השנה האבודה שלי

"כל הכבוד לך, אצלנו בתאילנד אנשים בגילך יושבים וסופרים כבר את הכסף"

זה סיפור מוזר על כתב תיירות שהפך לקוטף תותים, אבל אל תתנו לו לנכש את העשבים ממה שקרה פה. שנה לקורונה, פרויקט מיוחד

איל שפירא
קטיף תותים תותלאנד בהוד השרון (זיו ריינשטיין)

בסוף יום העבודה הראשון שלי בשדה התותים, ניגש אלי בהיסוס אחד העובדים התאילנדים. "כל הכבוד שבגיל שלך אתה עושה את העבודה הזאת", הוא אמר לי באנגלית רצוצה. "אתה יודע, במדינה שלי, אנשים בגילך יושבים וסופרים את הכסף שלהם".

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. החלטתי לעשות את שניהם.

עוד בוואלה! NEWS

החיים שלנו תותים: מדריך לקטיף עצמי ברחבי הארץ

לכתבה המלאה
הקורונה טרפה את הקלפים. איל שפירא בעבודתו החדשה בשדה התותים (צילום: אייל שפירא, איל שפירא)

מכותב לקוטף

ענף התיירות היה הראשון להיפגע ממגפת הקורונה. בתחילת 2020, עוד לפני שמישהו ידע מה הם ראשי התיבות של המילה חל"ת, כבר נפערו סדקים עמוקים בעולם התיירות הנוצץ.

אני בן 52, ואני כותב על טיולים, תיירות וטבע כבר 20 שנים. 20 שנים שאני יוצא לשטח בערך אחת לשבוע, ובשאר הזמן - אני צמוד למסך המחשב, בתנוחה קפואה, נטולת תזוזה, שחוזרת על עצמה מדי יום. לא בדיוק פרסומת לדוגמן פילאטיס.

הקורונה טרפה את הקלפים שלי. הרזרבות הפיננסיות, המדוללות ממילא, החלו להשמיע קולות של ואקום, אבל עדיין לא עשיתי כלום לטובת שינוי המצב. כמו ארנב שנקלע לכביש חשוך, וקופא על מקומו אל מול אורותיה של מכונית דוהרת.

20 שנים שהוא יוצא לשטח. שפירא בעבודתו היומיומית ככתב טיולים (צילום: אייל שפירא, איל שפירא)

בבוקר ה-6 באפריל 2020 הכל השתנה. מתקשר אלי ניסים, איש יקר שהוא גם בן זוגה של גרושתי. ניסים הוא חקלאי, מגדל תותים והבעלים של "תותי משק טל" בהוד השרון. איש עבודה נלהב ואוהב אדמה אמיתי. אני לא זוכר מה היה נושא השיחה, אבל בסופה הוא סיפר לי באגביות שהיום חסרים לו עובדים בקטיף התותים. זהו הסיוט הגדול של החקלאים: הרבה יבול שמחכה להיקטף, אבל מעט ידיים עובדות.

"אני אבוא לקטוף", מצאתי את עצמי אומר לו.

שקט נשמע בצד השני. ואחרי השקט - צחוק גדול. "אתה לא תחזיק מעמד חמש דקות בשדה. תבוא, תבוא, יהיו צחוקים".

כשעה מאוחר יותר, התייצבתי בשדה התותים הענקי. ערוגות-ערוגות שנמתחות לעבר האופק, מנוקדות באדום-אדום-מתוק-מתוק הזה. מאותו רגע, ניסים יהפוך למה שאכנה בשארית שנת 2020 - "הבוס הגדול".

"הגעתי עם כובע בסגנון חיילי הלגיון הצרפתי ועם חולצת המזל שלי" (צילום: אייל שפירא, איל שפירא)

"אתה קוטף את התותים שהיית רוצה לאכול בעצמך"

איך מתלבשים ליום העבודה הראשון שלך כקוטף תותים? אני הגעתי עם כובע בסגנון חיילי הלגיון הצרפתי, עם הבד הזה שמתנפנף על העורף, עם חולצת המזל שלי, שעליה הדפס דהוי, ועם מכנסיים קצרים ורחבים, שמהווים קריצה אופנתית מתוחכמת לימי החלוצים שייבשו את הביצות.

