הם הצמידו רימון ללב ומתו חבוקים: צמד הלוחמים שבגין ביקש להיקבר לידם

בלי נאומים פומפוזיים או הלוויה מלכותית, ביקש ראש הממשלה המנוח בגין להיטמן לצד שניים מלוחמי המחתרות שנידונו למוות, אך החליטו לשלוח יד בנפשם - משה ברזני ומאיר פיינשטיין - אשכנזי, עיראקי, יהודים! אחים! לוחמים!. זהו סיפורם

צילומים: נתן ווייל, צילום ועריכה: עיר דוד

ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין, היה איש שהציב דוגמה אישית בלא מעט מאורחות חייו הצנועות ופועלו בשירות הציבורי. עוד כמפקד האצ"ל, היה בגין איש של הלוחמים והחשיב עצמו כאחד מהם.

כה צנוע ושווה בין לוחמים היה בגין, עד שביקש לימים להיטמן ביום מותו לצד שניים מחיילי המחתרות שהפכו לסמל בין לוחמי ישראל לדורותיהם, באחת המחוות היפות שמסמלות את הרעות בין הלוחמים וערך שיוויון האדם.

הר הזיתים בירושלים הוא הנקרופוליס העתיק ביותר של העם היהודי. מזה אלפי שנים מבקשים יהודים להיטמן ליד קודש הקודשים בציפייה לביאת המשיח ועמה תחיית המתים. בהר קבורים ידועי שם בני זמננו כמו ש"י עגנון, הנרייטה סולד, פנחס רוטנברג, הרב קוק ואחרים, אבל גם לוחמים רבים. ביקשנו מאנשי עיר דוד, שמקיימים סיורי חוויה ומורשת בהר הזיתים, לקחת אותנו אל אחד הסיפורים המרגשים והיפים של שניים מהלוחמים והגיבורים של ישראל, ממש לפני קום המדינה. זהו סיפורם של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, שני לוחמי האצ"ל והלח"י (בהתאמה), שנמנו עם 12 עולי הגרדום, ונטמנו בהר הזיתים אף הם. מדוע ביקש בגין להיקבר לצידם בטקס צנוע, בלי מחוות ששמורות למנהיגים דגולים? הנה סיפורם.

עוד בוואלה! NEWS

יום הזיכרון: סיורים בין אנדרטאות לזכר חללי מלחמות ישראל

לכתבה המלאה
פשוט וצנוע כמו שהיה האיש. קברו של מנחם בגין בהר הזיתים (צילום: ראובן קסטרו)

הכלה שהניחה מזוודת נפץ בתחנה

האצ"ל נלחם בשלטון הבריטי בעיקר על ידי פגיעה במוסדות ‏השלטון. כזו היתה הפגיעה במלון המלך דוד ביולי 1946, שבאה כתגובה לפעולות הבריטים ‏ב"שבת השחורה", חודש מוקדם יותר. פיצוץ מלון המלך דוד היה גם סופו של שיתוף ‏הפעולה בין שלושת המחתרות במסגרת "תנועת המרי העברי", אך הסתייגות מצד היישוב העברי ‏מהתוצאות הקשות של פיצוץ המלון (91 הרוגים) לא שינו את גישת בגין והאצ"ל, וכך ‏הוציא הארגון הצבאי הלאומי את תוכניתו לפגוע בסמל שלטון נוסף בירושלים - הרכבת.‏

תוכנית הפעולה שנועדה ב-30 באוקטובר 1946, כללה הנחת שלוש מזוודות נפץ ברציף התחנה על ידי זוג ‏לוחמים, שיתחזה לזוג צעיר שזה אך התחתן ויצא לבלות את ירח הדבש שלו. להפתעת ‏לוחמי האצ"ל, מפקד הפעולה - יחיאל ריינהולד המכונה "ינאי", לא הופיע למקום שנקבע ‏להתכנסות. מפקדי האצ"ל קיבלו החלטה להמשיך ולבצע את הפעולה למרות זאת. אופנוען שנשלח ‏"להריח את השטח" לפני שמבצעי הפעולה יצאו לדרכם, לא גילה כל תכונה חריגה ‏סביב התחנה. ‏

הזוג הצעיר הגיע לתחנה עם מונית ש"הושאלה" לצורך הפעולה ושני סבלים - לוחמים ‏מחופשים לפועלים ערבים - מיהרו לגשת לתא המטען ולהוריד את מזודות הנפץ. לאחר ‏שהכלה "סימה" קנתה כרטיסים בקופת התחנה, הונחו המזוודות ברציף והכלה פתחה את אחד ‏מהם, שממנה שלפה בד שעליו נכתב באנגלית, עברית וערבית "זהירות פצצה". הזוג נסוג לעבר ‏פתח התחנה, אך התעוררה מהומה כשאחד מהנוכחים קרא את הכתוב והפנה את תשומת ‏ליבם של הנוסעים. התפתחה מהומה, ואחד הלוחמים שאבטח את הזוג שלף את נשקו וירה ‏באוויר. מכאן החלו העניינים להתפתח במהירות. הלוחמים נדחסו למונית שחיכתה להם ‏והנהג החל בנסיעה מהירה. לפתע ניתכה אש מבניינים סמוכים על המונית וחוררה אותה. הלוחמים מיהרו להישכב במונית, אך הנהג - מאיר פיינשטיין, נפצע קשה ‏בידו שרוטשה מהכדורים. בכוחותיו הדלים נהג את המונית עד לפתח שכונת ימין משה, שם ‏נמלט בכוחותיו האחרונים ביחד עם סימה לאחד מהבתים הסמוכים. שובל הדם שהשאיר ‏אחריו, הוביל את השוטרים הבריטים לדירה שבה הסתתר, סימה נמלטה ברגע האחרון ומאיר ‏נתפס. הרופאים הבריטים גדעו את ידו של פיינשטיין לאחר שהאריכו שאין סיכוי להצילה.‏

נמלט בכוחותיו האחרונים לאחר שידו רוטשה מכדורי הבריטים. מאיר פיינשטיין

"בתליות לא תפחידונו, ‏להשמידנו לא תצליחו"

מאיר פיינשטיין נולד בעיר העתיקה בירושלים, והתייתם מאביו בגיל צעיר. הוא למד עשר ‏שנים בישיבת "עץ חיים" והיה מתלמידיו של רבי אריה לוין, מי שכונה "אבי האסירים". בתחילת שנת 1944 התגייס ‏לחיל ההנדסה של הצבא הבריטי. בתקופת שירותו בצבא הבריטי, התקשר לחברי האצ"ל ‏וסייע בהעברת נשק לארגון ממחנות בחוץ לארץ. בשובו לארץ הצטרף לתא אצ"ל שפעל ‏בירושלים.‏

במהלך משפטו נקשר גורלו עם משה ברזני. משה נולד בבגדד שבעיראק, להוריו אברהם ‏ולולו ברזני. כשהיה בן שש עלתה משפחתו בת שמונה הנפשות לארץ ישראל והתיישבה ‏בעיר העתיקה. בגיל צעיר הצטרף לשורות מחתרת לח"י, והיה מעורב במספר פעולות ‏חבלה. באחד מימי המצור הצבאי, ‏‎9‎‏ במרץ ‏‎1947‎‏, הוטלה עליו משימה להתנקש בחיי ‏מפקד הדיביזיה התשיעית הבריטית. הוא יצא לפעולה כשבכיסו רימון יד, אבל הופתע ונתפס ‏על ידי סיור של חיילים בריטיים ליד "מחנה שנלר" והועמד למשפט צבאי. ‏

משה ומאיר כפרו בסמכות בית הדין לשפטם, ונדונו למוות בתליה. במהלך המשפט הצהיר ‏ברזני בפני שופטיו:‏
‏"...במלחמה זו נפלתי בשביכם ‏
ואין לכם כל רשות לשפוט אותי. ‏
בתליות לא תפחידונו, ‏
להשמידנו לא תצליחו. ‏
עמי וכל העמים המשועבדים לכם, ‏
ילחמו באימפריה שלכם עד חרמה"‏

יצא לפעולה כשבכיסו רימון יד. משה ברזני

הרימונים הוברחו בתוך קליפות תפוז

השניים ישבו ביחד בתא המוות בבית הכלא שבירושלים. עם התקרב מועד התלייה, ביקשו ‏מחבריהם להעביר להם שני רימוני יד (הרימונים הוברחו בתוך קליפות תפוז) כדי לפוצץ ‏את עצמם ביחד עם תליינם והנלווים אליהם. אולם הודעתו של הרב יעקב גולדמן, על רצונו ‏להיות נוכח בשעת התלייה, ועל רצונו שהפנים האחרונות שיראו לפני מותם יהיו פנים של ‏יהודי, שינתה את תכניתם (בדרך כלל נהג הרב אריה לוין לומר וידוי עם הנדונים למוות, ‏אלא שהפעם לא הגיע. יש האומרים שבגלל שמאיר פיינשטיין תלמידו שאלו לגבי ‏ההתאבדות והוא נענה על ידי הרב בשלילה).

בלילה שבין ה-22 ל-23 באפריל 1947, ב' אייר תש"ז, זמן קצר לאחר שנפרדו מהרב גולדמן ‏קודם שהגיעו התליין ומלוויו לתא הגרדום, הניחו שני הלוחמים את הרימונים בין ליבותיהם, ‏התחבקו, ופוצצו את עצמם. ‏

על‎-‎פי‎ ‎הוראת‎ ‎הרב‎ ‎הראשי,‏‎ ‎הרב‎ ‎יצחק‎ ‎הלוי‎ ‎הרצוג, ‎נקברו‎ ‎השניים‎ ‎בהר ‎הזיתים בחלקת‎ ‎הקדושים. ‏
ליד‎ ‎הקבר‎ ‎הפתוח‎ ‎ספדו‎ ‎לנופלים‎ ‎הרב‎ ‎אריה‎ ‎לוין, רבם‎ ‎של‎ ‎האסירים, ובנימין פיינשטיין אחיו ‏של מאיר.‏
למחרת בעיתון "דבר" (הטור השביעי 25.4.47) פירסם נתן אלתרמן שיר תהילה לעולי ‏הגרדום (להלן חלק ממנו)‏:

"אל נסב את עינינו, לשווא‎ ‎נתכחש‎
להודה של אותה שעת-ליל‎.
שווא נידום. כי דוברת לשון האש‎
בה שרפו את‎ ‎עצמם השניים‎.

‏אל נסב את עינינו‎. בתא-הדמים‎
שעת-קורבן בערה לא דועכת‎.
ויכלה היא לשוות לשעות שעמים‎
עוד חיים‎ ‎עליהם כעל כד ועל לחם‎.

בשעות שכאלה מפסיד את הקרב‎
האויב‎.
החורק‎ ‎שיניים‎.
לשעה שכזאת, הדולקת לא לשווא‎,
נועדו המתים‎ ‎השניים"‎.‎

תא הנידונים למוות של ברזני ופיינשטיין בירושלים (צילום: ויקיפדיה)

"טוב למות עם נשק בידיים מאשר לחיות עם ידיים למעלה"

60 שנים לאחר מות השניים הגיע לידיו של אליעזר פיינשטיין (אחיינו של מאיר ‏פיינשטיין) ספר תנ"ך של דודו. ספר התנ"ך הוחזק 60 שנים בביתו של הסרג'נט תומס ‏הנרי גדווין, שהיה סוהר בבית הכלא הבריטי בארץ ישראל. לאחר מות הסרג'נט בחודש ‏נובמבר 2005 מצא בנו את ספר התנ"ך, ונזכר שרצונו של אביו כל חייו היה להחזיר את ‏ספר התנ"ך למשפחה. הוא פנה ללשכת ראש הממשלה, אלו הפנו אותו למוזיאון אסירי ‏המחתרות ומשם הגיע לאליעזר.‏ אבל לא היה זה סתם תנ"ך.

בן עמי, חברם לכלא של השניים, סיפר שכאשר הם תכננו את מבצע ההתאבדות עם העלייה ‏לגרדום הם סיפרו ששמרו עליהם שני שומרים - אחד מנוול ואחד נחמד. הם אמרו שאם הסוהר ‏הרע יהיה נוכח בתלייה יתפוצצו ביחד איתו, אך אם הסוהר הטוב יהיה במשמרת - הם ישתדלו לא לפגוע בו. ‏גדווין, הסוהר הטוב, שמר עליהם לפני מותם ומאיר הפקיד בידו את התנ"ך האישי שלו. על ‏התנ"ך כתב הקדשה בעברית ובאנגלית: ‏

‏"בצל הגרדום, 21.4.47 לחייל האנגלי בעמדך על המשמר, ‏
לפני עלותנו לגרדום, קבל את התנ"ך למזכרת, וזכור שעמדנו בכבוד.‏
טוב למות עם נשק בידיים מאשר לחיות עם ידיים למעלה". ‏

מאיר פיינשטיין

מילים אלו היו דבריו האחרונים. ופני הסרג'נט הבריטי היו הפנים האחרונות שראה מאיר ‏לפני מותו. המעגל נסגר. ספר התנ"ך הוחזר לארץ והוא נמצא כיום במשמרת במוזיאון ‏המחתרות. ‏

מדי שנה, ביום הזיכרון, נוהגים חברי בית"ר לעלות לקברם של הקדושים, לומר קדיש ולשיר ‏את המנון האצ"ל והלח"י. בשנת 2007 כשהובא התנ"ך, השתתף גם בנו של של הסרג'נט ‏הבריטי בטקס בהר הזיתים, וביחד עם כל החברים שמע את ‏ההמנון של המחתרות. ‏

"דמם בדם האויב יכופר". מודעה של האצ"ל על מותם של ברזני ופיינשטיין (צילום: ויקיפדיה)

בד' אדר ב' שנת תשנ"ב (9 במרץ 1992), בגיל 79, הלך לעולמו ראש הממשלה הששי של מדינת ישראל - מנחם בגין. ‏למחרת היום נקבר בחלקת הקדושים בהר הזיתים בירושלים. לא נערכה הלוויה מלכותית, לא נישאו הספדים. ‏לוויה כזו כנראה לא נראתה מעולם בהר הזיתים. אלפים מכל קצוות הארץ ומכל שכבות ‏העם ליווהו בדרכו האחרונה. במשך שבוע שלם פקדו המוני העם את קברו וסרבו לעזוב את ‏המקום, לא היה זה רק אבל לאומי אלא אבל אישי. כולם הרגישו שאיבדו מנהיג גדול ואב ‏יקר. בגין לא נקבר בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל. בגין נקבר בהר הזיתים כי ביקש להיטמן לצד שני ‏הגיבורים הקבורים - מאיר פיינשטיין ומשה ברזני. ‏

בצוואתו שהגיש לידידו הטוב מר יחיאל קדישאי, כתב: ‏
"יחיאל יקירי,
בבוא היום אני מבקש לקבור אותי בהר הזיתים ליד מאיר פיינשטיין ומשה ברזני. ‏והריני מודה לך ולכל מי שיעזור בקיום הבקשה".‏

שלך,
מנחם בגין

בגין ויתר על הכבוד להיות קבור בין גדולי האומה, כי עבורו גדולי האומה האמיתיים הם ‏מאיר פיינשטיין משה ברזני ושאר הרוגי המלכות. בנאומו על מיזוג העדות בשנת 1964 ‏הביא אותם כדוגמה לסמל של אחוות לוחמים ללא הבדלי עדות ומעמדות. ‏וב"נאום הצ'חצ'חים" המפורסם משנת 1981 זעק בקול:‏

"בני עדות המזרח שלנו, היו לוחמים גיבורים, גם במחתרת, יש ביניהם עולי גרדום ‏אשר עד‎ ‎הרגע האחרון לחייהם שרו את שיר התקווה, והפליאו עולם ומלואו בגבורתם ‏המופתית. והם‎ ‎הלכו לבתי סוהר, למחנות ריכוז, הם נלחמו ולא נשברו, הם זעקו בפני ‏השופטים הבריטיים‎ ‎את המלים: 'אנחנו לא מכירים כלל בשלטונכם. עליכם להסתלק ‏מכאן מארץ ישראל!' פיינשטיין‎ ‎היה ממוצא אירופאי, אשכנזי. משה ברזני היה ‏ספרדי מעיראק‎.‎‏ בלילה לאחר שנידונו למוות, והיו צריכים בבוקר בבוקר להוריד אותם ‏מן התלייה, והרב‎ ‎היה איש זקן הוא אמר שיבוא להוריד אותם, ולא רצו לפגוע ברב, ‏הם פתחו בלבותיהם רימון‎ ‎יד: לחמו! אשכנזי? עיראקי? יהודים! אחים! לוחמים‎!‎"

צפו בבגין נואם על פיינשטיין וברזני ב"נאום הצ'חצ'חים"


שתי מצבות פשוטות מכסות את קבריהם של עליזה ומנחם בגין ז"ל בהר הזיתים. המצבות לא מספרת לנו ‏שכאן קבור ראש ממשלת ישראל ואשתו. אלו שתי מצבות אחידות המציינות את שמות ‏הנפטרים והוריהם, ולמטה מצוין תאריך הלידה והפטירה של כל אחד מהם. ברווח שבין שם הנפטר לתאריך ‏הפטירה ניתן ודאי היה לכתוב כמה ספרים. המשפחה בחרה להשאיר את המקום ריק. אבל מה שלא עשתה המשפחה, ‏אולי כדאי שנעשה אנחנו "למען דור אשר לא ידע" ונספר בקצרה את קורות חייו של האיש שהיה חייל בין חיילים, שכולם לחמו עבור הארץ הזו.

נקברו בלי טקסים מפוארים ונאומים פומפזיים. קברם של עליזה ומנחם בגין (צילום: ראובן קסטרו)
במותם באמת לא נפרדו. קברם של ברזני פיינשטיין בהר הזיתים (צילום: מנחם גרייבסקי)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully