במקום להילחם במורים: הילדים שהקימו את ארגון הטבע הראשון בארץ

ציפור אחת בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת שינתה את חייו של אוריאל ספריאל ואיתן צ'רנוב, אז תלמידי כיתה ו' בבית הספר אחד העם בתל אביב - ואולי אף את כל עולם האקולוגיה בארץ.

באותו יום איתן צ'רנוב, תלמיד חדש שהגיע ממושב עין ורד, נכנס לכיתה עם שקיק בד ובו ציפור קטנה שצד בעזרת רוגטקה. "שנינו היינו חובבי ציפורים", מספר לי אוריאל 77 שנים מאוחר יותר, "אבל אני הייתי ילד עיר שמסתובב עם פנקס, ואיתן היה ילד כפר, שהיה רגיל להסתובב עם רוגטקה". איתן קיווה להחזיק בציפור עד סוף היום ולהוסיף אותה אחר כך לביתו, שבו החזיק כמה וכמה ציפורים אומללות שנשבו בדרך דומה, אלא שהציפור הזאת הצליחה לחמוק מהשקיק והחלה לעופף בחדר בבהלה.

ההמולה שהיא עוררה בכיתה כבר הייתה הרבה מעבר למה שהמורה יכול היה להכיל. "היו בכיתה 40 תלמידים, כולם בנים, וכמו שאומרים, 'צברינו הנחמדים' עשו הרבה צרות למורים", מספר אוריאל. המורה התפרץ על הילדים במילים "אני מכריז עליכם מלחמה!" וההכרזה הזאת קוממה אותם מאוד. "יצאתי החוצה וצעקתי לתוך מרזב 'קול הכיתה הלוחמת!', מספר אוריאל, "על משקל 'קול ציון הלוחמת', המילים שבהן נפתחו שידורי הרדיו של האצ"ל". כאות מחאה אוריאל, איתן ועוד חמישה חברים מהכיתה החליטו להקים ארגון "מחתרתי", שמטרתו להשיב מלחמה שערה נגד המורים, וקראו לו אה"ל - ראשי תיבות של אצ"ל, ההגנה ולח"י.

לאזור האימונים שלהם הם בחרו באזור שרונה, שהיה באותם ימים מושבה טמפלרית כפרית. "היו שם שדות חיטה ירוקים, פרות וסוסים ומחרשות", מספר אוריאל. לדבריו, המקום היה אידיאלי בשבילם גם כי היה קרוב לבית הספר, וגם כי שם נערכו האימונים של חברי תנועת ההגנה שהיו השראה עבורם. אך בסופו של דבר, מלחמות נגד המורים לא היו, כי אם רק כמה קטטות עם ארגון מתחרה של קבוצת ילדים אחרת, פלמ"ח כיתה.

השהייה הממושכת בשדות החלה ליצור אצל הילדים העירוניים עניין בבעלי החיים הסובבים אותם, בייחוד בציפורים, והם החליטו לקרב את הטבע אליהם הביתה ולהקים גינת ירק ופינת חי, שאכלסה את הציפורים האומללות של איתן ועוד חיות שאיתרע מזלן והגיעו לידי הילדים בדרכים שבאותם ימים נראו להם לגיטימיות.

הוריו של אוריאל, כנראה הוקסמו מיוזמותיו של בנם היחיד, אחרת קשה להסביר איך הם הרשו לו לשכן את שתי הפינות האלה ממש בביתם ברחוב מאז"ה 59 - גינת הירק הוקמה בחצר ופינת החי על הגג (כדי להגן עליה מפני חבלות של פלמ"ח כיתה הידוע לשמצה). הבניין כולו על שלוש קומותיו היה שייך לאביו של אוריאל, והשכנים ששכרו ממנו דירות נאלצו לחיות עם בעלי חיים על גג הבית ועם לא מעט ילדים שהסתובבו להם בין הרגליים בדרכם לתורנויות העבודה בגינה והטיפול בבעלי החיים.

בית ספריאל, אגב, עדיין עומד על תילו ברחוב מאז"ה ומשמש למגורים. מאחורי הבית אף אפשר לראות את עץ השקמה העתיק, כיום בן כ-400 שנים, שאוריאל נהג לצאת למסעות טיפוס של ממש בין ענפיו הגדולים.

הפעילויות האטרקטיביות של ארגון אה"ל משכו אליו חברים חדשים, וכעבור שלוש שנים הוא מנה כבר כ-50 ילדים. את פעילויותיהם אוריאל וחבריו הקפידו לתעד בכתב. "מכנופייה עלובה הפכנו לארגון תרבותי בר-קיימא, ששום רוח ולו גם החזקה ביותר לא יכלה להפילו", כתב אוריאל בפאתוס בנאום שהוקרא ביום השנה השני לארגון. "רבות סבלנו בשנתנו הראשונה - ארגוננו הלך והצטמצם ואויבינו הלכו ורבו. אולם גם בימים טרופים אלה הקימונו מפעלים תרבותיים אשר גאוותנו עליהם. פינת חי רבת גוונים, ספרייה, גינה ועוד".

ככל שהזמן עבר והילדים התבגרו, הפעילויות נסובו יותר ויותר סביב הטבע. אלא שאם קודם הילדים רצו להביא את הטבע אליהם הביתה, הרי שעכשיו הם כבר רצו "ללמוד את הטבע מתוך הטבע" לדברי אוריאל, ולכן יצאו ליותר ויותר סיורים וטיולים שבמרכזם עמדו תצפיות על ציפורים.

הילדים רכשו ספרות מקצועית בנושא זואולוגיה ועופות, ולמעשה, הם ראו בעצמם לא פחות ממדענים צעירים. אם בפנקסונים המוקדמים של אוריאל אפשר למצוא תיאורים כמו "להקת עורבי קאק (או זרע) עפו נמוך מעל גדרה וצרחו לא קרע אלא קיק קיק", הרי שעם הזמן איכות התצפיות הלכה והשתפרה.

השינויים בתחומי העניין והרצון להעמיק את ההיכרות עם הטבע הניעו את הילדים להקים ארגון חדש.
"הבנו שמלחמה במורים לא מעניינת אותנו, ושאנחנו רוצים אגודת טבע ארצית, בלי שיוך פוליטי ובלי מבוגרים. אגודה שתהיה עצמאית ודמוקרטית", אומר אוריאל. לכן בחופש הגדול של שנת תש"י, 1950, כשהילדים עלו לכיתה ט', הם הקימו אגודה חדשה בשם "אגודת צעירים חובבי החי" או בקיצור, אצח"ה.

הם ניסחו הצהרה עם עקרונות האגודה, והדפיסו אותה על מגילה ארוכה. מטרת האגודה המוצהרת הייתה ללמוד ולהכיר את החי, ובין עשרים תקנותיה נמנו הקריאה להגן על החי, האיסור על פגיעה בנוף והאיסור על ציד בעלי חיים. הרוגטקה של איתן הוחלפה בפנקס, והאגודה החדשה יצאה לדרך חדשה עם ערכים בריאים יותר לשמירת הטבע.

כדי להפוך לתנועה ארצית ולהגיע לילדים ממקומות שונים בארץ הם שלחו קול קורא ל"דבר לילדים", והיו נרגשים מאוד כשעשרה ילדים הביעו נכונות להצטרף. הם קיבלו אותם לאצח"ה אחרי ריאיון ותקופת ניסיון של חודש ימים. אוריאל מעריך שבאותה תקופה עברו באגודה לא פחות מכמאה ילדים.

האגודה הייתה מאורגנת להפליא. בחירות לראשות המועצה נערכו כל חצי שנה, ושש ועדות היו אחראיות על אספקטים שונים של האגודה, ביניהן ועדת כספים, שהייתה גובה את מיסי החבר וועדת טיולים וסיורים שהייתה אחראית על עיקר הפעילות - טיולים וסיורים להכרת החי בכל הארץ בתחבורה ציבורית, ללא השגחה של מבוגר אחראי, בלי ווייז, גוגל או עמוד ענן. אבל פנקס ועיפרון היו חובה, שכן על הילדים היה לתעד כל מה שראו ולהגיש דו"חות סיכום לכל סיור וטיול.

ולא רק טיולים היו שם, אלא גם לימוד עיוני ממש, כולל הרצאות ומבחנים שעליהם הייתה אמונה ועדת חינוך. בשל העניין המרכזי בציפורים, הפעילות הפכה למה שנחשב כיום חוג הצפרות הראשון בארץ. הבוגרים הדריכו את הצעירים, וילד שלא הגיע לסיור או לטיול, חויב בקנס, קיבל עונש או שבמקרים קיצוניים אף הודח מהאגודה. בכרטיסיות האישיות שנשמרו בארכיון אפשר לראות מגוון מרשים של תירוצים של ילדים שלא הגיעו ואת המגוון המרשים לא פחות של עונשים שהוטלו עליהם.

עם הוועדות נמנתה גם ועדת קשרי חוץ, שלא עסקה בקשרים עם ארצות רחוקות, אלא עם דמויות מעולם המבוגרים, מדענים בעיקר, שהילדים היו איתם בקשר מקצועי. אחד מהם היה הזואולוג היינריך מנדלסון, בכבודו ובעצמו, שהיה מלמד את הילדים, מעודד אותם להביא לו פרטים מעניינים למחקר משיטוטיהם, ואף היה מרגיע את ההורים כשהיו פונים אליו בדאגה לנוכח הטיולים של ילדיהם בביצות, בהרים ובוואדיות, כשהם לגמרי לבדם.

פעם בשנה ילדי אצח"ה יצאו למחנה קיץ של שלושה שבועות בקיבוץ חולתה. את המחנה הם הצליחו לארגן לעצמם בהרבה יוזמה ותושייה, אחרי שנדחו על ידי קיבוצים אחרים כשהבינו שהילדים רוצים לעבוד רק חמישה ימים בשבוע כדי לערוך טיולים ביומיים הנותרים. הקיבוץ הקצה לצעירים סירת דיג, ועם שמיכות כמפרשים הם היו שטים באגם החולה לאזור המגע בין האגם לביצה כדי לתעד את החי סביבם, בעיקר ציפורים.

אוריאל מספר על דגים כחולים ששחו בתוך צמחיים המים "כמו באקווריום", על שחפיות ותמירונים רבים, על תכסית של פרחים על המים ופפירוסים שהסתירו את ההרים כשנכנסים לירדן. "מראות כאלה לא ראינו בחיים שלנו, לא בירקון ולא בשום מקום אחר", הוא אומר.

הפעילות הענפה הזאת של האגודה מתועדת היטב בארכיון אצח"ה שנשמר אצל איתן צ'רנוב. אחרי מותו משפחתו העבירה את הארכיון לאוריאל, וזה הפקיד אותו בספרייה הלאומית. בארכיון אפשר למצוא פנקסי כיס ויומנים, כתבי עת ואיגרות שנשלחו לילדים מדי חודש (אגב, הילד שערך את ביטאוני אצח"ה בכישרון רב הוא צבי לביא ז"ל, שלימים הפך לעורך מוסף סופשבוע של מעריב), תכתובות רבות בעיקר בין איתן ואוריאל, תיעוד של פעילויות הוועדות, ואפילו את כל החומר הקשור לבחירות, כולל פתקי ההצבעה והמעטפות. הנבירה בארכיון הזה מספקת הנאה צרופה גם לנוכח הפלא שבארגון הפעילויות המופתי תחת שרביטו של אוריאל, המכונה שם לא פעם בשם "הדיקטטור הגדול", גם לנוכח ההצצה אל הטבע הישראלי של שנות ה-50, וגם ובעיקר לנוכח הטקסטים במסמכים, שההומור ותפיסת העולם בהם מספקים הנאה צרופה ופרצי צחוק בריא.

ב-1953, שלוש שנים אחרי ייסודה של אצח"ה, הוקמה החברה להגנת הטבע בעקבות המאבק נגד ייבוש החולה. ילדי האגודה היו קשורים מאוד למקום בשל הפעילות הרבה שלהם שם, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהבינו שהטבע הוא לא דבר מובן מאליו וכי יש צורך להגן עליו. הם נרתמו למאמצים להצלת החולה שהוביל אמוץ זהבי, ונוצר בינם ובין החברה להגנת הטבע שיתוף פעולה ההדוק. כל חבר באגודה היה חבר בחברה, וחלק מהמיסים שהאגודה גבתה מחבריה נתרמו לה.

אולם כאשר הבוגרים החלו להתגייס או שהלכו לאוניברסיטה, החזקת האגודה הפכה להם לאתגר, שלא לומר נטל. אוריאל, ששירת כמ"פ בגדנ"ע המשיך לנהל את האגודה ביד רמה בשלט רחוק, ואת תסכולו מחוסר התפקוד של חבריו שהעדיפו את חיי החברה הפרטיים שלהם על תפעול האגודה, הוא פרק במכתבים נזעמים. אגב, כשמסתכלים על חליפת המכתבים הנמרצת בין אוריאל לאיתן קשה שלא להעריך את היעילות של דואר ישראל של אותם ימים, שאיפשר קבלת מכתב תוך יומיים בלבד.

למרות כל הקשיים, האגודה הצליחה להחזיק מעמד לאורך שנות השירות, וכשאוריאל וחבריו השתחררו מהצבא, הם קיבלו הצעה מפתה. אמוץ זהבי שראה צורך באנשים שיפקחו על הטבע בשטח, פנה באופן טבעי לחברי אצח"ה שהכיר היטב והציע לאוריאל ועוד שלושה חברים ג'וב חדש של פקחים של החברה להגנת הטבע. הבחורים קיבלו את ההצעה בשמחה, ואוריאל הפך להיות פקח הטבע הראשון באילת.

אוריאל מספר שכלי התחבורה שלו היה גמל, וממרומי ספינת המדבר הוא חש סמכותי מספיק כדי להתעמת עם מאפיית האלמוגים שפעלה באותם הימים באילת ולתת דו"חות לכל מי ששלה ומכר אלמוגים. חוקים להגנת הטבע, אגב, עדיין לא היו מוסדרים בחוק באותם ימים, ואוריאל קיבל מנדט לפעול על פי שיקול דעתו המלא. שמורת האלמוגים הוקמה אף היא בדרך אגבית למדי. יום אחד אמוץ זהבי הגיע לביקור באילת, והביע את דעתו כי יש להקים שמורה באזור שונית האלמוגים. אוריאל מספר שברשות ראש עיר הם מתחו גדר תלתלית ופשוט הכריזו על שמורת טבע. כמה פשוט, ככה יעיל.

ב-1959, תשע שנים לאחר הקמתה, האגודה כבר לא הייתה פעילה כלל, ואוריאל הבין כי אין מנוס אלא לסגור אותה באופן רשמי. באיגרת אחרונה לחברים חתם את האגודה במילים "זקנותה של האגודה ביישה את צעירותה... ברור לי שלא האגודה היא שנכשלה - אנחנו שנכשלנו".

אבל מה שבאותם ימים נצרב אצל אוריאל ככישלון נראה במבט לאחור כהצלחה גדולה. לא רק שהייתה לאגודה זכות ראשונים כארגון ירוק וחוג צפרות שחינך וגידל ילדים לאהבת הטבע, אלא שהייתה לה תרומה גדולה לעתיד האקולוגיה בארץ. אצח"ה, מסתבר, הייתה חממה לגידול של כמה וכמה מהאנשים שהפכו לחוד החנית של התחום: אוריאל ספריאל הפך ברבות הימים לפרופסור לאקולוגיה, שימש יו"ר הוועדה המדעית של אמנת האו"ם למאבק במדבור, מנהל המכונים לחקר המדבר וזכה בפרס על מפעל חיים מטעם האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה; איתן צ'רנוב ז"ל היה פרופסור לאבולוציה ואקולוגיה, ופרופ' אילן פפרנה ז"ל היה מנהל המעבדה הימית באילת. עוד בילדי האגודה הגנטיקאי פרופ' עוזי ריטה ז"ל והזואולוג עמוס ער.

"אין לי ספק בדבר, שכולנו, כל בני המחזורים, אם לא עדיין ודאי בעתיד, נהיה אסירי תודה על כך בראש ובראשונה לעצמנו, ואחר כך למדריכים שהפעילו ולחברים שפעלו, ולכל אותם הפרטים והגורמים שהביעו וביטאו את אגודת צעירים חובבי החי בשנותיה הטובות", חתם אוריאל את איגרתו בנימה אופטימית, ואין ספק שהוא צדק.