אז כן, צחקו עלי. יכול להיות שאפילו הצביעו עלי. אבל אני הייתי נחוש כפי שמזמן לא הייתי. ההכשרה המקצועית שלי היתה קצרה: "אתה קוטף אך ורק את התותים שהיית רוצה לאכול בעצמך", אמר לי הבוס הגדול והלך לדרכו. וכך, בתוך דקות ספורות, מצאתי את עצמי נע באיטיות בין שורות התותים וקוטם אותם מקצה הגבעול, מבלי לגעת בהם ("לא נוגע תות! לא טוב!" צעק עלי עובד אחד, שהחליט להיות ראש סגל צוות ההכשרה המקצועית שלי).

לאחר מכן, את התותים המצטיינים מניחים בעדינות בתוך משטחי קלקר. כל משטח שמתמלא, מובא אחר כבוד לקצה הערוגה, כאשר מספר פעמים בשעה, חולף רכב שטח, ואוסף את המשטחים המלאים. מכאן הם מוסעים אל הבאסטה הקרובה, שם הם יימכרו לקונים המאושרים שלא ידעו כמה חוליות גב התפוקקו בדרך אל האושר.

ועל השאלה "מה מדיניות ההפסקות כאן?" אף אחד לא טרח בכלל להשיב לי. בטח שלא חמש דקות אחרי שהגעתי.

בין עבודות החקלאות בשדה, היו גם עבודות גיזום אוכמניות (צילום: אייל שפירא, איל שפירא)

מתכופפי התותים: איך הם עושים את זה?

מסתבר שאפשר לקטוף תותים תוך ביצוע תנוחת 'כלב מביט לאחור'

אומרים שאחרי גיל 50, אם אתה מתעורר בבוקר ושום דבר לא כואב לך - כנראה שאתה מת. עם עבר של ישיבה ממושכת מול מסך מרצד ושתי פריצות דיסק ישנות, החשש הגדול ביותר שלי בקריירה החדשה היה הגב. תותים, כידוע, גדלים על הקרקע. כדי להגיע אליהם אתה צריך, ובכן, להתכופף. יום שלם של כפיפות גב.

כולם (כולל אני) ציפו שאחרי רבע שעה של עבודה, אקרוס לחלוטין. והנה, הפתעה: ארבע שעות עבדתי ביומי הראשון כקוטף תותים. ארבע שעות שבהן לא ירד לי החיוך מהפנים. ולא, זו לא היתה עווית, אלא חיוך אמיתי. חיוך של בנאדם שגילה שהוא יכול לעשות את מה שמעולם הוא לא חשב שיוכל לעשות. בנאדם שחלף במכוניתו הממוזגת לצד שדות חקלאים, ולא דמיין בחלומות הכי פרועים שלו, שגם הוא יהיה חבר (גם אם זמני) בקהילת האנשים השקופים האלה, שעומדים בשמש ובגשם, וקוטפים.

ומה באשר לנס הגב? ובכן, קשה להסביר. נס אמיתי. מה שכן, כדי לשמור על הגב, פיתחתי עם הזמן מיומנויות שונות של קטיף. עברתי מישיבת ברכיים יפנית לישיבה מזרחית בין הערוגות, שילבתי כיפוף פירואטי מושלם בגב ישר תוך עבודת ידיים נמרצת ובכלל, דמיינתי שקטיף התותים הוא שיעור פילאטיס ארוך ומקורי. אז כן, מסתבר שאפשר לקטוף תותים תוך ביצוע תנוחת "כלב מביט לאחור".

"כדי לשמור על הגב, פיתחתי עם הזמן מיומנויות שונות של קטיף" (צילום: אייל שפירא, איל שפירא)

שבועיים מאוחר יותר, העליתי פוסט בדף הפייסבוק שלי, שבו תיארתי את האני החדש: "זקני צמח פרא, עורי הזהיב בשמש, שריריי השתרגו בנחישות וגופי הפך מסוקס להפליא. כעת, כל שנותר לי הוא למצוא את עצמי בקטטה המונית במסבאה אפלולית, תוך יריקה אגבית של טבק ללעיסה".

זה כמובן לא קרה במציאות אלא רק בדמיון שלי. אבל זה מספיק טוב. מה שכן קרה הוא שפיתחתי תובנות עמוקות על מה אני יכול ומה אני לא יכול לעשות. על הדרך גיליתי שארוחת הבוקר הטובה ביותר בעולם כוללת הגעה לשדה השכם בבוקר, ואכילת תותים הישר מהערוגה. כאן אין ריסוס, רק רסיסי טל מרעננים שמוסיפים אפקט טבעי למשוואה.

שפירא קוטף ומתרגל תנוחות פילטיס (צילום: אייל שפירא, איל שפירא)

מדיטציית העשבים

בשבוע השלישי לעבודה, נדמה היה לי שהקידום שלי הגיע: על הבוקר, פנה אלי הבוס הגדול והכריז שהיום אין צורך שאקטוף תותים. היום עלי לנכש עשבים בחממה המיוחדת.

וכך, בעודי עושה את דרכי אל החממה, גאה ונרגש, פגשתי קולגה תאילנדי. עטיתי על עצמי מבט מתנשא ככל האפשר, וסיננתי לעברו: ''היום אני לא תותים. היום אני חממה". הבחור, שאפילו לא טרח להביט בי, פנה לחברו, הצביע עלי ואמר "חממה''. ומיד שניהם פרצו בצחוק גדול. לאחר חמש דקות בחממה, הבנתי מדוע הם צחקו. הבנתי גם מדוע קוראים לחממה ''חממה''.

מצד שני, ורגע לפני שעונת התותים נגמרה ונדרשות עבודות אחרות בשדה, גיליתי את עולם ניכוש העשבים. אל תקלו ראש במלאכה החשובה הזו, שנעשית לעתים קרובות באופן ידני. עד מהרה גיליתי שזוהי המלאכה שאני הכי אוהב, במיוחד אם היא נעשית באוויר הפתוח, ולא בחממה. זוהי עבודה מדיטטיבית שמרפאת את הנפש.

וריפוי הנפש כולל את העובדה שכבר אינני עבד לאימיילים. אני מנכש בידי החשופות עשבים, וזהו הדבר היחיד שאני עושה. לא עוד מלהטט בין מטלות שצצות בתיבת הדואר הנכנס, אלא מקדיש את כל-כולי למשימה אחת. עבורי, זה היה עניין חדש ומרגש במיוחד.

והעשבים עצמם? גיליתי שיש עשבים שעקירתם הקלילה, לא מורגשת, כמו ריס שנושר מעפעוף-יתר, וישנם עשבים שברגע שאתה מתקרב אליהם, הם ננעצים בעיקשות בקרקע ולא מרפים עד שלא יגרמו לך לפריקת כתף.


אבל התובנה הגדולה ביותר היתה הדרך שבה אני חווה את הטבע. ככתב תיירות, היה עליי לצאת אל המרחבים הפתוחים, להספיק לגמוא כמה שיותר מסלולים, שבילים ופינות חמד בזמן נתון. כעת, החוויה נעה אל הקיצוניות השנייה: אני תופס מרחב נתון ומוגבל, כמה עשרות מטרים רבועים בלבד ביום, וחוקר אותו לעומק. ארבע, חמש, שש שעות בתא שטח נתון. אני יכול לקטוף תותים, לנכש עשבים, לטפל בתשתיות - ובתוך כל זה, עדיין לחוות את חדוות הגילוי: צמחים שלא הכרתי, ניחוחות שלא פגשתי, חרקים, זוחלים ומעופפים שלמדתי להכיר באופן אינטימי. במקום לנוע קדימה - עצרתי. אבל העצירה הזו טמנה בחובה התבוננות עמוקה. התבוננות משתאה אל מול נפלאות הטבע, וגם אל תוך עצמי פנימה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully