מבין כל אלבומי הילדות שלי, הגדושים בתצלומים דוהים שצולמו בפילם - זכור לי אחד במיוחד. זהו אלבום סלילים ירוק ועבה, שבו - בין שלל התמונות הנושנות - היתה נעוצה תמונה אחת שאהבתי במיוחד. אני נראה שם, בגיל 8 או 9, יושב ליד אגם קטנטן, בזמן טיול משפחתי - ואושר גדול על פניי. כמובן, אין לי מושג על שום מה האושר. מאה שנים, לך תזכור.
אבל העניין המסתורי באמת בתמונה הזו היה שמעולם לא הצלחתי לזהות היכן היא צולמה. שזה מוזר, כי ברוב אלבומי הילדות שלי, הכל היה מתועד, ממוספר ומקוטלג להפליא. ורק תמונות בודדות - וזו ביניהן - היתה נטולת שם ושנה.
ואיך זה שדווקא היא? הרי דווקא במקרה שלה, כל כך רציתי לדעת היכן צולם כל האושר הזה.
בבגרותי, בכל טיול שעשיתי בארץ, חיפשתי אחר אותה פינה. אולי הפעם אמצא את אותה אהבה נושנה? אבל כלום.
לפני מספר שנים, כשהילדים היו קטנים ונהגנו לטייל מדי שבוע, יצאנו לטיול עצל ורגוע בפארק קנדה. בשלב מסוים, חבורה של אופנועי שטח חלפו על פנינו במהירות. וכמו בסרט דרמה טוב, אחרי ששקעו ענני האבק והרעש, משהו לכד את המבט שלי.
כן, זה היה אותו מקום שהופיע בתמונה הישנה. נכון, הוא נראה מסודר יותר, משופץ יותר, מטופח יותר - אבל אי אפשר היה לטעות בו: מעיין בריכת התמרים. מרוב הלם, אפילו לא צילמתי אותו בקטע של "לפני ואחרי". מי חשב שמכל האתרים החבויים בקצוות הנידחים של הארץ, אמצא את אותה פינה דווקא במרחק של 30 דקות נסיעה מהבית?
פארק קנדה, או בשמו הרשמי פארק איילון-קנדה, משתרע על שטח עצום של 12,000 דונמים ומנוהל בידי קק"ל. הפארק הזה הוא אחד הקורבנות הגדולים של שריפת הענק שפרצה רגע לפני יום העצמאות - ועדיין ממשיכה להשתולל נכון לכתיבת שורות אלו, אם כי בזמן הזה כבר הושגה שליטה. קק"ל מסרה שרוב הפארק נשרף, מה שבוודאי גרם ללא מעט ישראלים לקרוא את החדשות הללו בתדהמה. כי מדובר לא רק בפנינת טבע ומורשת ייחודית, אלא בעיקר בנוף ילדות של רבים מאיתנו.
העובדה שהוא שוכן באמצע הדרך בין תל אביב לירושלים (או ליתר דיוק: בין לטרון ושער הגיא), הפכה אותו ליעד הטיולים/פיקניקים/בריחה משגת היומיום/מציאת זולות סודיות (אל תמחקו את המיותר) האולטימטיבי.
אותם 12,000 דונמים מאכלסים חורשים ירוקים ובוסתני פרי ציוריים שמציעים ענבים, תאנים ורימונים. לצד כל אלו, יש (ואני כותב "יש" כי קשה עדיין לכתוב "היו") בו נקודות תצפית יפות אל מרחבי עמק איילון, אתרים ארכיאולוגיים ועולם טבע שוקק חיים.
ובפארק הזה, בכל נקודה שבה הנחתם את שמיכת הפיקניק שלכם, גיליתם סיפור היסטורי. כך למשל, בתקופת הרומית, שגשגה כאן העיר ניקופוליס, שמשכה אליה נוסעים, מבקרים וצליינים בזכות בתי המרחץ שהיו בה. עד היום יש ממנה שרידים קלושים, בדמות מבנה בית מרחץ ואמת מים. באזור זה שוכן על פי המסורת הנוצרית גם אמאוס - האתר שבו התגלה ישו בפני תלמידיו, לאחר שקרה הנס הגדול והוא קם לתחייה. ובמלחמת העצמאות - שזה ממש אתמול וחצי במונחים היסטוריים - התבצרו בחלק משטח הפארק חיילי הלגיון הירדני, והצליחו לעמוד בתקיפות של צה"ל. למעשה, רק ב-1967, במהלך מלחמת ששת הימים, הצליחה ישראל לשחרר את אזור פארק קנדה מידי הירדנים.
וכן, כל הדברים הללו - ועוד המון סיפורים ומאורעות היסטוריים - קרו בדיוק במקום שבו הנחתם את מפת הפיקניק שלכם. בהחלט פארק עם כבוד.
פיקניק או לא פיקניק - כולם נפגשו כאן. מחובבי טבע מושבעים שרצו לנוח לרגע ממסלולים קשוחים בנגב הרחוק ובגולן הפראי ועד עירוניים מושבעים שעבורם פארק קנדה היה טיול רציני של ממש. היו בו תל אביבים וירושלמים, יהודים וערבים, תינוקות וקשישים. פארק קנדה קסם לכולם.
וזה לא היה רק בזכות המיקום שלו - פשוט כי היה בו תמיד מה לגלות: אמת מים קדומה, שרידי בית מרחץ רומאי, שביל טיול לא מוכר או פריחה אביבית מפתיעה.
אה, וגם בריכת מעיין התמרים, שהיתה רק שלי. כמו שפינות רבות בפארק הזה היו רק של כולנו - ככה זה כשאתה נושא בתואר המחייב "נוף ילדות ישראלי".
אין ספק שפארק קנדה יחזור להיות נוף ילדותם של ילדים רבים אחרים בעתיד. כי הטבע - כמו שרק הטבע יודע לעשות - יידע כיצד לחדש את עצמו. צריך רק סבלנות.