ואז, מבין עשרות חנוכיות, התגלתה החנוכייה של נחשון וקסמן ז"ל

על פניו החצר הירוקה של אלי בעבור בקיבוץ רגבים, מקסימה ככל שתהיה, היא עוד חצר קיבוצית עם כדים, עגלת סוס עץ ומחרשות ישנות. אבל אז אתה נכנס פנימה ונגלה אליך עולם מלא של חפצים שזורקים אותך ישר לילדות, אל ימים של חיוך שהתגעגענו אליהם, אל נוסטלגיה שכיף להתרפק עליה.

אלי הוא מחלוצי קיבוץ רגבים, הישוב הכי צפוני במועצה אזורית מנשה שהוקם בשנת 1947, שמצדיק ביקור בפני עצמו ועושה בימים אלה צעדים ראשונים בשיווק התיירות שלו. אלי, שהיה מזכיר הקיבוץ, החל לאסוף חפצים ישנים, כמו לולים, מכונת קילוף תפוחי אדמה, מצלמות ישנות, ספרים וכרזות מפעם ושאר פיצ'פקעס שאתם מכירים ממוזיאונים שאוצרים גרוטאות שכיף להיזכר בהן.

אבל אז אתה מגיע לאוסף החנוכיות שלו, ונדהם. "הן מהשווקים", הוא אומר כשאני שואל מאיפה השיג עשרות חנוכיות מיוחדות. "ראיתי חנוכיות מלוכלכות, מלאות נרות, חלודה, קורוזיה. הייתי משפשף ומנקה אותן ובסוף הצגתי אותן, אבל קיבלתי גם מכל מיני חברים. אמרתי, 'חבר'ה, תנו לי, אני אטפל בהן, אני אנקה אותן' ועכשיו הן מוצגות במוזיאון בכבוד גדול", הוא מוסיף.

החנוכיות מסודרות על מדפים לאורך קיר, אחת ליד השנייה. אני מביט בהן, מנסה לבדוק מי הכי יפה, הכי מעניינת, ובהחלט כולן נאות.

"מהי החנוכייה הכי מיוחדת שיש לך?" אני שואל את אלי. הוא חושב רגע, מסתכל על כל החנוכיות שנחות על הקיר ומוציא חנוכייה שניקה והשמיש, ועליה הכיתוב: "הנרות הללו קדש הם". בהחלט חנוכייה יפה, עם מגן דוד אבל לא משהו שלא ראינו בעבר. אבל לא עוברות כמה שניות והוא קורא לי לבוא למקום אחר. מסתבר שהחנוכייה הכי מיוחדת היא לאו דווקא החנוכייה הכי יפה, אלא זו שיש בה הכי הרבה רגש.

אלי מוציא ממדף אחר חנוכייה שעליה הכיתוב "נחשון", ואוחז אותה בכף ידו. "זו החנוכייה של נחשון וקסמן", הוא אומר. לא יכולתי שלא להתרגש, וישר עברו בי מחשבות על החטופים שלנו בעזה, על החמאס ימח שמם ועל התקופה הקשה שאנחנו עוברים. נזכרתי באותו ערב שישי שבו צפיתי עם משפחתי בטלוויזיה בסרטון של וקסמן, שנחטף באוקטובר 1994 על ידי החמאס ונרצח לאחר שפעולת החילוץ של סיירת מטכ"ל נכשלה, והובילה גם למותו של לוחם הסיירת ניר פורז ז"ל.

"איך זה הגיע אליך?" שאלתי בפליאה. "כשאבא שלו (של נחשון - ז.ר) נפטר, באיזשהו רגע הדברים האישיים שלו הגיעו לשוק פשפשים ביפו, והסוחרים שם ידעו שאני מתעניין בדרים כאלה וזה חשוב לי, ובסופו של דבר רכשתי את זה מהם", הוא השיב. "זו חנוכייה שהוא בנה והיתה בביתו, וזה מוצג אצלי בכבוד ויש לה ערך מאוד מיוחד".

החנוכיות הן רק קיר אחד מרשים ומרגש אצל אלי, וצריך לפחות שעה-שעתיים כדי לספוג את כל הנוסטלגיה שהוא אגר בשש השנים האחרונות. ממצלמות כיס ישנות, אפילו אחת מ-1936 שהיתה שייכת לנאצים ויש עליה צלב קרס, דרך אוסף כלי נשק של אקדחים תקופתיים, וכלה במשחקי ילדים ואפילו פרופלור של מטוס אמיתי שנחת לא רחוק בקיבוץ ועומד אחר כבוד במרכז החצר שלו.

אלי מקבל ביקורים בתיאום מראש ובתשלום סמלי, או כחלק מחבילת סיור בקיבוץ עצמו. הוא גם גר בבית עצמו, כך שלא מדובר במוזיאון חיצוני, אלא באדם שגר בבית שהפך אותו למוזיאון אספנות אישי. אבל אלי לא מסתפק בזה ומנסה להנגיש את האוסף המרשים שלו לציבור. "השקעתי פה לא מעט", הוא אומר, "אבל עכשיו אני גם מנסה לתכנן עם המועצה האזורית והקיבוץ איזשהו מוזיאון, שאת כל הדברים האלה אוכל להביא לשם, וגם חברים יביאו דברים משלהם מבתים אחרים, ובעצם יהיה מוזיאון לראשית ההתיישבות בקיבוץ רגבים, ואני מקווה שאני אגיע לזה".

ואינשאללה תגיע אלי, ולא צריך נס גדול שיהיה פה בשביל זה.

לתיאום ביקור (בתשלום): 054-5665000 (אלי).