וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ניצולי הנובה חזרו לרקוד. אבל ב-06:30 הם עלו על גבעה, על כל צרה שלא תבוא

עודכן לאחרונה: 30.1.2024 / 18:40

ירדנו לאמצע המדבר, רחוק מכל מקום, כדי לצפות בילדים היפים ששרדו את היום הכי קשה שידע העם היהודי מאז השואה, חוזרים לרקוד ביחד כקהילה חזקה ומאוחדת. זו תמונה חזקה יותר מאלף פצצות חודרות בונקר על מפקדות חמאס בעזה. ועדיין, הניצחון שלהם רחוק מלהיות מושלם

גיבורי הנובה רוקדים באירוע גאת'רינג בחאן גמלייה ב-19 בינואר 2024 לצליליו של DJ שיר פלג - shpelegs/עמית סלונים

הבושה הייתה בצד השני;
אנחנו יכולים להביס אותם,
לנצח נצחים.
כן, אנחנו יכולים להיות גיבורים
ליום אחד בלבד

- דיוויד בואי


במוצאי שבת של ה-7 באוקטובר, אסא נכנס אל בית הוריו בגבעת שמואל. חמישה מאחיו הקטנים סעדו בשולחן האוכל המשפחתי, אבל אביו היה מול הטלוויזיה בסלון. כולם היו עם כיפה על הראש, גם אסא. אמו כיסתה אותו בנשיקות, בזמן שאביו שאל אותו אם הוא שמע את הפרטים החדשים שזרמו כל הזמן על הטבח הנורא שהתחולל בדרום. הם לא ידעו שהוא היה שם. שהוא הצניע את הכיפה בכיס בזמן שהוא רקד כל הלילה. שהוא ניצל בנס. שרקטת RPG חלפה לו סנטימטרים מעל הראש. שחבר הדף אותו לתוך רכב השטח שלו והבריח אותו רגע לפני שהמחבלים הגיעו אליהם.

אמו מזגה לו תה במטבח, והוציאה לו חתיכת חלה עם שמן זית וזעתר. היא לא הייתה צריכה לשאול, הוא אף פעם לא אמר לה "לא". בטלוויזיה כבר הקרינו סרטוני זוועה מקיבוצי העוטף ומ"מסיבת הטבע", כפי שהיא כונתה באותו ערב בתקשורת. אסא רצה לצעוק: "זו לא מסיבה, זה פסטיבל, אתם בכלל לא מבינים!", אבל הוא רק שתק, והביט באימה במסך עם תקווה אחת: שלא יראו אותו. שלא ידעו. שהצער הזה ייחסך מהם. הוא לא רצה להפיל את זה עליהם. הוא הבין שאת הטראומה שלו הוא יצטרך לעכל לבד, בלי שמן זית ובלי זעתר.

תמונות מאירוע ההצדעה לגיבורי הנובה בערבה, 18-20 בינואר. נועם דהאן,
לא שוכחים לרגע. משתתפת באירוע למען ניצולי הנובה עם המדבקה בעיצוב ניב מלכה - ניבו׳ס/נועם דהאן

שניהם שרדו, גם האהבה שלהם

אסא הוא לא היחיד עם סיפור כזה. אביה, בת 23 מדרום תל אביב, הייתה בפסטיבל נובה יחד עם בן זוגה. שניהם שרדו, גם האהבה שלהם. ובכל זאת, אביה בחרה שלא לספר למשפחתה הדתית שהיא הייתה שם. היא לא סיפרה לאמא שלה איך האינטואיציה שלה גרמה לה לברוח אל רכבה בזמן שרוב המשתתפים נסו למיגוניות. היא לא סיפרה לאבא שלה שאיבדה את הטלפון שלה, וכשניסתה להתקשר אליו מאוחר יותר ענה לה גבר בערבית. היא לא סיפרה לאחיות שלה על החברה שנחשבה ל"נעדרת" ומאוחר יותר הפכה ל"נרצחת". המשפחה שלה ידעה כמובן שהיא יצאה בשאלה, אבל הם חשבו שזה רק "שלב" שהיא עוברת אחרי שהתגרשה מבעלה. היא לא רצתה להדאיג אותם יותר מדי. יכול להיות, היא מודה, שהיא לא רצתה להוכיח להם שהם צדקו.

