון המקורי והזמין כרטיסים לסיור בטירת דרזדן המפוארת, שכוללת עוד יצירות אמנות היסטוריות. באופן אישי אני בחרתי להתנתק בשלב זה מהקבוצה ולסייר בשכונות שמחוץ למרכז העיר ההיסטורית - ללא הקבוצה המאורגנת. במחיר של 9 יורו ניתן לקנות כרטיס יומי לכל כלי התחבורה הציבורית בעיר, ונסעתי לכיכר אלברט, שם ניצב עד היום בית ילדותו של אריך קסטנר, אחד מהסופרים הנערצים עליי בילדות.
בספרו "כאשר הייתי נער" תיאר קסטנר את חייו בעיר לפני מלחמת העולם הראשונה, שם סיפר בין השאר כיצד שאב השראה מישיבה על גדר האבן מחוץ לביתו והתבוננות בתושבי העיר בכיכר. כיום ניצב פסל בדמותו של אריך הנער על אותה גדר, צופה אל אלברטפלאץ. בצד השני של הכיכר מוצב פסל ברונזה שמציג את 14 ספריו של קסטנר שהועלו באש על ידי הנאצים. גם ההיסטוריה הזאת הייתה בעיר.
נסיעה נוספת באוטובוס מקומי (אחת מנקודות השפל של הטיול כולו שכן זה היה יום חם והגרמנים לא מאמינים במזגן) הביאה אותי לבית הקברות היהודי הישן של סקסוניה, שנמצא מספיק רחוק מהמרכז כך שלא נפגע מההפצצות של מלחמת העולם השנייה. מצד שני, הזמן בהחלט פגע בו. המצבות נבנו באבני-חול שנשחקו עם הזמן, הגשמים והלחות. חלק מהמצבות נהרסו במכוון על ידי הנאצים, אבל רובן פשוט נמחקו מרוב הזנחה. אף אחד לא טרח לשקם כאן, היהודים לא היו כאן כדי להנציח. המעטים שלא עלו בעשן המשרפות של מחנות ההשמדה נשרפו למוות על ידי כוחות הברית. ככה זה.
אני עושה דרך ארוכה ממרכז העיר לבית הקברות הישן בגלל התאריך הסמלי. ערב יום השואה. השמש לא מרחמת עליי. אחרי הליכה של חצי שעה אני מגיע לשער בית הקברות רק כדי לגלות שהוא נעול, עם שלט בגרמנית שאומר שהסיור הבא יוצא באמצע מאי, והוא יעלה 6 יורו.
על השלט היה כתוב שם של ארגון מקומי בשם "התקווה" שמפעיל את הסיורים. חיפוש קצר מצא לי את משרדי הארגון. ניגשתי לשם ופגשתי שתי גרמניות מבוגרות שלא מדברות אנגלית. אחרי מעט פנטומימה אחת מהן הגישה לי כיפה שחורה, שלפה מפתח וליוותה אותי לבית הקברות. היא פתחה לי את הדלת ואז אמרה לי משהו מנומס בגרמנית והשאירה אותי לבד.
לא הרגשתי לבד.
עברתי כמעט על כל המצבות ולא מצאתי היגיון מיוחד. יש מצבות מהמאה ה-18 שניתן להבין מה כתוב עליהן - כמעט תמיד גם בעברית. יש חלק שבלתי אפשרי לפענח אותן, אבל צורת המצבה בצורה של כלי נגינה או נשר עשוי לרמוז משהו. מכולן שברה לי את הלב מצבה קטנה שעליה כתוב, בעברית, "פה נטמן הילד אלי". היה שם עוד כיתוב שהזמן מחק.
כשיצאתי משם, השמש חזרה לבצבץ מאחורי העננים. זה היה יום יפה, והעיר חזרה לשגרה - תחנת רכבת, תיירים, בתי קפה. אבל אני עוד נשארתי רגע מול הבית הצמוד לגדר, עם הגינה המטופחת, הדשא הגזום והווילונות הצחורים - ממש על סף בית הקברות. אי אפשר היה להתעלם מהניגוד: החיים שנמשכים באסתטיקה מוקפדת, מול קברים שהטבע בולע לאט, מכוסים בטחב, כאילו גם הזמן עצמו מנסה לשכוח.
יום השואה הוא ה-יום כדי לזכור שלא צריך להיות דתי כדי להרגיש יהודי. לא צריך להיות אפילו ישראלי. השייכות לקהילה - אפילו קהילה שכבר איננה - מולדת בנו. הקהילה היהודית באירופה כמעט נמחקה מהעולם, אבל אנחנו עדיין כאן. לא צריך את יום השואה בשביל לזכור את זה, כמו שלא צריך כיפה על הראש כדי להרגיש יהודי.
בערב חזרתי יחד עם קבוצה של 30 יהודים מישראל ונכנסנו יחד לבית האופרה על שם זמפר, אותו אדריכל (לא יהודי) שבנה את בית הכנסת הגדול ביותר בגרמניה, שנחרב כליל בליל הבדולח. ראינו שם את "טוסקה" של פוצ'יני בערב הקודם, ובאותו לילה ראינו את "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי בעיבוד מחול מודרני. זה היה יפה כמו שזה היה מוזר.
סיום הטיול כולו שם דגש על יופי בלבד. בלי עוד ביקורים בטירות, מוזיאונים או קונצרטים. במקום לנסוע בכביש המהיר מדרזדן לשדה התעופה בפראג הוחלט לעשות עיקוף דרך פארק סקסוניה השוויצרית, שם נמצאת שמורת הטבע בסטאי המדהימה. אחרי שישה ימים של יופי מעשה ידי אדם, הקבוצה הישראלית פשוט נאלמה דום מול היופי הטבעי, הפראי. לא צריך להאמין בכח עליון בשביל להתרשם מנפלאות הבריאה. שילוב מושלם של נהר כחול שוצף בין הרים ירוקים וסלעי אבן חומים. צילמנו שם תמונות, אבל גם המצלמה הכי חדה לא תצליח באמת להעביר את היופי.
בשדה התעופה של פראג, אחרי שישה ימים עמוסים ביופי ובמוזיקה, נפרדו חברי הקבוצה זה מזה באווירה נוסטלגית. חלקם כבר רשומים לטיולים עתידיים עם מנדל, אחרים שוקלים להצטרף שוב. כשעלתה שאלת המחיר - כ-1,980 יורו לאדם (לא כולל טיסות) - הדעות היו חלוקות. בתוספת טיסות ישירות של אל על החבילה מגיעה לכ-2,600 דולר - סכום משמעותי לכל הדעות. בפירוק לגורמים - מלונות טובים במיקומים מרכזיים, כרטיסים מצוינים לאופרות, הסעות מסודרות וכניסות לאתרים - זה עדיין הרגיש יקר לרבים. ובכל זאת, משתתפים רבים הדגישו את השקט והנוחות: תכנון מדויק, לו"ז תרבותי עשיר, ולמעשה אפס התעסקות מצד הנוסעים. פשוט להגיע וליהנות.
זוג נחמד מנהריה, אבנר ומירי, סיפרו לי שהם טסים כמעט כל חודש לחו"ל, וזו כבר הנסיעה החמישית שלהם עם מנדל. לדבריהם, בתקופת הקורונה הייתה להם נסיעה שהתבטלה - והוא החזיר את כל הכסף, עד השקל האחרון. זה ממש לא מובן מאליו בטיולים מאורגנים, במיוחד כשמדובר ברכיבים כמו כרטיסים לאופרה שלא ניתנים להחזר. מצד שני, היו גם כמה שהיו פחות מרוצים, והתלוננו על עיכובים בלו"ז ושינויים של הרגע האחרון. כך למשל, רק אחרי שהגענו לדרזדן התברר שהאופרה "טוסקה" מתחילה ב-17:00 ולא ב-19:00, מה שדרש היערכות מחודשת ושינויים בלו"ז בזמן אמת.
באופן אישי אציין את ההון האנושי האיכותי בקרב הנוסעים עצמם. המשתתפים במסע היו מקבוצת גיל מסויימת, אבל הם ייצגו את כל קצוות הארץ. היו שם חברות מכפר סבא, אשת תקשורת בדימוס מירושלים, זוג מקסים מחולון, אחר מכפר ורדים, אישה מקסימה מבית אלעזרי, וגם חברת מסע אחת שעשתה את כל דרכה ממקסיקו. היה שם גם פרופסור מאחת האוניברסיטאות הגדולות, שמכהן בתפקיד קריטי ומלחיץ במיוחד במערכת הציבורית - כזה שלא מותיר הרבה זמן לשקט או ליופי. בטיול הזה, הוא בעיקר ישב בשקט והאזין למוזיקה. לפעמים זה כל מה שצריך.
בשדה התעופה כולנו חזרנו להיות ישראלים. כאילו על פי פקודה, היופי נסוג הצידה והמציאות נדחפה קדימה - מלחמה, חטופים, פוליטיקה, דאגות יומיומיות. המעבר היה חד, אולי חד מדי. בשדה התעופה של פראג ישבתי על הטלפון, מגשש בין לוחות שנה וטיסות, ומתחיל לתכנן את הבריחה הבאה אל מקום שבו היופי עוד שולט, ולו לרגע.
הכותב היה אורח "קלאסי טורס"