עבור ישראלים רבים, איי יוון מציעים את החופשה האולטימטיבית: זולה, קרובה ובעיקר מגוונת. והגיוון הזה כולל את כל הטווח שבין רביצת בטן-גב בחוף, ביקורים בכפרים ציוריים, טיולים בטבע וגם המון אוכל משובח. אחד האיים האהובים על ישראלים - שאליו גם נערכת טיסה ישירה בעונה - הוא זקינתוס, השוכן במרכז הים היווני. שטחו כ-407 קמ"ר וחיים בו כ-40,500 תושבים. מדי קיץ מגיעים אל האי מאות אלפי תיירים מאירופה, וגם מישראל כמובן.
אבל כמה מבין הישראלים שנופשים בזקינתוס מכירים את סיפור הגבורה העילאי של מנהיגי האי בימי מלחמת העולם השנייה, שהצילו את יהודי המקום מציפורני הנאצים?
האי
יהודים הגיעו לזקינתוס כבר במאה ה-12. היו אלו יהודים מהקהילה הרומניוטית, כלומר יהודים מחבל הבלקן ואסיה הקטנה, שלא נחשבו אשכנזים או ספרדים, אלא קהילה בפני עצמה. לאחר גירוש ספרד ב-1492 הגיע לאי גל נוסף של יהודים, וכ-20 שנים מאוחר יותר, מנתה ההילה היהודית באי יותר מ-13 אלף איש. יהודי שתי הקהילות התפללו יחדיו בבית הכנסת שהקימו, זקינתיוטי. במאה ה-17 הוקם בית כנסת נוסף, כרתני (על שם יהודי כרתים שהגיעו לאי והקימו אותו). בסוף המאה ה-18 נהרסו בתי הכנסת ברעידות אדמה, וב-1833 הוקם בית כנסת חדש, "שלום" שמו.
מלחמת העולם השנייה, ששינתה את פניה של אירופה, לא פסחה גם על יוון, שאליה פלשו הגרמנים והאיטלקים ב-1941. על פי חלוקת ה"שלל", האיטלקים תפסו את זקינתוס, ובמשך כשנתיים לא פגעו ביהודי האי, שמספרם עמד אז על כ-275 איש. יתרה מכך, הם אף ארגנו קייטנות עליזות לילדי האי, כולל ליהודים שבהם.
אולם, ב-9 בספטמבר 1943 תפסו הנאצים פיקוד על האי, ומאוחר יותר מפקדם, קולונל אלפרד ליט, דרש מחייליו לאסוף את כל יהודי המקום ולשלוח אותם אל מחנות ההשמדה. אותו קולונל פנה באופן רשמי לראש עיריית זקינתוס, לוקאס קארר, ופקד עליו להכין רשימה שמית של כל יהודי האי, כולל כתובת מגוריהם.
ראש העיר פנה לקבל עצה מהארכיבישוף של האי, כריסוסטומוס דימיטרי - שכבר היה ער לרדיפות אחר היהודים. השניים, בהחלטה נועזת, החליטו להחזיר למפקד הנאצי רשימה שבה מופיעים שני שמות בלבד: שמו של ראש העירייה ושל הארכיבישוף. כלומר, שלהם-עצמם. הם אף ציינו באופן מפורש: "אנחנו היהודים הראשונים של האי, אם ברצונך לקחת את היהודים שלנו - אנו נלך עימם".
ליט רתח מזעם, פשט על הרובע היהודי אך לא מצא שם נפש חיה. הסיבה: זה היה חלק מהתכנון של ראשי האי. השניים המליצו עוד קודם לכן ליהודי זקינתוס לצאת מבתיהם ולהסתתר בכפרים הנידחים בעומק האי, שם הם אף קיבלו הגנה ומקום מסתור מהמקומיים. הקולונל הגרמני היה אובד עצות, ומחוסר ברירה עצר את פקודת הגירוש. כך, הקהילה היהודית של זקינתוס ניצלה כמעט כולה - גברים, נשים וטף.
עם תום מלחמת העולם השנייה, רוב יהודי זקינתוס עלו לישראל. בשנת 1947, מי שנותרו באי, סייעו בהתקנת חלונות הוויטראז' הצבעוניים של אחת הכנסיות הראשיות ששולבו בה. בשנת 1982 הלך לעולמו היהודי האחרון של האי, ארמנדו מורדו.
כהוקרה על אומץ ליבם והצלת יהודי האי, קיבלו בשנת 1978 ראש העירייה לוקאס קארר והארכיבישוף כריסוסטומוס דימיטרי את אות חסידי אומות העולם מ"יד ושם". כיום, במקום שבו ניצב בית הכנסת "שלום" (שנהרס ברעידת אדמה ב-1953), ניצבות שתי אנדרטאות לזכר שני הגיבורים הללו. את הקמת האנדרטאות יזמה בשנת 1992 קהילת יהודי יוון.
האם תושבי האי הצעירים כיום מכירים את הסיפור? שילה כהן אלבלה מצא, מחנכת ומורה לאנגלית מגן יבנה, משיבה בחיוב. לדבריה לא מעט מתושבי האי נוהגים לפקוד את האנדרטאות גם כיום. שילה, שמשפחתה מצד אמה השתייכה לקהילת זקינתוס, מספרת כי "מינקותי גדלתי על הסיפורים הללו. מגיל קטן גם הבנתי עד כמה היו טובים תושבי האי הנוצרים לקהילה היהודית באותם ימים קשים". משפחתה הגיעה במסע ההימלטות - לאחר כמה ימים מטלטלים בדרכים - אל בית הקיט שלהם שהיה ממוקם בכפר קטסטרי, ובו הם הסתתרו מפני הנאצים.
לדברי שילה, הקשר העמוק בין הקהילות כלל, בין השאר, ציון חגים משותפים. "אמי סיפרה לי שבשמחת תורה הנוצרים חגגו עם היהודים, ואת פורים הם אהבו במיוחד - וחיכו לו בכיליון עיניים".
לפני מספר שנים, פרסמה שילה ספר ילדים בשם "הגיבורים מהאי זקינטוס" (הוצאת אופיר ביכורים), המגולל את תולדות הקהילה אותם ימים.
עם השקת הספר, בשנת 2018, פנתה שילה לילדים בסרטון וידאו קצר שעלה באתר הוצאת הספרים, ובו ציינה "אני בטוחה שתתעצמו מבחינת כוחות האור והאנושיות הצפונים בו (בספר)". לדבריה, השואה היא נושא קשה להכלה ולהתמודדות עבור ילדים ומסיבה זו, והסיפור נכתב באופן מותאם, והוא אף שזור בחרוזים. עם זאת, הוא מתאים גם למבוגרים, ושני סוגי הקהלים ייחשפו בו לצד הפחות מוכר של מלחמת העולם השנייה: החמלה, ההקרבה וטוב הלב - גם של זרים מוחלטים.
מה הניע אותך לכתוב את הספר?
"מדובר בסיפור מאוד מיוחד, סיפור על קהילה שניצלה בשלמותה. זאת לצד העובדה שאף נוצרי לא הסגיר יהודים. חשוב להבין: באי שרר רעב כבד, והנאצים הבטיחו מוצרי מזון בשפע לכל מי שיסגיר יהודים. ועדיין, אף אחד לא עשה זאת. את הסיפור הזה אני בעצם מספרת מפי אמי, כפי שהיא סיפרה לי".
היא עצמה נסעה כמה פעמים בזקינתוס. "ביקרתי בכפרים השונים ופגשתי אנשים שהצילו יהודים, גם את משפחתי שלי. הביקורים האלו מאוד מרגשים. אני בקשר הדוק עם לנה קארר, בתו של ראש העירייה לוקאס קארר. בימים אלו, בזמן המלחמה בעזה, היא מתקשרת ודורשת בשלומנו", היא מספרת.
באחד מביקוריה באי, בשנת 2006, יצאה שילה לחפש שתיים מחברותיה הנוצריות של אמה, למבריני וקאתרינה, שעליהן היא סיפרה לשילה עוד בילדותה. אך החיפוש העלה חרס. בביקור נוסף, כשנה לאחר מכן, הצליחה בעזרת כמה מתושבי האי להתחקות אחר השתיים, והמפגש היה מרגש במיוחד. לדבריה, אחת החברות זכרה במדויק את שמותיהם של בני המשפחה כולה.
שילה מציינת כי מעבר ליחסים ההדוקים ששררו במשך שנים בין הקהילה היהודית הקטנה לבין תושבי זקינתוס הנוצריים, היתה לארכיבישוף כריסוסטומוס דימיטרי השפעה עצומה על מהלך הדברים. "הוא פנה אל תושבי האי וביקש מהם להעניק מקלט ליהודים. הוא אמר להם כי 'היהודים הם בני האל בדיוק כמונו', ולכן יש לסייע להם", היא מספרת. עוד היא מספרת כי על אף שראש העיריה והארכיבישוף קיבלו את אות חסיד אומות העולם, הרי שלדעתה ישנה דמות שלישית, חשובה לא פחות, שהיתה ראויה לקבל את האות: דימיטרי קטבטיס, שהנהיג את הפרטיזנים בזקינתוס ואיים לפגוע בנאצים.
מאחר שתושבי האי כולו סייעו בהצלת יהודי זקינתוס ואף סיכנו את חייהם, היא טרחה ופנתה ל"יד ושם", כדי לבחון האם ניתן להעניק לכלל תושבי האי את אות חסידי אומות העולם - אך נענתה כי אין אפשרות להעניק את האות באופן קבוצתי. לכן, היא מציעה מחווה אחרת: "מסיבה זו אני מבקשת שנעניק כבוד לאנשי זקינתוס ונקרא רחובות וכיכרות בישראל על שם זקינתוס ועל שם מנהיגי האי".
"ויש עוד סיפור מיוחד על הקשר שלנו עם זקינתוס", היא מוסיפה. "בשנת 1953 פקדה את האי רעידת אדמה קשה, והעיר זקינתוס נחרבה כליל. חיל הים הישראלי חש לעזרת התושבים עם טיפולי עזרה ראשונה ואספקת מים ומזון. תושבי זקינתוס זוכרים זאת לטובה עד היום".
אז אם אתם מתכננים להגיע לחופשה באי, זו בהחלט סיבה מספיק טובה לנטוש לרגע את החופים הציוריים, להגיע אל צמד האנדרטאות ברחוב טרצטי (Tertseti) שברובע היהודי בעיר זקינתוס - ולהכיר תודה לשני האנשים הגדולים מהחיים - ולתושבי האי כולו.