שנהיה ל"זנב" ולא לראש: זנבות מדהימים של בעלי החיים בארץ

"שנהיה לראש ולא לזנב" היא אחת הברכות המשמעותיות ביותר בראש השנה. טוב, זה ברור למה, אך דווקא בעולמות המציאות, לזנבות יש תפקידים מגוונים בחייהם של בעלי חיים רבים.

נתחיל בהבהרה - זנב הוא איבר שהתפתח בבעלי חוליות. לעיתים הוא ארוך ומתמשך מעבר לגוף בעל החיים, ולעיתים הוא קצר, למשל אצל מי שקורא שורות אלו. בעוד שאנחנו נותרנו עם שרידים כמעט לא מורגשים של זנב, למרבית בעלי החיים הזנב הוא בעל כושר תנועה והם עושים בו שימוש יומיומי.

מחפשים מה לעשות בראש השנה? היכנסו לעמוד החג המיוחד שלנו

דגים כרישים ויונקים ימיים משתמשים בזנב לצורך התקדמות. תנועת הזנב מצד לצד בדגי גרם וכרישים או מלמטה למעלה ביונקים ימיים, היא המנוע להתקדמות כאשר הסנפירים משמשים לייצוב ותמרון. במהלך האבולוציה, הדגים והכרישים התפתחו בים ולכן תנועת הזנב נותרה במקביל לציר הגוף.

היונקים הימיים, לעומתם, חזרו מהיבשה לים, ולכן תנועת הזנב היא בהתאם למנח של החוליות המאפשרות בעיקר תנועה מלמעלה למטה ופחות לצדדים. עיקר התנועה היא בניצב לציר הגוף - בדומה לתנועת הרגליים בעת שחייה.

כרישים מסוימים ודולפינים משתמשים בהצלפת זנב להמם את טרפם ומנצלים את הזמן העובר עד להתאוששותו על מנת לטרוף אותו.

זנבות משמשים גם להגנה. מינים כמו אליגטורים ותנינים מצליפים בזנבם כנגד טורף. דרבן הודי, מין המצוי בכל ישראל זוקר את זנבו בעת סכנה ואף נע לאחור. טורף המנסה להשתמש בטלפיו עלול להידקר בשערות ('קוצים') זנבו הקשיחות. למיני בטאים (כרישים בעלי מבנה שטוח) יש קוץ בזנב המכיל רעלן היכול לשתק טורף פוטנציאלי.

לטאות שונות המוכרות לנו מהבית הן השממיות. מנגנון ניתוק בנקודת החיבור של הזנב לגוף מאפשר להן לאבד את הזנב בעת תקיפת טורף. הזנב ממשיך לרצד למשך שניות ארוכות ולמשוך את תשומת ליבו של הטורף בעוד השממית בורחת. תוך מספר שבועות היא תצמיח זנב חדש.

תכונה לא שכיחה היא ויסות חום. לעכברים למיניהם יש זנב חשוף משערות, בעוד שמרבית הגוף עטוף בשערות פרווה הכולאות חום. הזנב החשוף, אם כן, משמש כאיבר דרכו יכול העכבר לאבד חום לסביבה.

אחת מן התכונות הבולטות ביותר לזנבות היא תקשורת של בעלי חיים עם בני מינם או אל מול מינים אחרים. ביונקים כמו כלב וחתול בבית, אך גם בשועל, זאב ותן בטבע, כולנו מכירים את הביטוי "זנב בין הרגליים", המעיד על מצב רוח של פחד ורתיעה לעומת זנב המורם באוויר ומתנועע המעיד על מצב רוח מרומם.

זכרים של עופות רבים משתמשים בזנבם על מנת לאותת לנקבות על כשירותם הגופנית. המוכר ביותר הוא כמובן הטווס, אך גם מינים רבים של תרנגולים, ברווזים וציפורי שיר משתמשים בזנבם על מנת להרשים נקבות.

מין של חופמאי - עוף ביצה - המבקר בישראל בעונות הנדידה ובחורף הוא חרטומית הביצות. למין זה יכולת להשמיע קול על ידי הרטטה של הנוצות החיצוניות של הזנב. בשטחי הקינון (לא בארץ) הזכרים מבצעים מעופי ראווה פורשים כנפים וזנב ומרטיטים את נוצות הזנב וכך מסמנים את הטריטוריה שלהם כלפי זכרים אחרים.

הזנב משמש גם לתקשורת אחרת. בימים של אלו של הסתיו מגיעים הנחליאלים (באנגלית wagtail - "מנענע הזנב"), המנענעים את זנבם מעלה ומטה ובכך מאותתים לחבריהם על נוכחותם ומגדירים את שטחי המחייה שלהם ועל נוכחותם בשטח.

תכונה נוספת וחשובה מאוד היא יכולת התמרון בזכות הזנב. טורפים בעלי זנב ארוך משתמשים בזנבם כמיצב והגה בעת תנועות חדות. כולנו מכירים את סרטי הטבע בהם הברדלס רודף אחרי טרפו. כאשר הצבי הבורח מבצע ריצת זיגזג, נעזר הברדלס בזנבו על מנת לאזן את גופו בעת ביצוע תנועות חדות.

הברדלס נכחד מנופי הארץ בתחילת המאה שעברה עקב ציד, כך שאם נרצה לחזות בביצועיו נצטרך להסתייע במסך טלוויזיה או במטוס, אך אולי את אחת מיכולות התמרון המעניינות ביותר יש דווקא לעופות - מגוון זנבות בצורות שונות המאפשרים תמרונים מורכבים.

זנב ארוך לדורסים, כמו נץ למשל, מאפשר שינויי כיוון מהירים בציד במעבה החורש והיער. ככלל, לעופות של חורש ויער זנבות ארוכים יותר המאפשרים את התמרון בסבך. זנב ממוזלג בעופות דיה מצויה וסנוניות, נחשב לעמיד יותר בפני בלייה ומאפשר תמרונים חדים באוויר בעת מרדף אחר טרף מעופף. בעופות דואים במקרים רבים הזנב קצר ורחב, ובעת פרישתו הוא מוסיף שטח פנים המסייע בדאייה.

אז נכון, אולי מדובר בברכה המוכרת ביותר, אך אל לנו לשכוח שעל אף יחסי הציבור הפחות טובים, מדובר באיבר מרתק ולו חשיבויות רבות ומגוונת לבעלי החיים בטבע.