אני פוגש את אביה ואסא (כל שמות הניצולים בכתבה בדויים למען פרטיותם וביטחונם), בלילה הראשון של "האירוע" לניצולי פסטיבל הנובה, שהתקיים בסופ"ש האחרון. המיקום: חאן גמלייה בערבה התיכונה. במילים אחרות: סוף העולם שמאלה, למעט למי שמגיע מאילת - ואז זה סוף העולם ימינה. השם הרשמי הוא "גאת'רינג". התאספות בלעז. אבל כולם קוראים לו "האירוע", מכיוון שאין באמת שם נכון לתאר אותו. זו לא מסיבה, למרות שיש מוזיקה וריקודים. זה לא פסטיבל, למרות שהיו שם הופעות של לולה מארש ואניה בוקשטיין. זה לא רייב, למרות שנרשמו סטים של DJ's עד אור הבוקר. זה לא מרחב טיפולי, למרות שאפשר היה למצוא בו מרחבי תמיכה. זה קצת מהכל, והכל ממה שאפשר.

זה האירוע השלישי מהסוג הזה, שנערך מדי חודש, ומאורגן על ידי אסף ירמי וחן שלינגבוים מקהילת המידברן. כל אנשי המקצוע והאמנים במקום עובדים בהתנדבות (אפשר להגיע אליהם דרך עמוד האינסטגרם של האירוע), הארוחות נתרמו ממסעדות מרחבי הארץ, ובסיוע המועצה המקומית.

שלינגבוים מספרת שהעלות של כל אירוע כזה מגיע לכמה מאות אלפי שקלים, ולמרות התמיכה והתרומות (כאן תוכלו לתרום בעצמכם למיזם החשוב), הם נאלצים להוציא הרבה כסף מכיסם כדי לממן את האירוע. "אחרי כל אירוע אנחנו אומרים שזה יהיה האחרון, ואז יומיים אחר כך אסף מתקשר אליי ואנחנו כבר מדברים על האירוע הבא", מספרת שלינגבוים על תחושת השליחות שגוברת על כל שיקול אחר. כאן גם ראוי לציין שאסף ירמי עצמו פונה מביתו בצפון הארץ עם תחילת המלחמה.

עוד בוואלה!

בעזה ביקשתי משאולי לשיר משהו. עכשיו הקול שלו זועק מן האדמה

לכתבה המלאה
תמונות מאירוע ההצדעה לגיבורי הנובה בערבה, 18-20 בינואר. עמית סלונים
לא בדיוק מסיבה, לא בדיוק אירוע תמיכה. מנורת אהבה במתחם "האירוע"/עמית סלונים

אנשי המחר וההווה

הצעיר הראשון שאני מדבר איתו באירוע מתברר כגיבור. כך גם השני והשלישי. גיבורים אחד אחד. גם גיבורות יש שם. הרבה. זו לא גבורה סמנטית. לא ציון לשבח לקורבן פוסט-טראומה שמצליח לקום מהמיטה ולצאת אל העולם הגדול. גיבורות אמיתיות, שהצילו אנשים ממוות בטוח. גיבורים שהצליחו להזעיק עזרה ולהציל חיים. אנשים רגילים, לא לוחמי קומנדו, שהצליחו לברוח מזירת הטבח, מצאו גופות של חיילים, לקחו להם את הנשק וחזרו להילחם נגד המחבלים. גיבורות שנסעו אל תוך התופת כדי להכניס כמה שיותר אנשים אל תוך הרכב שלהן, והצליחו להבריח זרים אל מחוץ לטווח הסכנה. אם זו לא גבורה, מה כן?

הם לא רק גיבורות וגיבורים, אלא גם אנשים חזקים ויפים. נשים צעירות שעשויות מחומר אחר, מחוספס וחזק. מנהיגות המחר, אם יבחרו בכך. כמויות של אנשים שהמילה "השראה" קטנה עליהם. הסטיגמה על קהילת הטראנס הישראלית הייתה תמיד של סטלנים חסרי עכבות, אבל שיחה קצרה של אחד על אחד עם כל אחד מהגיבורים האלה תגלה לכם שמדובר בצעירים מרשימים ומחוברים לקרקע. אנשי רוח לצד עובדי הייטק, קצינים קרבים במילואים לצד תלמידי ישיבות בדימוס (כן, היו כאלה לא מעט בנובה). הם משדרים על תדר אחר, לא רק בגלל הטראומה, אלא בגלל שזה מה שייחד אותם עוד קודם לכן. ולא, זה לא בגלל הסמים, שאין ספק שרובם אם לא כולם צרכו בעבר. אם כבר אז הטבח של ה-7 באוקטובר רק חידד אצל חלקם את העובדה שהם לא תרבות שוליים, אלא המיינסטרים עצמו. אנשי המחר וההווה.

תמונות מאירוע ההצדעה לגיבורי הנובה בערבה, 18-20 בינואר. נועם דהאן,
לא תרבות שוליים, המיינסטרים עצמו. ניצולי הנובה ב"אירוע"/נועם דהאן

שבט הנובה חזר לרקוד, לפחות חלקו

ה"אירוע" הראשון מהסוג הזה נערך ב-7 בנובמבר במצוקי דרגות. זו גם הייתה הפעם הראשונה שחלק מהניצולים של הנובה רקדו. הם שמו לב לתאריך הסמלי, בדיוק חודש לשבת השחורה ההיא, רק אחרי שהאירוע נגמר. כעת, יותר מ-100 ימים אחרי, הריקודים נתפסים כ"תמונת ניצחון" מושלמת. אני מודה שגם אני נסחפתי עם התחושה הנפלאה הזאת. הנה, הילדים היפים שהצליחו לשרוד את היום הכי קשה שידע העם היהודי מאז השואה חוזרים לרקוד ביחד כקהילה חזקה ומאוחדת. זו תמונה חזקה יותר מאלף פצצות חודרות בונקר על מפקדות חמאס בעזה. אלא שלמרות שזה מדגדג להציג את זה ככה, התמונה הזו רחוקה מלשקף את המציאות.

שבט הנובה חזר לרקוד, לפחות חלקו, אבל הוא רחוק מלנצח את הטראומה הקולקטיבית. האירוע הזה הוא חלק ממסע הריפוי שלהם, וכל העוסקים במלאכה עושים מצווה ענקית, אבל ברגע שמתיישבים לדבר עם גיבורי הנובה עצמם מבינים כמה המסע הזה עוד ארוך ולא פשוט. הם רוקדים כדי לא להשתגע, אבל לא שוכחים לרגע את החברים שלהם שנקטלו במסיבה שהפכה לזירת קרב. הם רוקדים כדי להרגיש חיים, אבל הם נושאים בלבם את תמונות החברים שלהם שנחטפו לעזה, ועדיין שם. הם רוקדים, ומחייכים, ולעזאזל - הם כל כך יפים כשהם עושים את זה - אבל הם אוצרים בתוכם זעם עצום. חלקם מוציאים אותו על רחבת הריקודים, חלקם נוצרים אותו עמוק בתוכם. זו גם חלק מהגבורה שלהם.

תמונות מאירוע ההצדעה לגיבורי הנובה בערבה, 18-20 בינואר. נועם דהאן,
הטראומה עדיין שם, בכל מקום/נועם דהאן

"אמא, ניצלתי!!!"

