בתחילת מרץ השנה, עוד לפני שהמילה "קורונה" הפכה להיות חלק בלתי נפרדת מהחיים שלנו, התקיימה בארץ תחרות טריאתלון קשוחה ביותר שנקראת "אולטראמן צ'אלנג מור ישראל".
מדובר באחת מתחרויות הספורט הקשות בעולם, שמחולקת בין שלושה ימים: מתחילים ב-10 ק"מ שחיה בכינרת, מיד אחר כך רכיבה של 145 ק"מ מהכינרת עד צומת לידו (בצפון ים המלח); ביום השני רוכבים 276 ק"מ מצומת לידו עד אילת, וביום השלישי רצים באילת 84 ק"מ (שני מרתונים רצוף!)
זכיתי להיות חלק מצוות הליווי של החבר שלי, אחד המתחרים של התחרות המיוחדת הזאת, תושב ראשון לציון בן 53 (שהעדיף להישאר בעילום שם), איש ברזל חובבני שהשתתף בתחרות האולטרה בפעם הראשונה בחייו.
חלק מהתפקידים של צוות הליווי הוא לשמור על המתחרה במשך הרכיבה בכביש. הוא רוכב לבד, כשהכבישים פתוחים לתנועת הרכבים, אז רכב הליווי נוסע לאט ושומר עליו במשך שעות ארוכות.
במקצועי אני צלמת, אז לקחתי את המצלמה שלי בתיק ובמשך שעות של הרכיבה, מהחלון של הרכב, התחלתי לצלם אותו תוך כדי שהוא רוכב. וכך, בלי לשים לב, נולד הפרוייקט המיוחד הזה: רוכב אחד, 14 נופים שונים של המדינה היפה שלנו.
אני ארגנטינאית במקור וגרתי את 23 השנים הראשונות שלי בקצה השני של העולם. ארגנטינה היא מדינה עצומה בגודלה, ואני תמיד מספרת לילדים שלי שאפשר לצאת עם הרכב מהבית, היכן שגרתי בבואנוס איירס, לנסוע שבע שעות ברכב ועדיין הנוף יהיה אותו נוף.
לא אצלנו. המדינה שלנו קטנה בהרבה (תכל'ס, אפשר לרכוב על אופניים את רובה בתוך יומיים), אבל עשירה ביופיה לא פחות. במשך הליווי של הרוכב שלי, בפרק זמן קצר, אפשר לראות איך הנוף מהחלון משתנה במהירות - מהירוק הזוהר של העצים והפרדסים של טבריה, דרך אזור שער הגולן ושדי תרומות בעמק הירדן, לצבעים חומים יותר כשמגיעים לבית שאן ואפשר כבר לצלם באופק את ההרים שתופסים את רוב התמונה.
בין ההרים החומים והשמיים הכחולים
ביום הראשון נסענו דרך כביש 90 רוב הדרך, עברנו את עוקף יריחו, שכולו כבר בצבע צהוב עד שהגענו לצומת לידו, עם ים המלח שמגלה את עצמו מרחוק.
היום השני של הרכיבה התחיל במצפה שלם. הנוף מהרכב הוא כל כך מיוחד בין ההרים החומים והשמיים הכחולים, והרוכב שלי מדווש כל הדרך עד מצדה - אחד האזורים החשובים בהיסטוריה של העם שלנו.
תוך זמן קצר התחלנו לרדת לאזור של ים המלח - המקום הכי נמוך בעולם - חלפנו על מפעלי ים המלח, כשתמונות של תעשייה ומתכות תופסות את העדשה של המצלמה שלי. מהר מאוד התמונה מתחילה להשתנות שוב לצבע של המדבר. עברנו דרך נחל צין, באר מנוחה וגרופית שבדרום הערבה, והכביש פשוט הפך לנוף אין סופי של חולות בלי צל, כאילו לעולם לא ירדה שם טיפה של גשם.
קשת של צבעים
אבל גם המדבר שלנו הוא לא גדול מדי, ואחרי כמה שעות של רכיבה מול הרוח הרוכב שלי עבר דרך יטבתה, וכבר התחלנו לראות את הצבעים האדומים שמאפיינים כל כך את הכניסה לעיר אילת, איפה שנמצא את קו הסיום של היום השני של התחרות.
יש הרבה מקומות בעולם שטרם טיילתי בהם, ואני בטוחה שהם יפים ומיוחדים, אבל יש משהו במדינה הקטנטונת שלנו שהוא מאוד יוצאת דופן. קשת של צבעים, תחושות שונות ונופים משתנים שאפשר לגלות תוך יומיים נסיעה, הופכים אותה לאחד היעדים היפים בעולם.
