היינו במושב של היהודים המשיחיים - ופשוט התאהבנו במה שקורה שם

הגעתי ליד השמונה (כן, יש יישוב כזה בהרי יהודה) בשביל לאכול, אבל אחרי יומיים במקום הפשוט מקסים הזה הבנתי שמשהו שם לא מסתדר: איך יכול להיות שמקום כל כך קרוב לירושלים מרגיש כאילו מישהו החביא אותו מהעולם? אולי זו הקהילה המרתקת שחיה כאן, אולי האווירה ואולי פשוט העובדה שיש בישראל עוד מקומות שלא צריכים להתאמץ יותר מדי כדי להרשים - הם פשוט עושים את שלהם, בקצב שלהם, ונותנים לך לגלות אותם לבד.

בגובה של כ-700 מטרים שוכן לו אחד הישובים היותר יוצאי דופן בישראל. הוא הוקם בסוף שנות ה-60 על ידי קבוצה של פינים נוצרים שביקשו לקחת חלק במפעל הציוני. הם פנו למשרד הפנים וביקשו להקים יישוב, אבל בתחילה נענו בשלילה. הפינים, שלא ממש התרשמו מהבירוקרטיה הישראלית, חיכו בנווה אילן. במשך כשנתיים הם חיו באוהלים ובתנאים של מעברה, עלו לגבעה הסמוכה והתפללו שמשהו יקרה. אחרי שנתיים, בשנת 1971, ראש הממשלה גולדה מאיר אישרה להם להקים את היישוב, בתנאי שהקרקע לא תהיה שלהם ושהם לא יקבלו תמיכה מהמדינה. הם הסכימו. מכרו את מה שהיה להם בפינלנד ועלו לכאן.

השם "יד השמונה" מנציח שמונה יהודים אוסטרים שנמלטו לפינלנד בעקבות עליית הנאצים. במהלך מלחמת העולם השנייה הסתבכה גם פינלנד במלחמה מול ברית המועצות, ולאחר מכן לצד גרמניה נגד הרוסים. כשהנאצים דרשו לדעת מה עלה בגורל יהודי פינלנד, השלטונות המקומיים טענו שאין במדינה יהודים. אלא שבפינלנד היו כ-200 פליטים יהודים מאוסטריה. בסופו של דבר, פקיד מקומי אנטישמי עצר שמונה מהם והביא להסגרתם. הם נשלחו לאושוויץ. רק אחד מהם שרד. הפרשה נחשבת עד היום לכתם בהיסטוריה של פינלנד, והפינים שהגיעו לישראל ביקשו להנציח את אותם שמונה דווקא כאן.

היישוב שהקימו התנהל בתחילה כקיבוץ, אף שלא הוגדר רשמית ככזה. "לא היה בית ילדים, החיים היו שיתופיים, והתושבים הקימו נגרייה ובית הארחה קטן כדי לייצר מקור פרנסה", מספר צורי בר דוד, בן המקום ומנכ"ל מלון לוגוס שהיה פעם אותו בית הארחה ישן. בסוף שנות ה-70 הגיעו לשם יהודים משיחיים בעקבות קשר שנוצר עם קייטנה של נוער משיחי במקום. מה שהחל כחיבור עם הקהילה המקומית הפך להתיישבות של משפחות משיחיות, ובהמשך הצטרפו גם יהודים שאינם משיחיים.

הוריו של צורי, מנהל המלון מאז 2013, הגיעו ליד השמונה ב-1981. "היינו 18 משפחות עד שנת 2000 פלוס", הוא מספר. "הפינים שמחו שהישראלים הצטרפו ונוצר יישוב מהמשיחיים ומהישראלים שהגיעו". היישוב נשאר שיתופי עד 2006. כיום מתגוררות בו כ-70 משפחות, ולצד בתי המגורים פועל שטח מסחרי שבו עסקים עצמאיים שוכרים שטחים ומנהלים את עסקיהם.

אז לפני שמתחילות הסטיגמות על יהודים משיחיים, או נוצרים שמתחזים ליהודים ושאר הנחות ופחדים לא מבוססים, כמה מילים על הקהילה היהודית-משיחית בישראל:

יש כיום בישראל כ-20 עד 30 אלף יהודים משיחיים. הקהילות פזורות ברחבי הארץ, כאשר בקהילות הגדולות, בעיקר באזור המרכז ובטבריה, יכולים להיות 300-200 איש, ובמקומות אחרים מדובר בעשרות. חברי הקהילה מאמינים בתנ"ך ובברית החדשה, אך אינם מקבלים את התורה שבעל פה, שלטענתם היא מסורת ולא דבר האל. אין להם נוסח תפילה אחיד ובשבת הם מתכנסים, לומדים מהכתובים ומתפללים באופן חופשי. ויש להם גם גן תנ"כי חמוד שהקימו עם בית כנסת משוחזר מבזלת, מקווה, גת, פסלים יפים ועוד.

"מבחינת הממסד הדתי אנחנו אויב המדינה מספר 1", אומר צורי. "לתפיסתי זו היהדות שאלוהים תכנן לנו, ושהמשיח עתיד יחזור. זו תפיסה יהודית שהנוצרים אימצו".

היחס כלפי הקהילה השתנה, לדבריו, לאורך השנים. "ב-15 השנים האחרונות יש פתיחות אלינו. אם עד לפני 30 שנה פחדו מאיתנו, כיום זה הרבה יותר מקובל", הוא אומר. "בצבא לא ידעו אם לסמוך עלינו וכל הדלתות ליחידות מסווגות היו סגורות. באמצע שנות ה-90 התחילו דברים להיפתח. כיום יש מהקהילה בצבא טייס אפאצ'י, לוחם בשייטת ואנשים בתפקידים מסווגים", מסביר צורי שבעברו שירות קרבי בצנחנים ולאחר מכן בתפקידים בטחוניים אחרים.

אחרי שניקינו את האווירה והבנו שהיהודים המשיחיים הם עוד זרם ביהדות שלא בא לנצר אף אחד, או להעביר אתכם לזרם כזה או אחר (ותחסכו מאיתנו את הטוקבקים הקיצוניים), נחזור לפינלנד פינת ציון.

אחד הדברים הראשונים שהפינים בנו במקום היה סאונה (איך לא). ובכל זאת, עם כל הכבוד למסורת הסקנדינבית, העסק התיירותי המרכזי התפתח דווקא סביב בית ההארחה. כיום פועל כאן, כאמור, מלון לוגוס, מלון כפרי ובו 57 חדרים, בהם 16 חדרי סופיריור שנבנו בתקופת הקורונה. "בשנות ה-80 הביאו לכאן מבנים מפינלנד בתוך קונטיינרים, כשהם מפורקים, והרכיבו אותם מחדש ביד השמונה", נזכר צורי. עד הקורונה כ-70 אחוז מאורחי המלון היו תיירים מחו"ל. מאז התמונה התהפכה כמעט לחלוטין. "מאז אנחנו 99 אחוז ישראלים, ויש גם כנסים ואירועים".

וזה בדיוק המקום שבו נכנסת "לואיזה". לא, זהו לא שם של פינית חביבה מהישוב, אלא של הקייטרינג של המלון שלקרוא לו רק "קייטרינג" יעשה לו עוול גדול. "לואיזה" התחילה לפני כ-30 שנה, כשענת, אמו של השף נדב מלין, עבדה כבנקאית והחלה במקביל להכין עוגות. העוגות הפכו לקייטרינג, הקייטרינג התרחב, ובמשך כ-15 שנה פעל העסק באבו גוש. ב-2021, בתקופת הקורונה, עבר הקייטרינג למלון ביד השמונה.

מאז הפך המטבח של לואיזה לחלק מרכזי מהמלון ומהפעילות הקולינרית במקום. הוא משמש לא רק את אורחי המלון, אלא גם אירועים, כנסים וארוחות לקהל הרחב. תפיסת העולם של לואיזה מבוססת על קיימות, עונתיות ועבודה עם חומרי גלם מקומיים. ביצי חופש, בשר מהגולן, ירקות של חקלאים מקומיים ומוצרים שלא בהכרח נמצאים בכל סופר - אבל יש להם סיפור.

"בקורונה הכנסנו את לואיזה", מספר צורי. "ענת נדב הגיעו, ותפיסת העולם שלהם היא קיימות ומזון עונתי - להכין הכול פה, ביצי חופש, בשר מהגולן, מוצרים יקרים מאוד אבל עם ערך מוסף גדול". בימי חמישי ושישי נפתח המרכז לקהל הרחב עם הבראנץ' של לואיזה (160 שקל לסועד). המסורת הזו קיימת כבר כ-20 שנה והפכה לאחת הדרכים המזוהות ביותר עם המקום. "זה קורה כבר 20 שנה ובזכות זה מכירים אותנו", אומר צורי, "לא בגלל המלון".

אבל בשלב מסוים הבינו בלואיזה שאפשר לעשות עוד משהו עם כל האנשים שמגיעים לאכול.

לפני כשנתיים וחצי נולד ללאויזה מוצר חדש - "טעם מקומי", ובפברואר 2024 התקיימה הארוחה הראשונה במתכונת הנוכחית. "הרעיון הוא לקחת בכל פעם יצרן או חומר גלם מקומי ולבנות סביבו ארוחת שף.

הסיפור התחיל בתקופת המלחמה, כאשר המטבח של לואיזה בישל עבור חמ"לים שונים. "משם התפתח הרעיון לחבר בין המטבח לבין הסביבה שבה הוא נמצא", מספרת עדי מוטיל, שפית בעצמה ואשתו של נדב. "כל ארוחה בונים סביב תוצרת של היצרן, לפעמים זה פשוט - להתאים יין לאוכל, ולפעמים מורכב יותר".

"טעם מקומי" מתקיים אחת לחודש בליל חמישי. לואיזה מאחרת כל פעם שף או יצרן קולינרי אחר, שמביא את מרכולתו לשולחן והארוחה נבנית סביבו. הפעם, היה זה שמואל נקי ("שמולץ") שמתמחה בייצור של תֶּמֶד - משקה שמבוסס על תסיסה של דבש. "אני מכין אלכוהול בבית כבר מגיל 12", פתח שמולץ את דבריו כש-20 איש ישובים לשולחן גדול שנערך במרפסת חדר האוכל בדיוק כשהשמש החלה לגווע, וגם אנחנו - מרעב.

לדבריו, התמד הוא המשקה העתיק בעולם, זאת זאת לפי כדים מרחבי העולם שנחקרו ארכיאולוגית. "בעולם העתיק היו משתמשים בדבש לשימור פירות בכלים שצופו בדבש וכך נוצרה תסיסה", הוא הסביר, "ובימי הביניים התמד שימש להעברה של תבלינים וטעמים". התמד של שמולץ מיוצר באזור הרי יהודה - בנטף, גבעת רם ורמת רחל. הוא מכיל כ-10 אחוזי אלכוהול ומגיע בשלוש רמות מתיקות.

המטבח של "לואיזה" לקח את התמד ובנה סביבו תפריט שלם - שש מנות ושני קינוחים. את הארוחה התחלנו בדרינק שנקרא "הכול דבש" - קמבוצ'ה עם גרניום לימוני. בהמשך נמזג תמד עם שזיף, שילוב של מתיקות, חמיצות ונגיעה אלכוהולית.

על השולחן הגיע לחם מפרי הגפן, ולמנה הראשונה סשימי אינטיאס מקומי על טחמאלי משזיפים אדומים. אחריו הגיעה המנה שהייתה, לפחות מבחינתי, היפה ביותר בערב - יצירת אמנות של ממש: ירקות עלים ופרחי עונה שהונחו בתוך מסגרת של תמונה. משם המשכנו לאניולוטי דלעת בהשראת צפון איטליה, עם קונסומה ובוטרגה חלמונים, ולשיפוד כנף עוף אורגני ממשק מלמד, שהוגש עם בטטה לבנה וטריאקי תמד.

אבל הסיפור כאן הוא לא רק מה שטעים או נראה טוב בצלחת. חומרי הגלם מגיעים ברובם מהאזור, וזה בדיוק החיבור ל"טעם מקומי" ולרעיון של סלואו פוד - לקחת את הזמן, לעבוד עם חומרי גלם עונתיים, ובעיקר לתת מקום לאנשים שמגדלים ומייצרים אותם. הבשר, למשל, מגיע ממושב דקל ועומד בתו האיכות "חי בריא", שנועד להבטיח כי הבקר גדל בישראל, בתנאי מרעה ובתנאים מוגדרים. הירקות מגיעים ממשק חביביאן, ולצדם נכנסים למטבח עוד יצרנים וחקלאים מקומיים. כך הארוחה הופכת למשהו שהוא קצת יותר מארוחה: בכל מנה יש גם חומר גלם, גם עונה וגם אדם שנמצא איפשהו מאחוריהם.

אבל הארוחה היא רק מחצית מהעניין.

הסיור שמלווה את החוויה יוצא החוצה מיד השמונה ומפגיש את המבקרים עם כמה מהעסקים והיצרנים בסביבה. כאן, נכנסת לתפקיד עדי, שמובילה את הסיורים, מכירה את הסיפורים מאחורי המקומות ומחברת בין מה שאוכלים בצלחת לבין האנשים שמייצרים אותו. הסיור הפתוח מתקיים בימי שישי וכולל כמה תחנות (400 שקל לאדם, כחמש שעות). הוא אינו חובה, כמובן, אבל הוא מתקיים לצד הארוחה של הערב ובהחלט משלים את הסיפור והחוויה המקומית.

התחנה הראשונה - "המתססה". אנחנו עדיין ביד השמונה, אבל בכניסה למושב היכן שהאזור התעשייתי שלו. "המתססה" פועלת ביד השמונה כבר ארבע שנים, לאחר שפעלה קודם לכן בגבעת יערים. כאן מייצרים סיידר אלכוהולי מפירות "לא טובים" שנזרקו רק בגלל פגם קטן או דפקט שהטבע נתן לפרי ויותר קשה לשווק בחוץ. "המטרה היא לקחת תוצרת חקלאית שהסופר לא מעוניין בה ולהעניק לה חיים חדשים", מסבירה עדי כשאנחנו ישובים במרכז המבקרים. "הרעיון הוא מיחדוש - לקחת תוצרת קיימת ולהפוך אותה למוצר חדש, תוך ניסיון לצמצם את בזבוז המזון ולשים את החקלאי במרכז".

הלהיט של המקום הוא סיידר תפוח חצי יבש, אבל יש עוד לא מעט טעמים, כמו מאגסים, תמד (שכבר למדתם עליו), חומץ תפוחים וגם מיצים טבעיים שונים (ג'ינג'ר, סלק, אגס).

ממש ממול נמצא יקב קסטל, מהחלוצים של תעשיית יקבי הבוטיק בישראל ואחד הלוקיישנים היפים לבירה ונשנושים. במרפסת בסוף סוכת הגפנים של היקב נראים אבו גוש, טלזסטון (קריית יערים), מעלה החמישה - כל גווני ישראל בכף ידך.

אלי בן זקן נטע בשנת 1988 את שתילי הגפן הראשונים שלו, ובשנים שלאחר מכן החל לייצר יין בהשראת האסכולה הצרפתית. כיום מגדל היקב ענבים בהרי יהודה, בגבהים של כ-700 עד 900 מטר, ומשתמש בענבים מקומיים. גם כאן, כמו בלואיזה, הדגש הוא על המקום - על האקלים, הקרקע והחקלאות המקומית.

ועם כבר שם, נכנסו גם למקום שאומנם לא עוסק באוכל, ובמקרה הזה שתייה, אבל היינו חייבים כי הוא כל כך מקסים. "ידנות" היא סדנת הנגרות של גיל ארד, ששוכר את המקום ביד השמונה כבר 12 שנה. "זהו מקום שעוסק בנגרות מסורתית - חיבורי עץ קלאסיים, עץ מלא ופינישים טבעיים כמו שמן פשתן, שמני אגוזים ושעוות דבורים - ולא לכה", מסביר גיל בזמן שהוא מדגים עבודה עם מקצע, ממש כמו סבא ג'פטו.

"ידנות היא לעשות הכול ביד, ללא מכונות, כמו לפני מאה שנה", מסביר גיל. "התאהבתי בעץ בגיל 17 ומאז אני רודף אחריו". גיל הוא אוטודידקט ומעביר בסדנה קורס בן 12 מפגשים, ארבע שעות בכל מפגש. יש גם קורס למתקדמים וקורס שבו בונים גיטרה קלאסית. לקבוצות הוא מציע מפגש והדגמה של כשעה וחצי, בעלות של 800 שקל בתוספת מע"מ.

עדיין ביד השמונה, אנחנו ביום שישי אבל הלכנו אל שוק "היום השלישי" - יוזמה חקלאית-קהילתית של משפחת יובל ינאי ואשתו ולרי. האחרונה הגיעה לישראל לפני כ-30 שנה, לאחר שהכירה את יובל בקפריסין. "חלמנו להקים חווה חקלאית", הם אומרים. "כשבאנו למושב הייתה ליובל התגלות ברורה שהוא צריך להקים חווה". יחד עם ילדיהם הם הקימו משק אורגני שפועל בגישת פרמקלצ'ר. "הרעיון הוא לאפשר לאדמה לגדל את מה שמתאים לה ולהתערב כמה שפחות", מסבירה ולרי, ומוסיפה שהסיסמה שלהם היא "חקלאות בריאה".

והמחיר בשוק מפתיע לא פחות: כל דבר בעונה עולה שבעה שקלים (חסה, במיה, עגבניות שרי ומה לא). "השוק נולד בהשראת שוק בצרפת שבו המשפחה נהגה לבקר", מספרת ולרי על תחילת המיזם. לפני כארבע שנים הם החליטו לנסות את הרעיון גם ביד השמונה, צירפו שכנים, דוכן קפה ובריסטה - והפכו את המקום למפגש שבועי קטן. "הרעיון הוא שהשוק קטן, משפחתי, המחירים טובים, וזה עבור המפגש החברתי ושירות לקהילה", אומרת עדי.

גם השם "היום השלישי" נולד מתוך המשפחה. הבן אלעד, שעבד בחווה, חשב על השם בעקבות העובדה שביום השלישי בסיפור הבריאה נבראו הצומח והזרע - הבסיס למה שאנחנו אוכלים, וגם העשב שממנו ניזונות הבהמות.

עבור התחנה האחרונה בסיור "נאלצנו" לצאת מהישוב. נסענו כעשר דקות למושב בית מאיר, שם קינחנו בשנאפס (המונח הגרמני לתזקיק אלכוהולי) מול אחד הנופים היפים באזור.

במזקקת הולנדר מייצרים אלכוהול כבר מלפני מאה שנה בצ'כוסלובקיה. רוני הולנדר-מואטי היא מאסטר דיסטילרית (מומחית עולמית בזיקוק באקלים חם), ולדבריה האישה הראשונה שמזקקת אלכוהול בישראל. היא דור שישי למשפחה של יצרני אלכוהול, וצילום של סבתא וסבא-רבא-רבא שלה, שהחלו לזקק נמצא במזקקה.

הייצור החל להתגבש בנובמבר, ובנובמבר 2019 החלה המזקקה לייצר באופן רשמי. כיום יש במזקקה תשעה סוגי שנאפס מפירות ישראליים, בהם שזיף, ענב, אשכולית, אתרוג ועוד. גם אם אתם לא אוהבים אלכוהול - המרפסת עם הנוף הנהדר לעמק כסלון ורמת רזיאל - שווה את הביקור.

בסופו של דבר, מה שנשאר מהחוויה ביד השמונה הוא לא רק הטעם. זו התחושה שגילית מקום שלא ממהר להסביר את עצמו, ושכדי להבין אותו באמת צריך להסתובב בו קצת, לדבר עם האנשים שחיים ויוצרים כאן, ולתת למקום לעשות את שלו.

אולי בגלל זה "טעם מקומי" עובד כל כך טוב. הוא לא מנסה להפוך את יד השמונה לעוד יעד תיירותי שמסמנים עליו וי. הוא פשוט נותן סיבה להגיע - ואז מגלה שיש כאן הרבה יותר ממה שחשבתם.

ואולי זו בדיוק הנקודה: לפעמים הדרך הכי טובה להכיר מקום היא פשוט לבוא לאכול בו, והאוכל הוא רק המתאבן להכיר את כל מה שמסביב.