בחודש יולי האחרון חוותה איסלנד קרוב ל-4,700 רעידות אדמה בתוך פחות מ-72 שעות. מספר ימים לאחר מכן, במרחק של פחות מ-35 ק"מ מעיר הבירה רייקיוויק, נפער באדמה בור באורך של כ-200 מטר ולבה רותחת החלה פורצת ממנו, הר חדש נולד.
זו הייתה ההתפרצות השלישית במערכת הוולקנית של פאגְרדאלסְפִיאטְלְ (Fagradalsfjall
- אל תטרחו לנסות ולהגות את זה) כאשר התפרצויות הקודמות התרחשו ב-2021 ו-2022. אך בניגוד להתפרצויות הקודמות, הפעם היה מדובר בהתפרצות העוצמתית באיסלנד מזה 800 שנה. לאחר שפיספסתי את שתי ההתפרצויות הקודמות, החלטתי להגשים חלום ישן ומספר ימים לאחר מכן כבר הייתי לקראת הנחיתה באי, מתבונן בעמוד העשן הגעשי מחלון המטוס.
נסיעה של 400 קילומטר אל ההר
כל הרפתקה טובה מצריכה בלת"ם, ומיד עם הנחיתה בנמל התעופה של קפלאוויק, גילינו כי הרשויות יצאו בהודעה שההר פולט כמויות גדולות של גזים רעילים, המהווים סכנה עבור המטיילים ועל כן הוחלט לסגור את הגישה אל אתר ההתפרצות, מבלי לדעת מתי ייפתח בשנית. לא אידיאלי, אך בכל זאת, הייתי כבר באיסלנד, אחת המדינות היפהפיות בעולם, ולכן את הימים הבאים בילינו אני וחבריי בטיולים ברחבי האי, מצלמים הרים משוננים, מפלים בצבעי טורקיז עמוקים וסוסים איסלנדיים המתהדרים ברעמות מפוארות. לאחר שלושה ימים קיבלנו הודעה כי הגישה אל ההר נפתחה! מיד פנינו והתחלנו בנסיעה של 400 קילומטר אל ההר.
ראינו באופק את עמוד העשן גדל לאיטו
את ההליכה התחלנו באור מלא בשעה 8 בערב. השמש עדיין הייתה גבוהה בשמיים, כי בזמן הזה של השנה, אין חושך מוחלט באיסלנד. ההליכה בעמק הגעשי מרגשת ולא טכנית מדיי, אבל 20 קילומטרים הלוך ושוב עם ציוד צילום כבד על הגב, זה עניין לא פשוט. עם כל צעד, ראינו באופק את עמוד העשן גדל לאיטו וכאשר התקרבנו, הילה כתמתמה החלה להראות את עצמה. והלב מאיץ בהתרגשות. ההר נשאר חבוי מעינינו עד שעליתי על גבעה קטנה ושם, במרחק לא רב, ראיתי את הר הגעש מתפרץ במלא תיפארתו. קשה להסביר את המחזה, גם כאשר סוף-סוף העין רואה, זה לא נראה אמיתי, ולא הצלחתי להתנער מהמחשבה כמה ההתפרצות הזו נראת כמו אנימציית מחשב.
ההר געש לו באלימות תיאטרלית כשהוא יורק אל השמיים לבה רותחת בעוצמה אדירה. בשלב מסויים החלטנו שאנחנו מתקרבים אל הלוע, רוצים להרגיש את החום מקרוב יותר. חבשנו מסכות (המגינות מחלקיקי אפר וולקניים הנמצאים באוויר) והתחלנו ללכת על הטחב השרוף. ככל שאתה מתקרב יותר, הקול אותו מפיק ההר נשמע יותר בבירור. זה קול שאי אפשר לתאר ונשמע כמו שילוב של אוקיינוס סוער, סופות רעמים, וסוף העולם. אין מופע יותר עוצמתי מזה בכל כדור הארץ. עצרנו כ-200 מטר לפני הלוע, לא צריך להתקרב יותר, וגם לא כדאי. התיישבתי על סלע, ובהיתי בלבה הרותחת מתפרצת. חשבתי על המסע המטורף שהיא עברה במשך מיליוני שנה בבטן האדמה רק בכדי להגיע אל פני השטח.
הזכרתי לעצמי: אני צופה בכוח החזק ביותר עליי אדמות
השקיעה החלה בשעה 11 בלילה וצבעה את השמיים בגוונים של אדום וסגול, החושך הגיע לשיאו רק בשעה 1 וחצי לפנות בוקר. החושך, אגב, מאפשר לראות את הלבה בכל הדרה. קשה להסביר את המחזה, כי המצלמה לא עושה צדק למה שרואים בעין. אבל מדובר בנהר צבע כתום נאון הנע לו באיטיות הרסנית ומרשימה. כל הזמן הזכרתי לעצמי שאני צופה בכוח החזק ביותר עליי אדמות ואין שום דבר שהאדם בנה, או הטבע ייצר, שיכול להחזיק מעמד מול הרותח הזה. בשעה 3 בבוקר החלה השמחש לעלות, התיישבתי על סלע והירהרתי שככל הנראה אני צופה בזריחה הנפלאה ביותר שאי פעם אראה.
בדרך ליציאה מההר, עצרתי אל מול קיר הלבה העצום אשר התקרר בחלקו והפך לאבן קשיחה. כל כמה רגעים סלעים ענקיים במשקל של כמה טונות החלו מתקדמים ומתרסקים לכיווני, תוצאה של הלחץ העצום הנוצר מהלבה החדשה הנדחפת מבטן האדמה ודוחפת את הלבה הישנה אל פנים האי. אספתי סלע קטנטן והכנסתי לכיס, מזכרת בת מיליארד שנה שרק לפני כמה ימים יצאה ממרכז כדור הארץ.
לעוד צילומים מופלאים של דן ליאור, בקרו בחשבון האינסטגרם שלו.