גל רודף גל: האם ניתן לפתור את אירועי הטביעה הרבים בארץ?

אירוע רודף אירוע ואסון רודף אסון. עונת הרחצה עוד לא מתקרבת לסופה וכבר ספרנו עשרות מקרי טביעה, כשקרוב ל-30 מהם הסתיימו במוות. למרות כל ההתראות והדיווחים בתקשורת וחרף כל הניסיונות למיגור התופעה, עדיין מתים מדי שנה בישראל כעשרות רוחצים בטביעה בחופי הים, בכנרת, בבריכות הפרטיות והציבוריות, במעיינות, בנחלים ובמקורות מים שונים, כשבקיץ הנוכחי הדבר אף ניכר במיוחד.

רוב אירועי הטביעה מתרחשים בים, כשב-10% מהמקרים בעונת הרחצה הטובעים הינם ילדים מתחת לגיל 18. אך מי ישראל קטלניים לא רק לפעוטות שנותרו לרגע אחד קריטי מחוץ לעין הוריהם, אלא מסוגלים לקחת עמם גם גולשים מנוסים ושחיינים מיומנים. ולצדם מתרחשים עשרות מקרי טביעה שאמנם לא מסתיימים במוות, אך מסבים נכות קשה ומצמיתה. מדובר בדיני נפשות, ואף אחד מאיתנו אינו חסין.

יש למצוא דרך לאכוף חובת זהירות מוגברת על הגורמים האחראיים לשלום הציבור בעזרת שילוט, פקחים, קנסות והסברה, בין אם מדובר במדינה או ברשויות המקומיות הפועלות מטעמה; בין אם אלו גופים כמו רשות הטבע והגנים, האחראית על מקורות המים בגנים הלאומיים; בין אם זה כל גורם פרטי-מסחרי רלוונטי כדוגמת בתי מלון, בעלי צימרים, בריכות, קייטנות וכדומה; ובין אם זה אנחנו, הציבור שמסכן עצמו - אם ברחצה מחוץ לשעות פעילות המצילים ובחופים בלתי מוכרזים ואסורים לרחצה, או אם בחוסר תשומת לב לבטיחותנו האישית ובטיחות קרובינו, לרבות קטינים. לצד אלו, למטרת צמצום האסונות יסייע להרחיב את שעות פעילות המצילים (כידוע, שחייה בים בבוקר המוקדם טרם שעות הפעילות היא פופולרית מאוד בקרב בני הגיל השלישי), שיפור תנאי עבודתם ותגבור כוח האדם המאויש.

מבחינה משפטית ישנם גורמים שונים שיכולים להיות אחראים לטביעה. החל ממארגן האירוע, כמו חברות שמפעילות קייטנות לילדים; דרך המחזיקים במקרקעין (במישרין או בעקיפין), כדוגמת חברות המפעילות חופים מוכרזים או בריכות שחייה; וכלה ברשות הטבע והגנים לגבי מקורות מים בגנים לאומיים, רשויות מקומיות האחראיות על חופים בשטחן וכדומה.

לעתים בטביעות קטינים, ייתכן ותקום אפילו אחריות כנגד ההורים ו/או בני המשפחה שהיו אמורים לשמור ולפקח על הילדים בהיכנסם למים - אם באופן של הפחתת סכום הפיצוי נוכח "אשם תורם", או אם באחריות ישירה כאשר התביעה מוגשת כנגד אותו הקרוב.

תביעה בשל טביעה היא הליך הנשען על פקודת הנזיקין, וליתר דיוק על סעיפים 35-36 לפקודה שמגדירים מהי "רשלנות". על פי סעיפים אלה, רשלנות מקפלת בחובה את שלושת התנאים הבאים: קיומה של חובת זהירות, נזק שנגרם וקשר סיבתי בין השניים.

ניקח למשל טביעה בבריכה פרטית בקאנטרי. החברה שמפעילה את הבריכה חבה בחובת זהירות כלפי הבאים בשעריה. במסגרת זו היא אחראית למלא שורת הוראות חוק, למשל תקנות הסדרת מקומות רחצה (בטיחות בבריכות שחיה) ובכלל היבטים הקשורים לשילוט, הצלה, חובש, נוהלי חירום ועוד. אם אירע בבריכה אירוע טביעה, ומתקיים קשר בין המקרה המצער לבין העובדה שהמפעיל לא הקפיד על ההנחיות, יכולה לקום כנגדו עילה לפיצוי לטובע ו/או לבני משפחתו.

הדברים נכונים גם במקרי טביעה באזורים פתוחים כמו הים התיכון, הכנרת, ים המלח, נחלים, מעיינות, בריכות דגים, אגמים מלאכותיים וכו'.

ישנם גופים שאחראים ביחד ולחוד להפעלתם של חופי ים ושירותי הצלה, כשהחלוקה היא בדרך כלל בין הרשויות המקומיות, משרד הפנים, רשויות המדינה וחברות פרטיות.

בקליפת אגוז יוסבר שמשרד הפנים קובע את ההנחיות הכלליות החוקיות להפעלת חוף ואילו הרשויות המקומיות נדרשות לבצע את ההנחיות הנ"ל, כל אחת לפי שטח שיפוטה.

יודגש כי הרשות יכולה להיות אחראית לא רק לחופים מוכרזים, אלא גם לאלו שלא ובמיוחד אם אין שילוט (או אפילו גידור) בהתאם לנדרש. ישנן אף רשויות מקומיות, שמוסיפות וקובעות מטעמן חוקי עזר ספציפיים לחופים שבשטחן.

יצוין כי לא כל טביעה בים מקימה מיד חבות בנזיקין כלפי הרשות המקומית. לדוגמה, אם בגיר נכנס מרצונו שלא בשעות שירותי ההצלה או לחוף שכלל אינו מוכרז, והוא עושה זאת למרות שילוט ברור שמזהיר מפני כניסה למים, ייתכן ולא תהיה אפשרות להגיש תביעה בעניין.

מצד שני, החובה שמוטלת על הרשויות היא מוגברת. כך ישנם לעתים מקרים קיצוניים שמטילים אחריות על הרשות, אפילו אם לכאורה פעלה כראוי, ולכל הפחות בהיקף מסוים גם אם לא ברמה של 100% פיצוי.

לאורך השנים התקבלו בישראל לא מעט פסקי דין שקבעו פיצויים בשל טביעה בים. למשל, פיצויים בסך של כ-1.5 מיליון שקלים להוריו של צעיר שטבע למוות בחוף מציצים בתל אביב, בגלל טביעה שהתרחשה בחוף ההומה כשעתיים לאחר תום שירותי ההצלה; פיצויים בסך למעלה מ-4 מיליון שקלים בעקבות תביעה בכנרת שהסתיימה אף היא במוות, בשל "מדרגה" מסוכנת (תופעה הנגרמת בשנים יבשות ונסיגת מים); ואפילו מקרה מפורסם של פיצויים בגובה של כ-13.5 מיליון שקלים, לאדם שטבע בחוף לא מוכרז בהרצליה ונותר כשהוא סובל מנכות בשיעור של 100% - ופה מדובר במקרה יוצא דופן, בהתחשב שהטובע לא נפטר ובנוסף בחר מרצונו לשחות בחוף ללא מציל.

תביעות פיצויים המתקבלות בעקבות אירועי טביעה יכולות אפוא לטפס לכדי סכומים של מיליוני שקלים, גם כאשר מדובר בקטינים. במקרי טביעה למוות, התביעה מוגשת בשם עזבון המנוח על ידי בני משפחתו. איך סכומי הפיצויים מטפסים לרף כה גבוה? ובכן טביעה היא מאורע קשה, שעלול לגרום למוות או לנזקים גופניים חמורים ובלתי הפיכים. היות שפיצויים בתביעות נזיקין נגזרים מהנזק שנגרם לנפגע וההשלכות על חייו או על מותו, הסכומים בתביעות הללו מחושבים בהתאם.

יצוינו למשל שני מושגים חשובים שההיגיון בבסיסם פועל על העיקרון שככל שגילו של הטובע צעיר יותר, כך סביר שהפיצוי יהיה גבוה יותר.

הראשון הוא "הלכת השנים האבודות", הרלוונטי למקרי מוות. במידה שאדם טבע ויש אחראים שאפשר להטיל עליהם את החבות למקרה בגין רשלנותם, תביעת הנזיקין תכלול פיצוי בעבור השנים האבודות של המנוח. כלומר, השכר שהטובע היה יכול להרוויח עד ליציאתו לפרישה ממועד הטביעה ובהתאם לגילו (בניכויים נדרשים).

מושג שני וחשוב בנוגע לפגיעות גופניות קשות הוא "אובדן השתכרות לעתיד". גם הוא עוסק באובדן פרנסה, אך הפעם נוכח מצב הרפואי של אדם שסובל מנכות אם נותר בחיים. לדוגמה, אם נחזור למקרה שהוזכר על פיצויים בסך 13.5 מיליון שקלים בשל אותה הטביעה בהרצליה, הדבר נבע בין השאר משכרו של הנפגע שהיה מהנדס מצליח במקצועו.

בין כה וכה, ניתוח פסקי הדין שניתנו בשנים האחרונות בנוגע לטביעות מוכיח פעם אחר פעם עד כמה האירוע היה מיותר וניתן למניעה. אז לכל אותם גורמים משני צדי המתרס - אנא מכם, הקפידו על שילוט מוסדר, גדרו היטב מקורות מים מסוכנים, ספקו שירותי הצלה איכותיים, הישמעו להוראות הבטיחות ולמצילים והיו ערניים לכל תרחיש ולו הקטן ביותר, למען לא יישנו שוב ושוב אותם האסונות הנוראים.

עו''ד דותן לינדנברג עוסק בתביעות בגין נזקי גוף ומכהן כיו"ר משותף של ועדת הרשלנות הרפואית במחוז דרום של לשכת עורכי הדין.