משפחה מוסלמית ששומרת על בית כנסת עתיק, קהילה נוצרית וותיקה ונוף גלילי משגע. סיור קצר בעיר שפרעם חשף בפנינו אוצר בלום של שכיות חמדה תיירותיות לצד פסיפס אנושי מגוון. הגיע הזמן לגלות את היפהפייה הנרדמת של הגליל.
בחודש האחרון הצפון נפתח מחדש לתיירות פנים לאחר הפסקת האש, וזה בדיוק הזמן בו הטבע מתעורר לחיים והאזור משווע לנורמליות, לחידוש החיים המשותפים או לכל הפחות יגרמו לנו לחוש קצת חו"ל במרחק נסיעה של טנק דלק.
ביום חמישי האחרון הגעתי עם קבוצה של ישראלים לביקור מרומם נפש בשפרעם, עיר שאינה נקשרת בתודעה שלנו עם תיירות, אך בדיוק משום כך ההפתעה הייתה רבה יותר.
"חשבתי שזה יהיה נחמד לשמח את התושבים"
בשפרעם, עיר עם אוכלוסייה נוצרית גדולה (10,000 אלפים מתוך כ-40 אלף תושבים), ישנה אווירת חג קסומה: לקראת אחר הצוהריים אני עולה לנקודת תצפית בשכונה המזרחית שבה מתגוררת אוכלוסייה נוצרית. על הבתים קישוטי חג, אחד הרחובות נושא את שמו של אמיל גרינצוויג - פעיל שלום שנרצח בהפגנה נגד מלחמת לבנון הראשונה.
באחד הבתים שמשקיף על העיר אני פוגש במנהל חשבונות בשם בילאל חדד, שמברך אותי לשלום ונשמע מופתע שלעיר מגיעים תיירים ישראלים. הוא ממליץ לי לרדת אל האזור העתיק ברגל. בדרך אני פוגש את גדעון מארון שעמל על קישוט עגלת הסנטה שלו, שאיתה הוא מסתובב בעיר יחד עם דמויות שמחופשות לסנטה קלאוס ומיקי מאוס: "אחרי השנה הזאת", הוא אומר, "חשבתי שזה יהיה נחמד לשמח את התושבים".
כאילו חזרנו אחורה בזמן
משם בדרך תלולה הגענו אל סמטאות העיר העתיקה, שם הרגשנו כאילו חזרנו אחורה בזמן. הבתים העתיקים, חלקם בני מאות שנים, מקנים אווירת קדומים. בכנסיית 'אחיות נצרת' ההורים אוספים את הילדים, שחלקם אף מחופשים ברוח החג, ביניהם אני פוגש את אימו של טוני בן השלוש שממהרת לסידורים אחרונים לפני החג.
השמש שוקעת, קישוטי החג נדלקים, ושפרעם - הפנינה הקסומה שבגליל - מתעוררת לחיים. זהו 'עיד אל מילאד' - כריסמס מקומי, בין סמטאות האבן ועצי האשוח המנצנצים המדריכה המקומית נאדירה ח'וריה נסור نادرةخورية نصور, בת שפרעם, שמספרת על הגיוון של העיר שבה חיים יחדיו מוסלמים, נוצרים ודרוזים. גם נאדירה היא אישה מגוונת ורבת-פנים, בדיוק כמו עיר אבותיה. היא פעילה חברתית ומדריכת תיירים. רוקחת במקצועה ופועלת רבות להחייאת ענף התיירות המקומי בעזרת "דרכים שלובות" (תכנית בעמותת "מרחבים" - המכון לקידום אזרחות משותפת בישראל), שפועלת בעשור האחרון בישובים הערביים ומקדמת תיירות חברתית. "זוהי תיירות מבוססת אנשים", אומרת אילנית הרמתי שנחשבת כמובילה בתחום. "הרעיון הוא להפגיש בין יהודים לערבים בצורה חוויתית, וכך יוצא שאנחנו לא מדברים על חיים משותפים, אנחנו עושים חיים משותפים".
נסור המדריכה, מוליכה אותנו אל כנסיית פטרוס ופאולוס שבשפרעם, אחת הכנסיות היפות של הקהילה היוונית-קתולית, שהיא הקהילה הנוצרית הגדולה בעיר, שם מילא את החלל קולה המהדהד של בת הקהילה, סוהיר עוקל سهير عوكل, שמבצעת את מזמורי חג המולד בקול פעמונים. קולה משתלב באקוסטיקה הייחודית של הכנסייה מה שמעניק למעמד הוד וקדושה.
הקשר היהודי
לא הרחק מהכנסייה שוכן "מחנה שכינה" - בית כנסת עתיק שחודש לפני כ-250 שנים, על ידי ר' חיים אבולעפיה (השני) בתקופת שלטונו של דאהר אל עומר, שהעניק ליהודים רשות להקימו ואף עודד אותם להגר למקום. זה לא הקשר היחיד של המקום להיסטוריה יהודית - הסנהדרין ישבה בשפרעם בתקופת הקיסר מרקוס אורליוס וסוברים כי בית הכנסת העתיק נבנה במיקומו של בית כנסת קדום.
בתקופת השלטון הרומי חי במקום רבי יהודה בן בבא, שהסמיך תלמידים לרבנות. הרומאים הוציאו אותו להורג בשל כך בשנת 144. קברו שוכן בעיר ומשמש אתר עלייה לרגל. בית הכנסת שבו אולם בודד חדל לתפקד בשנות ה-20, כאשר אחרוני יהודי העיר עזבו אותה והפקידו את מפתחותיו בידיה של משפחה מוסלמית - משפחת ג'אעפרי המקומית - המתגוררת לידו ומחזיקה את מפתחות המקום למבקרים שחפצים בכך.
בית הכנסת נמצא במרחק קצר מהמסגד העתיק של העיר ומהכנסייה היוונית-קתולית, מה שהופך את צומת הרחובות הזה לסמל של קיום משותף (אני יכול להיזכר באי השלום בלוד, שגם שם מתקיים משולש בין דתי שכזה).
סבתא חסרת מנוח
באזור נמצא גם מצודת שפרעם שמהווה את אחד מסמלי העיר, וממנה ישנה תצפית לעיר העתיקה וכן למפרץ חיפה. סיור קצר בסמטאות הציוריות מוביל אותנו אל ביתה של האלה עמורי هالة عموري, שגורמת לכל אורח להרגיש מיד בבית. החיוך הלבבי והאצילות שלה מקדמים אותנו בפתח ביתה המרווח שנמצא בגרעין העתיק של העיר.
אנחנו למדים שהמיעוט הנוצרי הגדול בעיר מקפיד לשלוח רבים מילדיו לחינוך פרטי שכרוך בתשלום, אבל התוצאות מדברות: עמורי היא מורה בפנסיה, בעלה היה מנהל בית ספר מקומי, בתה מורה בבית ספר יהודי בחיפה ואחד מבניה הוא רופא (שהחליט לקראת החג לפתוח בחצר הבית 'כריסמס מרקט' עם דוכנים שילדים מפעילים). עמורי מתגלה כסבתא חסרת מנוח: בזמן שהיא לא עושה יוגה או מספרת סיפורים לילדי הגנים היא מעבירה שיעורי רקמה וגולת הכותרת - בישול ביתי שאינו משתווה לשום דבר.
על השולחן המתינו לנו מטעמים מעשה ידיה: מרק עדשים מהביל, חומוס קטיפתי, בורקס תרד פריך, מקלובה ריחנית וכמובן קינוחים משגעים כמו כנאפה עם גבינה טרייה וריבת דלעת ( تطلة قرع) מיוחדת במינה שהיא מכינה במשך חודשים. "את הדלעת אני בוחרת בקפידה בחודש יוני", סיפרה האלה, "ומכינה אותה בתהליך ארוך שדורש סבלנות ואהבה, כולל השרייה במי סיד וקילוף עדין". את הריבה היא שומרת חצי שנה במקרר ומגישה לאורחים בימים אלו.
ד"ר עינת רונן מנכ"לית "מרחבים" מדגישה את הערך המוסף במפגשים שכאלו בהם ישנה היכרות בלתי אמצעית עם התרבות הערבית. "דווקא בתקופה זו ואל מול האווירה הציבורית כל כך חשוב לחזק את השותפות והערבות ההדדית בין החברה היהודית לערבית", היא אומרת.
בסוף היום, כשצללי הערב ירדו על שפרעם, יצאנו מהעיר עם בטן מלאה, לב שמח וריחות של חג באף. שפרעם הקסומה הוכיחה לנו שהיכרות הדדית וסובלנות הם לא רק סיסמאות, אלא דרך חיים.
לאתר הסיורים של "דרכים שלובות"
איתן אלחדז ברק, צלם, מרצה וחוקר טקסים מקומיים