סיור בעיר הכי מושמצת בישראל

במצב אידיאלי הייתי יכולה לקחת את הרכבת הקלה מביתי שביפו ולהגיע איתה עד המרכז הוותיק של פתח תקווה. אבל בפועל, הרכבת עדיין עושה את הטיזינג הקבוע שלה וממאנת לפתוח את שעריה בפני נוסעים. מה לעשות שעד היום היא נכשלה בכל מבחני ההסמכה שלה, והיא עדיין בסטאז' בלתי נגמר שבו היא נוסעת הלוך ושוב מבת-ים ועד מלאבס, כשהיא ריקה לגמרי.

תל אביב מאחורייך? מלון ראשון נפתח בפתח תקווה

הפספוס הזה כאילו נתפר במיוחד למידותיה של העיר. קארמה, אם תרצו. מי שזכתה פעם ליחסי ציבור מצוינים ונקראה "אם המושבות" אף שלא הייתה כזו באמת (גיא אוני הייתה הראשונה), הפכה עם השנים מושא ללעג ושם נרדף לשעמום ואפרוריות. בתור מי שגדלה בעיר, אני יכולה בהחלט לומר שהיא ראויה לכל הכתרים המפוקפקים שנקשרו לראשה. ילדי שנות ה-70 תמיד יספרו בנוסטלגיה שהפתח היחיד לתקווה בעיר היה הדרך לתל אביב. ובכל זאת, פגישה שנקבעה לי באופן מפתיע במרכז העיר הוותיק של העיר גרמה לי לצאת לטיול נוסטלגי. השלטים הכחולים של העירייה והמועצה לשימור אתרים הסבו את לבי למקומות שמעולם לא ראיתי, וכאלה שחלפתי על פניהם פעמים רבות בילדותי אבל לא התייחסתי אליהם.

אמנם על כל שלט שעומד ליד בניין ששרד יש עוד עשרה גלמודים נטולי כל הקשר מוחשי, שמספרים על בניין שעמד ואיננו. ואמנם תחושת ההחמצה על ההיסטוריה המרתקת שהלכה לאיבוד לא מפסיקה לתסכל. אבל כאמור, יש גם מבנים ששרדו ושוחזרו, ואלה נותנים הצצה קטנה לימיה הראשונים של העיר. 145 שנה חלפו מאז אותו "בוקר לח" מפורסם (בשנת תרל"ח - 1878). לכבוד יום ההולדת המכובד, החלטנו לתת קצת כבוד למרכז הוותיק של העיר ולערוך סיור בשמונה תחנות היסטוריות.

אין ספק שמי ששרד הכי יפה את שיני הזמן הוא עץ האקליפטוס הלימוני ברחוב הרמן צבי שפירא. העץ אדיר הממדים הזה הוא העץ האהוב ביותר על תושבי פתח תקווה הוותיקים. גובהו כ-35 מטרים, היקף הנוף שלו 25 מטרים והיקף הגזע שישה מטרים. העץ לבן הגזע ניטע ב-1910 על ידי אברהם ינובסקי, בן המושבה שהיה בעל משתלה. חמש שנים לאחר שניטע פשטה בארץ מכת ארבה שחיסלה רבים מעצי המושבה, אבל העץ הזה ניצל בזכות חבית פח שכוסה בה כדי לשמור עליו. את הריח שמפיץ העץ הנדיר הזה, שיש מעטים מאוד כמותו בארץ, מריחים למרחוק. ממנהג המקום הוא לעצור ליד העץ, להרים עלה יבש, לשבור אותו לשניים ולהסניף היטב את הריח הלימוני העז שעולה ממנו. קצת דרומה ממנו נמצא בית ימיני, שנבנה באמצע שנות העשרים. זהו הבית היחיד בפתח תקווה שנבנה מלבנים קטנות (אבני סיליקט) ולא צופה בטיח. המבנה כיום הוא מבנה שעבר שימור ושחזור.
האקליפטוס הלימוני הרמן צבי שפירא 8, בית ימיני שפירא 10

לא רחוק מהאקליפטוס נמצא גם בית אברהם שפירא, ראש אגודת השומרים האגדי, שהתפרסם באומץ לבו בהגנת היישוב מחד ובקשריו הטובים עם השכנים הערביים מאידך, אבל גם במשפט הידוע "זה נוער זה? זה בררה", שהפך אלמותי בזכות השיר "סימן שאתה צעיר" (סיכוי סביר שמי שמכיר את שתי ההתייחסויות האלה כבר לא ממש צעיר). ביתו של שפירא, שמובילה אליו שדרת ברושים נאה, נבנה בשנת 1905 ומשמש כיום כמרכז תרבות וספרייה. בבית החד-קומתי ששופץ ושומר ישנו חדר המציג סרט על האיש שהיה בן 95 במותו וכונה "זקן השומרים". המבקרים בבית יכולים להתרשם גם מציורי קיר ורצפות מעוטרות שלמות שנחשפו לאחרונה.
בית אברהם שפירא, הרצל 20

הישיבה הראשונה ביישוב החדש היתה גם אחד הבניינים המפוארים ביותר שנבנו בארץ באותה תקופה. המבנה בן שתי קומות הוקם בשנות ה-20 של המאה הקודמת כסניף של ישיבת לומז'ה בפולין. תושבי פתח תקווה ראו בהקמת הישיבה במושבה כבוד גדול ותרמו למפעל הבנייה בנדיבות. הבניין בצבע החרדל בעל הכיפה האדומה נבנה בסגנון אקלקטי בשטח של כעשרה דונמים, ושופץ פעמים רבות.
ישיבת לומז'ה, רחוב הרצל 7

רחוב חובבי ציון, שהוא הלב המסחרי של העיר הוותיקה, ידוע בזכות חנויות הבגדים והנעליים שלו, אבל אם תלכו לאורכו ותשימו לב לשלטים הכחולים תמצאו כמה בניינים עתיקים נסתרים ופינות מפתיעות, כמו בית חלבנה ניידיץ, מראשוני פתח תקווה. חזיתו של הבית הוורוד בעל תריסי העץ הירוקים, ששימש בתחילת המאה ה-20 לשיווק פירות, פונה לרחוב. אם תיכנסו בשביל המוליך לחצר הבית תגלו הפתעה גדולה באמת. כאן, מאחורי הרחוב המפויח, נמצאת חלקה קטנה עם שני מבנים היסטוריים. אחד מהם שימש כביתו של ראש העיר הראשון של פתח תקווה, שלמה יצחק שטמפפר. האחר שימש החל משנות ה-30 של המאה הקודמת כבית דפוס, שבו הדפיסו את החותמת Jaffa על ניירות האריזה לפירות ההדר שנשלחו לחו"ל. בתוך המבנה, שעשוי מלבני בוץ וקש עבר תהליך שיקום ושחזור על ידי העירייה, נמצאת מכונת דפוס מקורית משוחזרת.
בית חלבנה ניידיץ ובית הדפוס, חובבי ציון 14-12 (בחצר)

בית כנסת "בית יעקב", שנחנך בשנת 1898 לכבודו של יעקב ג'יימס רוטשילד, אביו של הברון רוטשילד, משמש עד היום את תושבי פתח תקווה. בחזית המבנה המפואר שתוכנן כבזיליקה תלויים שלושה שעונים - שעון אחד שהשעות כתובות בו באותיות עברית, ועוד שני שעוני שמש. בדלתות שנתרמו בתחילת שנות התשעים משובצים ויטראז'ים המציגים את 12 השבטים.
בית הכנסת הגדול, חובבי ציון 37

המבנה הלבן ברחוב מונטיפיורי הוא אחד הבניינים ההיסטוריים היפים של העיר. הוא הוקם בשנות ה-20 של המאה ה-20 כביתו של אברהם סטוויצקי, חקלאי שהיה מסייע לראשוני המתיישבים במיכון חקלאי. המבנה המקושת עם העמודים הקורינתיים הוקם בסגנון אקלקטי, בהשראת אחד הבתים היפים באודסה. לאחר כמה שנות פעילות הבית הושכר לבנק אנגלו-פלשתינה קומפני וכיום הוא משמש כ"בית שיח נשים", מרכז מבקרים שמוקדש לפועלן של נשות העיר בימים אלה ובימיה הראשונים של המושבה. מול בית סטוויצקי נמצא בית יהלום, מבנה משנת 1909.
בית סטוויצקי, מונטיפיורי 3

אולי זה לא בדיוק מקום היסטורי, אבל השוק הוותיק הזה משרת את תושבי העיר כבר עשרות רבות של שנים והפך בעצמו לפינה נוסטלגית. לאחר שיפוץ נרחב שעבר לאחרונה, יש ניסיון להפוך את השוק לאטרקציה תיירותית לחובבי אוכל ושווקים, ולהרים פה סצנה תרבותית בדומה לחבריו בירושלים ובתל אביב. שני סונדרלינג, שמציגה את עצמה כתושבת גאה של העיר, עורכת סיורים בשוק בימי שישי, שבהם פועל גם הבר החברתי "באסטה 43" ועורך הופעות חיות בשוק. לדברי שני, "מה שמיוחד בשוק הוא האותנטיות שלו. אנשים מחזיקים פה דוכנים במשך עשרות שנים, והעסקים האלה עוברים פה מדור לדור".
שוק פתח תקווה, זאב ליפקיס

מספרים על רחוב רוטשילד שהיה בעבר הרחוב היפה ביותר במושבה. כיום אפשר לראות רק כמה מבנים מהימים היפים שלו. בית גודמן רוטברד המפואר, נבנה בשנת 1927 מלבני סיליקט שסותתו במיוחד בשביל הבניין. בניין בית ספר יק"א-פיק"א, בית הספר היסודי הראשון בפתח תקווה ואחד הראשונים ביישוב החדש בארץ, הוקם בשנת 1885 בתרומתו של הברון רוטשילד. המקום, שהוקם תחילה כבית ספר ללימוד תורה לבנים ונקרא תחילה "בית ספר הברון", הפך עד מהרה לבית ספר מעורב שדגל בגישה ליברלית וקיים תוכנית לימודים כללית. הבניין שימש כבית ספר עד 1947.
בית גודמן-רוטברד, רוטשילד 62; בית ספר יק"א-פיק"א, רוטשילד 84 פינת פיק"א 1