חזרנו מהמדינה שהסלוגן שלה הוא "בלי סטרס"

בקצה המערבי של יבשת אפריקה, באוקיינוס האטלנטי, נמצא ארכיפלג קסום בניחוח פורטוגזי שטרם הפך למפעל תיירות גנרי - כף ורדה (Cabo Verde). "כף ורדה, בלי סטרס" זו הסיסמא הלאומית והיא מודפסת בנדיבות על מחזיקי מפתחות, מחצלות וכובעים בדוכני מזכרות ברחבי האיים. כהוכחה, בכל פינה תמצאו כלבי רחוב ידידותיים מתחרדנים תחת קרני השמש.

לכל אי מתוך העשרה סיפור ייחודי משלו. נופים חוליים, מדבריים, הרריים וגעשיים, כולם מוקפים באוקיינוס כחול. פסיפס של מיקרו אקלים, כפסיפס האוכלוסייה שמונה קצת יותר מחצי מיליון נפש . כף ורדה אוכלסה לראשונה במאה ה-15 ושימשה כתחנה מקשרת בין אפריקה לאמריקות והקריביים בזמן סחר העבדים, ולכן המקומיים הם ערבוב אתני של צאצאי עבדים ואירופאים (בעיקר פורטוגזים). לאחר שנים של עבדות ומאבק, קיבלו הכף-ורדיאנים עצמאות מפורטוגל ב-1975.

כף ורדה ככלל הוא לא יעד למטייל האורבני. הוא יעד למטיילים שצמאים למשהו שונה, שמחפשים להיות מופתעים לטובה מתרבויות אחרות ומוכנים להשקיע בנסיעות מתישות על דרכים עקלקלות שנסללו ידנית. היא יעד לרעבים לאוכל מקומי ביתי, שמוגש באיטיות ועם חיוך, לסקרנים אודות חיים אחרים, רחוקים מגורדי השחקים ולחצי היומיום. היא גם יעד לחובבי חופים לבנים, ירוקים (מוקפים בצמחייה) ושחורים (חול געשי), וגם לתרמילאים שמוצאים את אושרם בין דקלים, מטעי בננות וקני סוכר.

הנסיעה שלי ארכה 9 ימים וכללה 3 איים שונים במהותם (ארבעה, אם כוללים את האי בו נחתנו בשביל לעלות על מעבורת לאי ללא נמל תעופה). יש טיסות יומיומיות בין האיים המאוכלסים יותר, המופעלות על ידי חברת התעופה הלאומית, Cabo verde airlines. את הכרטיסים קונים בדלפק בשדה התעופה עצמו, כמו פעם.

סנטיאגו (Santiago) הוא האי הגדול והמאוכלס ביותר. בעיירה Cidade velha, על דרך הבננה הישנה, נמצאת הכנסייה הראשונה של אפריקה (1495). העיירה מוכרזת כאתר מורשת על ידי אונסק"ו מכיוון שהיא העתיקה ביותר באיים ונושאת היסטוריה קולוניאליסטית משמעותית.

בבירה פראיה (Praia) שבאי, יש מרכז קטן ונחמד, שם ניתן לטעום קצ'ופה (מאכל מקומי, מעין תבשיל חומוס עם ירקות שורש ובשר) וללגום כוס יין מקומי. קשה לתאר את פראיה כתוססת, כי עם הנחיתה מורגשת ריקנות. מעט בתים, מעט אנשים ברחוב, הרבה מדבר. אחרי יומיים מתרגלים ומתחילים להנות מהשקט והאינטימיות שבנסיעות בין הכפרים הקטנים.

בסופי שבוע רצועת החוף Quebra canela מתעוררת לחיים, עם מוזיקת רחוב רועשת, דוכני אוכל וברים.

בחוף סן פרנסיסקו, במרחק כ-20 דקות נסיעה, תזכו לפגוש פרות מתהלכות בנחת על החוף. עזים דרך אגב, תפגשו בכל מקום.

מומלץ לשכור רכב ולנסוע לעיירת חוף מיוחדת בשם טראפאל (Tarrafal) בצפון האי לפחות ללילה. כמה דקות לפני הכניסה לעיירה, שווה לעצור במקום קטן ועצוב, לספוג היסטוריה. ב-Chão bom נמצא מחנה עבודה משנות ה-30, ששימש לכליאה של אסירים פוליטיים על ידי השלטון הפורטוגזי הדכאני של סלזאר. לא רק מקומיים, גם מתנגדי משטר מאנגולה וגינאה נכלאו במקום בתנאים קשים.

טראפאל עצמה היא קטנה ורגועה, והחוף נקי ומלא בעצי קוקוס וסירות דייג צבעוניות. יש שני כבישים שמגיעים לצפון. אני ממליצה בהלוך לנהוג דרך פנים האי ולעצור מדי פעם להתרעננות עם מיץ פפאיה בצדי הדרך. בחזור אפשר לנהוג על דרך האבנים של החוף המזרחי, ולעצור בסכר הענק שבנהר הנשפך אל הים. הדרך מלאה בעצי בננה ירוקים. ממש בסופה של הדרך ללא מוצא, תמצאו מסעדה קטנה וטעימה בשם Sabor.

סנט אנטון (Santo Antão) מכונה אי ההרים, והשהייה בו מעוררת ענווה. תחילה בגלל ההפלגה הקשוחה אליו במעבורת מהאי סאו ויסנטה. הים לעתים סוער והחוויה קשה לעיכול לרגישים שבינינו.
בהמשך, במהלך הנסיעה המטלטלת על כביש האבנים המשתלבות לאורך החוף המזרחי, אל מול ההרים הגעשיים העצומים, מתגלה המציאות הלא פשוטה של רבים מהמקומיים. בתים קטנים צבעוניים וגם כאלו אפורים ולא מוגמרים תלויים על הצוקים, למרגלות ים סוער ולא סלחני. טרסות של מטעי בננות וירקות שורש מגלים את אופיו החקלאי של האי. הסופרמרקטים רועשים בדלותם ומלבד בקבוקי מים, שימורים, תפוחי אדמה ומוצרי ניקיון מסוג אחד, לא תמצאו שם הרבה. חיוכים דווקא כן.

מחוז התרמילאים מתרכז בעמק פאול, מסביב למכתש Cova. ירידה למכתש תזרוק אותכם למחוזות וייטנאם, עמק חקלאי, רגוע וירוק. הנסיעה למכתש תקח כשעה מצפון או מדרום האי, וכרוכה בעליות חדות (כ1.4 ק"מ גובה) ושינויים מפתיעים בצמחייה. מנוף צחיח, אחרי שעולים מעל העננים, אורנים גבוהים וירוקים מתגלים תחת קרני השמש.

כניסות נוספות לעמק פאול מכביש החוף המזרחי יובילו אותכם למסעדות מקומיות וטובות, עמוסות במטיילים רעבים בשעות הצוהריים.

גם לפה היהודים הגיעו מסתבר. בעיירה סינגוגה (Sinagoga) נמצאות הריסות של בית כנסת ישן. העיירה הוקמה על ידי יהודי שהיגר מאיי אזורס בשנות ה30 של המאה ה-19, בעקבות מלחמות פוליטיות בפורטוגל באותה תקופה. לצערי לא נמצא מידע נוסף על בית הכנסת ברשת או במקום עצמו. ממש ליד, יש בריכות טבעיות כחולות וצלולות, שנוצרות בסלעים הסמוכים כשגובה פני הים יורד.

מגוון האוכל על האי די מצומצם: דגים או עוף, אורז, צ'יפס, ירקות שורש מאודים ושעועית לעיתים. אם תחושו געגוע לפחמימה מושחתת, תופתעו לגלות מסעדה איטלקית קטנטונת בפאול, אותה מנהל איטלקי שחי במקום מזה 20 שנה. במקום מוגשים שני סוגי פסטה: פומודורו וקרבונרה, ופיצות ביום שבת. למקום קוראים שלא במפתיע, Pizzeria.

סאל (Sal) מכונה אי התיירים ולא בכדי. בסאל נמצא נמל התעופה הגדול ביותר בכף ורדה, עם טיסות שנוחתות מבריטניה, צרפת ופורטוגל. למרות המחירים הנוחים, האי סאל לא נופל מיעדי חוף אהובים כמו מיורקה, האיים הקנאריים או עיירות חוף צרפתיות. יש אינספור מקומות טעימים לאכול בהם, ולראשונה מצאנו גם תפריטים עם אוכל מערבי כמו המבורגר וטוסט אבוקדו.

האי שטוח כמעט לחלוטין, עם דרך מדברית שמובילה אל החוף הכחול-לבן של סנטה-מריה. עוד ניתן למצוא, מרבצי ובריכות מלח ולצוף בהן, ממש כמו בים המלח. בחופים מסויימים ניתן לצלול עם צבי ים או לצפות בכרישים קטנים ולא מזיקים. אנחנו נהננו מיומיים של בטן גב קלאסי, עם קוקוס או קאיפירינייה, אחרי טיול עמוס בחוויות.

מזג אוויר: בשל הקרבה לקו המשווה, מזג האוויר נוח כל השנה, אולם ברוב האיים מורגשת רוח לאורך רוב היום. העונה העמוסה נחשבת נובמבר עד מרץ, בגלל האירופאים שבורחים מהחורף.

שפות: השפות המדוברות הן בעיקר פוטוגזית וניב קריאולי, אך לא נדיר לשמוע גם צרפתית וספרדית, שכן תושבים רבים ביקרו וגרו באירופה ודרום אמריקה.

הגעה: ישראלים לא תפגשו פה. מעט התיירים שמגיעים הם בעיקר תרמילאים גרמנים, שוייצרים ונורדיים בסנט אנטאון, או בריטים, איטלקים וצרפתים צמאי שמש בסאל. נמלי התעופה בהם נוחתות מרבית טיסות החוץ נמצאים בסאל, סנטיאגו ובלה ויסטה.

כסף: המטבע המקומי נקרא אסקודו כף-ורדיאני, והיחס שלו הוא כ100 אסקודו ליורו. יורואים אגב, מקובלים לרוב בקרב נהגי מונית וחלק מהעסקים. כספומטים רבים פזורים ברחבי האי, ותשלום בכרטיס אשראי בד"כ מקובל במקומות שהם עסק של יותר מאדם אחד.

לינה: מלונות קיימים אבל אין המון. ריזורטים מפוארים אפשר למצוא בסאל. אנחנו הזמנו דירות נקיות ונעימות דרך איירבנב ובוקינג.

תחבורה: ניתן להשכיר רכב, רק אל תסתמכו על החברות הגדולות והמוכרות. השיטה הטובה ביותר היא למצוא סוכנויות מקומיות מומלצות דרך גוגל מפות ולתקשר איתם בוואצאפ. הם לרוב יגבו 300 אירו פיקדון במזומן והשאר תוכלו לשלם באשראי. גם תחבורה ציבורית בצורת ואנים לבנים ומהירים תקח אותכם מעיירה לעיירה בפרוטות, רק שפה תצטרכו לסמוך על המקומיים ולקחת את הזמן, כי לו"ז מסודר או דיגיטלי לא קיים.

אינטרנט: גלישה מהירה ונוחה אפשר להשיג בנחיתה בשדה, בדרך כלל Unitel המקומיים יפתחו דוכן עם הנחיתה של טיסה בינ"ל.

ביטחון: מילה אחרונה על בטיחות. כף ורדה היא אפריקה למתחילים - רגועה ובטוחה. תמיד כדאי לסגור על מחיר מראש, ולהסתכל לצדדים. בטוח ללכת ברחוב בלילה ברוב המקומות. המקומיים מנומסים, לא לוחצים, לא מרמים ולא כופים עליכם לקנות. אל תשכחו להיות מנומסים גם כן, לחייך, ליהנות מהמקום ולתרום בחזרה.