המילה המפורשת "טראומה" נאמרת באירוע ללא שום חשש. אחת מהניצולות מקניטה אותי ואומרת: "מה, אתה עוד עיתונאי שרוצה לשאול אותי על הטראומה שלי? על כמה חברים שלי מתו וכמה הייתי קרובה למוות בעצמי?" שאלתי אותה מה אני יכול לשאול אותה במקום, והיא ענתה: "תשאל אותי מה השתנה בי מה-6 באוקטובר. ואז אני אענה לך את האמת: אני לא אותו אדם. אין לי את אותן חלומות. אין לי את אותן אמונות. אני לא מאמינה שניצלתי בנס או שמישהו שמר עליי, זה הכל בולשיט. הייתי ילדה תמימה והיום אני מרגישה כמו קשישה שלא מאמינה לאף אחד, ואני שונאת את זה, כי אני יודעת שאני לא כזאת. אני מתגעגעת למי שהייתי".

המתחם מעוצב באורות צבעוניים, פסלים יפים, מתחמי עיסוי, קעקועים, סאונה ועוד - אבל מעל כולם בולטת הטראומה הבלתי נראית. את וייב הסקס החופשי והסמים הפסיכדליים שרגילים למצוא באירועים כאלה מחליפה הפעם תחושת כאב ומועקה, שמסתתרת מאחורי החיוכים המקסימים של האנשים היפים במקום. אחד מאנשי ההפקה מספר לי שהיו הרבה ביטולים של הרגע האחרון, אחרי שחלק מהניצולים שכבר נרשמו לאירוע הבינו שאין כניסה עם נשק למתחם. אחרים שהגיעו למתחם אמנם רקדו עד הזריחה (אחת צרחה במלוא הגרון: "אמא, ניצלתי!!!"), אבל לקראת השעה הארורה של 06:30 עזבו חלק מהנוכחים את רחבת הריקודים, ועלו על גבעה סמוכה כדי לתצפת על האזור, על כל צרה שלא תבוא.

תמונות מאירוע ההצדעה לגיבורי הנובה בערבה, 18-20 בינואר. נועם דהאן,
ב-06:30 קול פנימי קורא להם לעלות לעמדת התצפית, לא רק כדי לצפות בזריחה/נועם דהאן

"שלא יגידו שהם מבינים אותנו"

נדב, מהדמויות היותר מוכרות, והיותר מבוגרות (בן 37!) בקהילת הטראנס הישראלית, לא מסתיר את הכעס שלו. העצבים שלו מכוונים למדינה, לביטוח לאומי, למשרד הבריאות וגם לאנשים הטובים שבסך הכל מנסים לעזור לניצולים בהתנדבות. "יש פה אנשים שעברו טראומה תחת חומרים משני תודעה. מישהו יודע לטפל בזה בכלל? למי יש בכלל את החוצפה להגיד שהוא יודע לטפל בנו? מישהו יודע להגיד מה ההשפעות ארוכות הטווח של הטראומה הזאת? מבקשים מילדים שלא מבינים עדיין מה קרה להם לחתום על טפסים, להסכים לטיפולים, לקבל כל מיני הטבות ולוותר על זכויות - בלי שהם מבינים בכלל את המשמעות של זה", מסביר נדב בזעם אותנטי.

את הטראומה האישית שלו, נדב מתעל לעשייה והוא אף הקים עמותה למען ניצולי הנובה. אני שואל אותו מה הדבר שהוא היה רוצה למסור לאזרחים בישראל, שמלאים בכוונות טובות, אבל לא יודעים איך להתמודד עם הטראומה הספציפית של הנובה. "שלא יגידו שהם מבינים אותנו", נדב עונה במפתיע, "אסביר את זה ככה: שמעת על השואה? כן. ראית סרטים על השואה? כן. ראית תמונות של מחנות הריכוז? כן. שמעת ניצולי שואה מספרים את הסיפור שלהם? כן. האם אתה מבין מה זה לעבור שואה? לא".

תמונות מאירוע ההצדעה לגיבורי הנובה בערבה, 18-20 בינואר. נועם דהאן,
שולחן האוכל שהושאר יתום למען החטופים שעדיין בעזה/נועם דהאן

28 הרוגים ממשפחות דתיות

דבר שמשותף לכולם הוא הכעס על המסגור של פסטיבל נובה כמסיבת טבע. "מסיבת טבע זה כמו סנוקר, זה נתפס בארץ כמשהו שלילי, למרות שזה המשחק הכי אינטליגנטי שקיים בעולם", אומר לי נדב, "בשנות ה-70 קישרו מועדוני סנוקר לזונות, זה מה שהיה במדינת ישראל וזה נתפס עד היום ככה. אז גם פה, מסיבת טבע נתפס כמשהו של סטלנים. פסטיבל זה משהו אחר. זה תרבות. זו קהילה. יש 28 הרוגים שהם ממשפחות דתיות. חלקם חוזרים בשאלה. אף אחד לא מדבר על זה כי זה לא מתאים לפופוליזם הכללי".

חברו של נדב, יותם, נראה כאילו נחת מכוכב אחר לגמרי. שניהם ברחו באותו ג'יפ מהטבח, לשניהם יש חבר משותף שעדיין חטוף בעזה - אבל החוויה שלהם מורכבת אחר לגמרי. יותם בן ה-22 יוצא לרקוד בשישי בערב עם ציציות שמבצבצות לו מהחולצה. גם בנובה הוא היה עם ציציות, אבל הוא הצניע אותן בתוך המכנסיים. עכשיו הוא כבר מרגיש נוח יותר עם הזהות הזאת של "דתי במסיבת טבע". הוא מתייחס לעובדה שהוא שרד את ה-7 באוקטובר כהשגחה פרטית. כששומעים את הפרטים המלאים על הדרך שבה הוא הצליח להימלט מהטבח, קשה להתווכח עם העובדה שמדובר בנס. "אפשר להגיד שקרה לי ב-7 באוקטובר דבר טוב", הוא מודה בלחש, "מצאתי את אלוהים מחדש. האמונה שלי חזקה יותר מהטראומה. הפסיכולוגית שהצמידו לי כל הזמן רוצה לדבר איתי על הטראומה שלי ואני מסביר לה שאין לי טראומה. ביקשתי ממנה שבמקום לדבר איתי על טראומה שתעזור לי למצוא זוגיות, זה מה שחשוב לי עכשיו".

גיא בן שמעון מבצע את "אני נשאר כאן" עם לולה מארש/עמית סלונים

"אני נשאר כאן"

ההיילייט של הלילה הראשון (האירוע נמשך מיום חמישי ועד שבת) כלל הופעה אקוסטית של לולה מארש. הצמד יעל שושנה וגיל לנדאו פתחו את המופע האינטימי עם הסינגל הראשון שלהם, Sirens, שאמנם מתאר את נימפות הים המיתולוגיות, אבל בהקשר של ניצולי הנובה קשה היה שלא לחוש שמדובר בשיר על הסירנות של "צבע אדום" שהיוו את אות הפתיחה של אירועי ה-7 באוקטובר. גם מילות השיר מתכתבות עם האנשים היפים שנמצאים במופע. בתרגום חופשי לעברית: "הדפים שלך מלאים / הגיל שלך הוא שקר / נשמה גבוהה ומצחיקה / החלום בהקיץ שלך לא נגמר".

בהמשך המופע זיהו הצמד בחור צעיר בקהל שלא מפסיק לשיר. בהחלטה ספונטנית הם החליטו להזמין אותו לעלות לבמה להצטרף אליהם. זה היה מהרגעים האלה בהם מוזיקה הופכת מבידור לכלי מרפא. קוראים לו גיא בן שמעון מהיישוב אורנית, והוא בוחר לבצע שיר מקורי שלו בשם "אני נשאר כאן", אותו הוא מקדיש לחברתו ענבר הימן ("הוורודה") שנרצחה על ידי חמאס. מילות השיר שלו מסכמות יפה את כל האירוע:

"נולד לתוך מציאות שכוחה מדימיון
מנסה למצוא טיפה של היגיון
הולך לאיבוד לא מוצא את הדרך
עוד מעט תרד השמש איתה גם הערב
מחפש הוכחה למציאות אחרת
את אותה שגרה שאת בטח לא זוכרת
עומד לבד מול הים הסוער מרגיש את כל העולם מסתובב
אבל אני... אני... אני נשאר כאן
אני נשאר כאן
אני שואל לאן".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    7
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully