בגלל המלחמה: האטרקציה האהובה על משפחת נתניהו בסכנת סגירה

משפחת נתניהו אוהבת את הכנרת. בכל פעם כשיוצא להם לקפוץ לצפון, לטיול יומי או חופשה ארוכה, הם יוצאים באופן קבוע לשיט באחת מצי הספינות של ה"לידו" ואוכלים משהו במסעדת ה"דקס" או ב"פגודה", שנמצאות בקומפלקס התיירותי ששייך למשפחתה של ורד גרוס, הפועל עוד מימי המנדט הבריטי. גם את יום הולדתה ה-60 של שרה, בחרו בני הזוג לחגוג שם.

בדיוק לפני שנה צולמו נתניהו ורעייתו על אחת מארבע ספינות העץ הקטנות ששחזר במדויק עידו, בנה של ורד, לפי דגם הספינה שנמצא על קרקעית האגם בשנות ה-80. בסוף הבילוי הקבוע ב"דקס" אושפז רה"מ בבית החולים, מה שעורר חרושת שמועות על מצבו הרפואי. למחרת פרסם סרטון שבו אמר, "אתמול ביליתי עם רעייתי בכנרת, בשמש, בלי כובע, בלי מים, לא רעיון טוב", בליווי תמונה שלו על הסיפון.

ספק אם בני הזוג נתניהו יודעים שמתחם ה"לידו" עומד עכשיו לפני סגירה. המבקרים מעטים, החובות תופחים - ורואה החשבון של ורד מפציר בה ובעידו לסגור את שערי האתר כדי לא להגיע לפשיטת רגל. אבל הם מתעקשים למשוך עוד קצת. אולי עוד מעט תבוא רגיעה במצב הבטחוני, ואיתה יחזרו הצליינים, התיירים מחו"ל והמבקרים הישראלים שהפכו שם לבני בית.

ורד היא טיפוס מיוחד. בת 70, נמרצת, מתרוצצת מפה לשם, מרחפת בין הלקוחות, מחזיקה את העסק כמו בלבוסטע אמיתית. במהלך הראיון היא נעה קדימה ואחורה על ציר הזמן, מתרפקת על העבר ומנסה להתמודד עם ההווה כמיטב יכולתה.

"שרה וביבי מתים על הכנרת", היא מספרת כשאני מזכירה את שמם ואת חיבתם למקום. "הם חברי ילדות שלי. עדו שלי גדל על ברכיהם, והוא היום בן 40. שרה גדלה פה באזור, בטבעון. שני אחיה נולדו בבית החולים הסקוטי, כמוני, ואביה היה מחנך בבית ספר ארליך בטבריה. יש לה זיכרונות ילדות מהכנרת והרבה נוסטלגיה".

אביה של ורד, איתן גרוס, נולד לפני 100 שנים במושבה "מצפה" הגלילית. סבא שלה, צבי גרוס, היה ממייסדי המושבה ועד היום הם גרים בבית שבנה מאבני בזלת, ומעבדים את האדמה. "אבא לקח את אמא בטרקטור כדי שתלד אותי ב'סקוטי' שהיה מעבר לכביש", מספרת ורד. "אמא הייתה מורידה אותנו בבית ספר ויוצאת עם חכה ולחם לדוג מושטים. אנחנו לא אכלנו את הדגים, גדלנו על ביצי תרנגולות החופש שהסתובבו בהמוניהן מסביב.

"אני בעסק מגיל 10", היא ממשיכה. "הייתי בורחת מבית הספר כדי לעזור להורים להגיש לאוונגליסטים את המושט הטרי עם הצ'יפס והסלטים, ואחרי ארוחת צהריים לאלף איש, הייתי קופצת למים ומתרעננת. אבי הגה את הרעיון להביא ללידו את אוהבי ישראל. הוא עשה שחזור של הניסים של ישו, שהאכיל 5,000 איש בשני דגים וככרות לחם. הלוואי שהיינו יכולים להאכיל אלפים של לקוחות עם שני מושטים, הייתי היום במקום אחר... אנחנו יוצאים לכנרת בשתי הסירות הדיג שלנו, דגים את המושטים ומאכילים את האורחים בדגים ופוקאצ'ה מטאבון העצים שלנו, הלחם של ישו.

"יש לי שני ילדים, עדו וכנרת, אלא מה? איך אני אקרא לה? הבן שלי הוא הדור השלישי בעסק והילדים שלו כבר באים לעזור. עדו שחזר את ה'גי'זס בואוט', ספינת עץ טבועה שהתגלתה בתחתית הכנרת בשנת 1986. הוא עשה רפליקה מדויקת שלה מארז הלבנון, ובנה סירות אקולוגיות עם מנוע חשמלי, שהפכו לאטרקציה מדהימה. כשאני ב'דאון', ויש לי לאחרונה הרבה 'דאונים' כאלה, עידו מעלה אותי על ה'פישרמן' - ככה אנחנו קוראים להן - ומוציא אותי לעשר דקות ואני נרגעת. יש בהן משהו הוליסטי.

"אבא התחיל את העסק במבנה מנדטורי על שפת הכנרת, שקיבלנו כשהוא חכר את השטח. לא היה על הגדה המערבית שום חוף. השטח היה נטוש עם זכוכיות, נחשים ועכברים. ההורים ואנחנו ניקינו, שיפצנו ובנינו הכל במו ידינו. בזמן המנדט היו נוחתים על המים ממול המטוסים של חיל האוויר המלכותי, והצוותים היו מתחלפים שם, בקו של לונדון-לידו-בומביי וחזרה. אבא פתח מסעדה שהפכה להצלחה מסחררת. אנשים היו שטים בסירה, 'לידו 1' ואוכלים במסעדה. ב-1998, שנת היובל למדינה, אבא זכה בתואר 'תיירן היובל'.

"שוקי, בעלי ז"ל, שנפטר לפני שבע שנים, שלושה שבועות אחרי אבא, ילד שמנת מצהלה, הצטרף אליו. שניהם היו גברים גדולים מהחיים, אימפריות. לפני 45 שנים התחלתי להוביל עם שוקי את האסטרטגיה, הרחבתי את העסקים. יש לנו את צי הספינות הכי גדול בכנרת, עם קיבולת של יותר מ-2,000 מקומות. הקמנו שתי מסעדות לפני 50 שנה. ה'דקס', שמבוססת על ברביקיו, ו'פגודה', שהיא מסעדה אסייתית ומושתתת על השוק האוונגליסיטי. רק אתמול היו כאן חברים ב'אייפקס' עם הכומר ג'ון הייגי, שייסד את הארגון האוונגליסטי הגדול ביותר. אנחנו מביאים לכאן עשרות אלפי תיירים נכנסים בשנה".

כל משבר ביטחוני הוא מכה לתיירות. כך היה במלחמת לבנון הראשונה, השנייה, וכך גם עכשיו. גם בקורונה לא ליקקו ב"לידו" דבש, אבל המשפחה קיבלה פיצוי סביר מהמדינה, שעזר לה לצלוח את המשבר. "ב-7 באוקטובר היו מתוכננים להגיע אלינו 250 קוריאנים לארוחת ערב ב'דקס'. הייתה לנו תחזית מטורפת, פסיכית, לעונת תיירות חזקה כמו שלא הייתה לנו במשך שנים.

"אנחנו מתבססים על תיירות צליינית. בפסח וסוכות הם לא מגיעים, כי המלונות מפוצצים בישראלים ובתיירים אמריקניים, הקרם של הקרם. בסוכות הייתי מלאה עם הלקוחות הקבועים ששנים עולים אלי לרגל - ואז אנחנו מתעוררים לזוועות האלה ואני כמעט מתעלפת. בהתחלה עוד לא הבנתי את גודל הזוועה והייתי בטוחה שבערב אקבל את הקוריאנים.

"בערב שמחת תורה, התיירים הישראלים מתחלפים בצליינים, ואז שבעה חודשים, עד אפריל, אנחנו מפוצצים בתיירות נכנסת. מאי עד אוגוסט בתיירות אירופאית ואמריקאית, וחוזר חלילה. אוונגליסטים לא באים בקיץ. גם חם וגם הם לא תיירות עשירה, אז בתקופה הזאת המחירים יותר זולים. ואז אני מקבלת טלפון מהמנהיג הרוחני שלהם שאומר לי: 'המצב אצלכם זוועה, אנחנו עוברים את גבול לירדן וטסים בחזרה לקוריאה'.

"אלי גינסברג, מפקד הלוט"ר, שהיה כבר בחופשת שחרור שחגגו לו ממש פה, והיה בדרך לטוס עם אשתו לחופשה בחו"ל, היה מהראשונים שהגיעו לבארי, לחמו שם ונהרגו. את לא מבינה איזה גבר הוא היה. אריה. בנוי לתלפיות. כשנפרדנו אחרי המסיבה, שרתי לו, עוף גוזל' ואני עושה לו עם האצבע - 'ואל תשכח, יש נשר בשמים, גור לך'. כששמעתי שהוא נהרג נשברתי לחתיכות. נחמץ לבי בקרבי. מה ניבאתי כמה שבועות קודם? מה עשיתי?", היא פורצת בבכי.

ב-8 באוקטובר המסעדות נסגרו והספינות נשארו קשורות למזח. "הייתי חייבת לעשות משהו. אם הייתי יכולה לקחת נשק, הייתי יורדת לעזה בעצמי. במקום זה, פתחתי את המטבח ובישלתי מרקים תאילנדים לחיילים, כי היה קר. קניתי תרמוסים ענקיים ובן דוד שלי היה נועל מגפיים והולך איתם בבוץ להאכיל אותם בגבול הצפון. עשרות אלפי לוחמים האכלנו. אמרו לי, את מפסידה כסף. אבל מי אני שאלין? הכסף לא משנה. התחלתי להביא כסף מהבית. אירחנו פה המון יחידות".

כמעט תשעה חודשים אתם סגורים. קיבלתם פיצוי מהמדינה?
"אנחנו צריכים להגיד תודה שאנחנו על הרגליים. יותר מ-600 לוחמים נהרגו, חטופים נמקים במנהרות. על אוקטובר לא קיבלנו כלום, וגם על נובמבר ודצמבר. לקחתי הלוואה בערבות מדינה של 2.5 מיליון שקל שאני עוד מחזירה. בדצמבר פתחנו. איחדנו את שתי המסעדות, כי לא כלכלי לפתוח את שתיהן בנפרד. המחזורים מביכים. אין תיירות בספינות. כלום וחצי.

"עכשיו התחלתי לעשות מסיבות בת ובר מצווה במסעדה עם קינוחים על הספינה. אני מנסה לפתח את השוק הזה של מסיבות קינוחים וריקודים עד כלות הכוחות על פני המים, במחירים מצחיקים. אני לא מכסה אפילו את השכר של העובדים, שלא לדבר על חומרי הגלם, ארנונה, דמי חכירה, ביטוחים, כל ההוצאות הקבועות. הוצאתי את כל העובדים לחל"ת כשהתחילה המלחמה, אבל כשהפסיקו לשלם להם, החזרתי אותם.

"מי אני שאאנח?", היא ממשיכה. "אין לנו זכות. צריך לסתום את הפה ולהגיד תודה שאנחנו חיים. אם תפרוץ מלחמה קשה בצפון יהיו 15,000 הרוגים, כולל אותנו חס ושלום. ואני לא נחשבת לקו עימות, למרות שאנחנו קו עימות על מלא, כי אני מבוססת על תיירות נכנסת ואין, חוץ מכמה עיתונאים אמיצים או משלחות סולידריות".

אין גם תיירות פנים? אנשים באים לכנרת.
"איזה אנשים מגיעים לצפון? יש פה רק פליטים. יש כמה מפונים מקריית שמונה שקיבלתי לעבודה ואני מציגה אותם לאורחים כדי שיקבלו טיפים גדולים. היו פה נציגים של אייפק, אוהבי ישראל, אנשי קונגרס וסנאט, שנתנו לאחד העובדים טיפ שסידר לו את החודש".

כמה זמן תחזיקו מעמד כלכלית ככה?
"יעל, אשתו של עדו, שעובדת אתנו, אומרת לי, 'את מבינה שאנחנו צריכים לסגור? אחרת אנחנו פושטי רגל, לא נוכל לעמוד בזה'. היא לוחצת ובוכה. פעם היו לנו הכנסות גבוהות, היום אנחנו על סף קריסה. אני לא אוהבת להגיד את זה, כי אנחנו חזקים ואנחנו נתגבר. אז צמצמתי. העברתי את ה'דקס' לתוך ה'פגודה', סגרתי את כל הספינות ועדו ועני סקיפרים, אז אם צריך, אנחנו מוציאים אותן.

"הלוואי שהמדינה הייתה מתעשתת, אבל גם היא בצרות צרורות. מי אני שאדרוש. לקו העימות הם נותנים, מטולה, קריית שמונה, אני לא נחשבת. אין לי זכות לבוא בדרישות לאף אחד. היו לי רזרבות אישיות והבאתי אותן, עד שאינשאללה, המצב יסתדר. רואה החשבון, שהוא כלכלן בכיר, אומר לנו 'תסגרו עכשיו'. אני כמעט נכנעת, ואז עדו אומר לי, בואי נחכה קצת, אולי יהיה בסדר עם הלבנונים, בואי נחכה עוד קצת".