"יצא לנו שם נוראי במים": על תרבות הגלישה הישראלית בארץ, שהגיעה גם לחו"ל

את הבלגן התחבורתי והאלימות הרבה בכבישים כולנו חווים על בשרנו. אבל פקקי תנועה, תאונות פגע וברח וזעם בדרכים, מתברר, הם חלק מחיי היום-יום גם של גולשי הגלים בישראל.

לאחרונה הסעיר את אחת מקבוצות הגלישה בפייסבוק פוסט שסיפר על מקרה בחוף הדרומי בהרצליה: "הבוקר הבן שלי, כהרגלו, הגיע לגלוש בדרומי והיה מעורב בהתנגשות עם גולש אחר. הגולש המעורב זרק צעקה 'מאיפה באת לי' וחזר לגלוש. כך השאיר אותו בים עם יד שבורה וגלשן שבור. נאנק מכאבים, הוא ביקש עזרה מגולש אחר אשר סייע לו להגיע לחוף". התגובות הרבות שהפוסט זכה להן מתארות את מצב הגלישה העגום בחופי בארץ. תרבות גלישה בעייתית ועומס של גולשים הפכו את הענף לספורט מסוכן למדי, שכרוך בחבלות, עימותים, ואף אלימות פיזית.

צפו ותתענגו: הישראלי שיצא לטיול גלישה של פעם בחיים
צילומים נדירים: הגולש שרוכב על הגלים לאור הזוהר הצפוני
סרט הגלישה המרהיב ביותר אי פעם משגע את העולם

"העולם מהיר היום. כולם רוצים לעשות הכול וכולם חשופים לכול מהרשתות החברתיות, אז יש יותר אנשים שרוצים לגלוש", אומר נדב דסברג, תושב נווה צדק שגולש כבר 20 שנה. "גם אופן לימוד הגלישה נהיה יותר נגיש, יש גלשנים שיותר קל ללמוד לגלוש עליהם, יש הרבה יותר בתי ספר, הרבה יותר מורים, ובאופן כללי הרבה יותר מהכול, חוץ מהגלים, שנשארו בדיוק אותו דבר"' הוא אומר. "הבעיה היא שהרבה פעמים הגולשים המתחילים מסיימים קורס, אבל לא מקבלים את ההכשרה הבסיסית של חוקי הים שמאפשרים לשמור על הסדר.

ספורט הגלישה בישראל נמצא בתאוצה בשנים האחרונות. הרשתות החברתיות, ובעיקר החיפוש אחר דרכים לצאת מהבית בתקופת הקורונה, הביאו אנשים רבים אל הים וחלה קפיצה אדירה במספר העוסקים בענף. על פי אתר האינטרנט של ארגון גולשי הגלים בישראל יש כיום כ-300 אלף אנשים שעוסקים בפעילויות גלישה בארץ, והמספר הזה כנראה ימשיך לגדול.

"העולם מהיר היום. כולם רוצים לעשות הכול וכולם חשופים לכול מהרשתות החברתיות, אז יש יותר אנשים שרוצים לגלוש", אומר נדב דסברג, תושב נווה צדק שגולש כבר 20 שנה. "גם אופן לימוד הגלישה נהיה יותר נגיש, יש גלשנים שיותר קל ללמוד לגלוש עליהם, יש הרבה יותר בתי ספר, הרבה יותר מורים, ובאופן כללי הרבה יותר מהכול, חוץ מהגלים, שנשארו בדיוק אותו דבר"' הוא אומר. "הבעיה היא שהרבה פעמים הגולשים המתחילים מסיימים קורס, אבל לא מקבלים את ההכשרה הבסיסית של חוקי הים שמאפשרים לשמור על הסדר. לפני כמה זמן הלכתי לגלוש ליד הבית, והיה צפוף כרגיל, וגולש מתחיל לא ידע לעשות 'דאק דייב', שזה אומר לצלול מתחת לגל, ובמקום זה שחרר את הגלשן אחורה ופגע בי. נפתח לי הראש".

"בגלישה יש כללים. יש הבדלים בין מתקדמים ומתחילים. גולש מתחיל לא יכול להיכנס בים גבוה ולהפריע למתקדמים. כל אחד והרמה שלו", אומר מוטי לוי, הבעלים של מועדון גלישה פלמחים, שגולש כבר 37 שנה. "גולש מתחיל צריך לחפש גלים קטנים, ללמוד את הטכניקות ולתרגל. ככל שהוא עולה ברמה הוא עולה בגובה של הגלים. אבל גם אצל המתקדמים יש כללים. נניח שסיימתי גל, אני לא אעלה בחזרה לראש הפיק כדי לתפוס את הגל הבא. יש תור".

אבל מתברר שבישראל, כמו בישראל, החוקים האלה לא תמיד נשמרים. "בארץ הרבה פעמים מי שהכי חזק ומי שמחזיק מעצמו הכי הרבה - מרשה לעצמו לעלות ולרדת כל היום בלי לראות אף אחד מסביבו", אומר מוטי. "יש חופים שמכבדים יותר ויש שפחות". יתרה מזאת, הוא אומר, "בישראל אנשים ממהרים לעבור מגלשן סופט לגלשן קשיח, גם כשהם עדיין לא מוכנים לזה. גלשן קשיח פחות יציב ומאפשר תמרון, אבל החרבות שלו כמו סכינים. זה נותן יתרונות בגלישה, אבל מוריד מהבטיחות. מכה מגלשן קשיח יכולה להסתיים בפציעה".

"הגלשן הוא כמו סמל סטטוס, וכשאת יושבת על גלשן סופט של מתחילים, הוותיקים מרשים לעצמם לגנוב לך את הגלים", אומרת דניאל (השם המלא שמור במערכת), תושבת יפו, שמתארת איך הבעיה נראית מהצד של הגולשים הפחות מיומנים. "התחלתי לפני ארבע שנים, בקורונה, ומהמעטפת המאוד נינוחה של קורס בבת-ים עברתי לגלוש בתל אביב ליד הבית, ונחשפתי לתרבות גברית ומאוד אגרסיבית - מהתסכול של הגולשים הוותיקים שמרגישים כאילו לקחו להם את הים, ועד מדריכי הקורסים שמרגישים שהים שלהם, ובאופן כללי התחושה היא שאין הסדרה", היא אומרת. "לפני כמה ימים הייתי עם חברה באימון ליד הדולפינריום, היה ים יחסית גבוה שזה טוב, אבל בגלל הצפיפות היא קיבלה גלשן קשיח בראש".

"אני עדיין על הגלשן של המתחילים כי אני לא מצליחה להתקדם במציאות הזאת. כששואלים אותי אם אני לא מפחדת מהים, אני עונה שמה שמפחיד אותי זה לא הים, זה האנשים". לדבריה, אפילו היום, אחרי ארבע שנים, היא מעדיפה לגלוש עם מדריך כדי לקבל את ההגנה שלו. "את מגיעה עם מישהו מוכר, אז את כאילו מקבלת את הטיקט לגלוש חופשי. כן, זה המצב".

"כשאני גולשת, גולש אחד יכול לשבת לפניי, אחד מעליי, אחד די קרוב מימיני, אחד מתחתיי..." מספרת יוליה שיינקמן, בעלת ותק של שמונה שנים בגלישה, שגולשת בחוף הדרומי בהרצליה. לדבריה, היא אף פעם לא מגיעה כשיש גלים גבוהים, והאוכלוסייה שהיא פוגשת בשעות שהיא גולשת, שכוללת גם הרבה נשים, דווקא אדיבה רוב הזמן. אך עם זאת, "קרוב למזח, איפה שהגל הכי ארוך, כשיש שם גולשי לונגבורד זאת סכנת נפשות ממש. אין להם אלוהים. כשהם תופסים גל, הם רוצים לגלוש לכל האורך, לא מעניין אותם שום דבר. יש לי ידיד שגולש עם קסדה בגלל זה", היא מספרת. איך היא מתמודדת במצבים כאלה? "אני מגיבה בצורה קולנית. מי ששמע אותי לא יתעסק איתי".

אם נראה שהפתרון הוא לצאת לחופים פחות צפופים, הרי לדברי נדב, כבר אין חיה כזאת. "עד לפני עשור, בערך, יכולת לנסוע באוטו, לחפש קצת מקומות וללכת לגלוש לבד עם החברים, אבל היום בכל מקום תהיה עם עוד עשרות גולשים".

יתרה מזאת, כשגולשים מבקשים לצאת לחופים אחרים הם צריכים להתמודד עם תופעת ה"לוקליזם", דרישת הגולשים המקומיים לזכות ראשונים על הגלים, שמתבטאת לא פעם בעוינות כלפי זרים. זה אולי נשמע לא הוגן, כי הים הרי שייך לכולם, אבל בעולם הגלישה זה לגיטימי לגמרי. הדרישה לכבד את המקומיים אף מופיעה בפוסט בפייסבוק שפרסם לאחרונה ארגון גולשי הגלים לרענון חוקי הגלישה, לאור מקרי הפציעות והאלימות בחוף הדרומי בהרצליה.

"בכל מקום בעולם נהוג שלמקומיים יש זכות קדימה בים, שמכבדים אותם. בחו"ל זה עובד מצוין", אומר מוטי. "עכשיו אני חוזר מהמלדיביים. גלשנו שם, והכול עבד כמו שצריך, בדרך ארץ, אבל אז הגיעה קבוצה של עשרה ישראלים שפשוט השתלטו על הפיק, לא ראו אף אחד. זה היה מגעיל ממש, וזה השפיע על כל האנרגיה במים. בסוף הם קיבלו על הראש מהגולשים, והתחילו להתיישר. הייתי בהרבה מקומות בעולם, ותמיד מכבדים את המקומיים. אבל הרבה ישראלים מתנהגים בחזירות. אני מכיר מקרים שישראלים שלא כיבדו את המקומיים פשוט גורשו מהחופים. זה קרה בסרי לנקה, במלדיביים, בהוואי, בקוסטה ריקה. היו מצבים שהגיעו לדקירות ממש. יצא לישראלים שם נוראי במים".

לדברי מוטי, ההתנהגות הזאת נובעת מהתשוקה לגלוש על גלים טובים, שכמעט לא מתממשת בחופים שלנו. "אין לנו גלים טובים בארץ. יש הבדל בין הים התיכון לגלים של האוקיינוס. הגלים שם ארוכים, מסודרים, בלי רוח, גלים נקיים. אצלנו אולי פעם בחודש-חודשיים יש יום טוב. אז אנשים רעבים לגלים, וכשהם מגיעים למקומות עם גלים מושלמים הם מתבלבלים".

הרעב לגלים, כנראה, רק ימשיך לגדול עם השנים, שכן בעוד מספר הגולשים בארץ גדל, נראה שמספר המקומות שאפשר לגלוש בהם קטן בהתמדה. לישראל רצועת חוף של כ-197 קילומטרים, אבל בפועל השטח המוקצה לרוחצים וגולשים הוא זעום.

"ב'צלול' יש לנו קמפיין, 'גונבים לנו את הים'" אומר נדב, שעובד כרכז קהילה ושיתופי פעולה בעמותת צלול. "פה בונים עוד טיילת, פה עוד גדר, פה שובר גלים. עכשיו בנו שוברי גלים בנתניה, רוצים לבנות שוברי גלים חדשים בתל אביב, בהרצליה", הוא אומר. "החופים המיועדים לגלישה רק הולכים ומצטמצמים".

לדברי מוטי, אפילו ברצועה מרווחת במקום כמו פלמחים נוצר לחץ גדול על החוף המוכרז אחרי שנחסמו שתי כניסות לחוף. רשות הטבע והגנים חסמה את המעבר לחוף הדרומי ב-2019 כדי למנוע כניסה של מתרחצים בחוף לא מוכרז, וחוף הדייגים נחסם שנה אחרי כן בשל סכסוך משפטי ארוך בין חברות יזמיות לרשות מקרקעי ישראל.

אז מה יהיה בעתיד?
מוטי: "בבתי הספר לגלישה חייבים לשים דגש על הנושא הכל כך בסיסי הזה של בטיחות, חוקים, אחריות ודרך ארץ. מי שבא למים צריך לדעת ליהנות, להשתחרר, אבל הכול תחת כללים ברורים, לכבד, לראות את האחר, לפרגן", הוא אומר.

דניאל אומרת שהפתרון היחיד מבחינתה שנראה באופק הוא בריכת הגלים, "סרף פארק תל אביב" שאמורה להיפתח ליד פארק דרום בקרוב. הבריכה מדמה גלים של אוקיינוס ותתאים לכל הרמות. "לפחות שם זה יהיה מסודר ומאורגן", היא אומרת.

"יש אמירה מהתחום שמתאימה לענפי ספורט רבים - 'כשהגלים מתחזקים החזקים מתגלים", אומר לי מאוחר יותר הגולש שפרסם את הפוסט על פגיעת בנו, שמעדיף לשמור על אנונימיות. "אבל דווקא כשמדובר על גלישת גלים למטרות ספורט ופנאי, צריך שהחזקים יסייעו לחדשים, ואולי אפילו יגלו מנהיגות ואסרטיביות לעשות סדר בין הגולשים. ובכל מקרה, בשורה התחתונה, אנחנו את הלקח למדנו. לא ניכנס כשהים מפוצץ. אם צריך נגלוש באזור מרווח גם אם הגלים פחות אטרקטיביים וצריך לחתור יותר כדי להגיע לגל".