מדריך הטיולים שהיה בכל העולם; דווקא את פולין הוא לא שוכח

כמדריך טיולים הייתי במקומות רבים בעולם. מכל המקומות שבהם ביקרתי - את המסע לפולין לעולם לא אשכח. באוקטובר 2002 נטלתי חלק, כמפקד גדוד מילואים, במשלחת של קציני צה"ל "עדים במדים", שיצאה למסע במחנות ההשמדה בפולין. לראשונה, אני מפרסם חלק מהיומן שכתבתי.

00:30: התרגשות. בפעם האחרונה לבשתי מדי א' לפני 25 שנה. איפה, לעזאזל, תוקעים את כנפי הצניחה ואת סמל גולני? מימין? משמאל? נשיקה לזהבה, אשתי, ויוצא לנתב"ג.
05:30: עולים למטוס חל האוויר. הטייס מודיע שהטיסה תיארך שלוש שעות. אפשר לישון.
09:30: נוחתים. ורשה. פותחים דלתות ואיזה קור, פתיתי שלג באוויר. מזל שקניתי ביגוד טרמי. נוסעים למלון להחליף בגדים ולהתלבש חם.
11:00: מסיירים בבית הקברות הישן. אני עוצר ליד משפחה של יהודים אמריקנים. "אנחנו צריכים אתכם חזקים", אומר לי האבא. בלב אני שואל למה הם לא עולים לישראל?
17:00: מתארגנים לטקס באנדרטת רפפורט. הקור מקפיא את הפנים. זכריה עומד לידי ושפתיו רוטטות מקור. אני מנסה לדבר אך הלשון קפאה. מחליטים לקיים את הטקס ללא מעילים. אחמד, האב השכול מצדיע. הדמעות חונקות לי את הגרון. לא יכול לשיר.
19:30: בית הכנסת נוז'יק. שבח וייס שגריר ישראל מספר.

06:00: השכמה. צריך להתלבש חם. גופיית פליז+גופיית גטקס+חולצת טריקו וכמה זוגות גרביים.
08:00: יציאה.
11:00: טיקוצ'ין, בית הכנסת המשוחזר. הרב המקומי מספר על בית אבא. יוצאים לסיור בעיירה, הפולנים מביטים בנו כאילו אנחנו אוויר. אני אומר שצריך לתבוע את כל הרכוש היהודי. אוריאל לא מסכים ומתנהל ויכוח.
14:00: יער לופוחובה. עצים תמירים ויפים, פסטורליה. יורדים מהשביל ודורכים על זרדים יבשים. קול הפיצפוץ גורם לנו לדבר בלחש. בורות המוות. "איך אפשר?" מסתדרים לטקס. מפקד הצוות שלנו, אל"מ משה, קורא מהדף. הדמעות זולגות. בזווית עין אני מביט על אליעזר שקדי. גם הוא דומע.
16:00: מחנה המוות טרבלינקה. מסתכל על המשרפה ושוב עולה השאלה "איך אפשר?" גדי, טייס חיל האוויר מחפש את המצבה של משפחתו. אוריאל ואני מצטרפים לחיפוש. מצאנו. גדי עומד ובוכה. גם אנחנו. מתחיל הטקס. לא יכול להסתכל על קבוצת ההורים השכולים, להם הכי קשה בעולם.
22:30: חזרה לוורשה. שיחה צוותית. כולנו בסערת רגשות.

05:30: השכמה, ויוצאים ללובלין.
11:00: לובלין, מסיירים בבית הישיבה. מנסים ללמד אותנו שיר ששרים החרדים. אחד מהצוות אומר "כשהם ישירו שירים של גולני, אני אשיר את השירים שלהם".
12:30: מיידנק. אי אפשר להבין. ממשש את שריטות אחיי ואחיותיי היהודים שחרוטות בבטון של תאי הגזים. השמיים בוכים עם הלבבות ומתחיל לרדת גשם. עומד באלם מול הר האפר. אוריאל אומר שהחתיכות הלבנות הן עצמות אדם. מדליק נר נשמה וקורא מהדף את שמות בני משפחת זלבסקי שנכחדו. בבטון שממול חרוט: "גורלנו - אזהרה לכם". כמה נכון. חושב על ילדיי, שמר, טל ועומר ויודע שלהם זה לא יקרה, כי אני וצה"ל נשמור עליהם! אוריאל מבקש שלא אדמע בטקס, כי זה גורם גם לו להזיל דמעות. לא יכול להבטיח. שרים "התקווה" הכי חזק שיכולים.
17:30: נוסעים לקרקוב. הקבוצה מחפשת לפרוק את המטען שבלב ומתחילה שירה בציבור באוטובוס.

10:00: קרקוב. מסיירים ברובע היהודי בקרקוב ובגטו.
11:00: מחנה פלשוב לשעבר, כיום פארק יפה ורק אנדרטה מעוצבת מאזכרת את הזוועה. אחרי מיידנק וטרבלינקה קשה להתרגש.
14:30: אוכלים צהריים עם ישראל ניצול השואה. קשה להבין איך הוא שרד את התופת.
20:30: פוגשים חסידת אומות עולם. אנחנו שואלים, היא עונה וישראל מתרגם. אישה מופלאה.
23:00: אליעזר שקדי מפקד המשלחת, קורא פקודת יום של הרמטכ"ל לאזכור רצח יצחק רבין ז"ל. שקדי מספר סיפור אישי על רבין ומרתק את כולם.

08:00: אושוויץ. מסתדרים לכניסה צבאית כמו שצריך. נכנסים בטורים ישרים. האוזניים שומעות את ההסברים אבל הראש לא קולט. בביתן 27 "לכל איש יש שם", מוציאים שמות של קרובי משפחה וחברים. עומד בשתיקה ובהלם אל מול הנעליים, השיער והחפצים. אני מחפש נעלי ילדים, לא צריך לחפש, יש הרבה. לפתע אני שומע גרמנית ומתחלחל. לידי עומדת קבוצה של בני נוער גרמנים. אני מסתכל עליהם ושואל את עצמי מה עשו הסבים והסבתות שלהם במהלך המלחמה?! בחוץ אני מצטרף לציון האב השכול. ההורים השכולים חווים שואה פרטית משלהם. נורא.

13:00: בירקנאו. ישראל העד לוקח אותנו לביתן "שלו", שבו הוא היה. קולו נשבר ואנו מנגבים את הדמעות. סביבנו קבוצות מכל העולם. עומדים על רמפת הסלקצייה ושומעים את ההסברים של מדריכת "יד ושם". הידע שלה אינסופי. אני מדמיין שאני והגדוד שלי פורצים למחנה מצילים ונוקמים, מצילים ונוקמים. בירקנאו הוא הגיהנום בהתגלמותו. מתארגנים לטקס. רואה סביבי קבוצות של חובשי כיפות מכל העולם ולא מבין למה הם לא בישראל?! מתחיל הטקס ואנו קוראים את הקטעים שלנו. אי אפשר לעצור את הדמעות. שר את "התקוה" הכי חזק שאני יכול. בסיום הטקס כולנו, 200 קצינות וקצינים ואנשי שירותי הביטחון, משלבים ידיים ושרים יחד בשקט "אלי אלי שלא ייגמר לעולם".

מתחילים לצעוד לכיוון היציאה ב"שמאל ימין, שמאל ימין". הראש זקוף, הידיים מתוחות ובלב גאווה ענקית. גאווה במדים שעל גופי, גאווה במשפחתי, בחברים שלצידי, בחיילי הגדוד שלי, בעם ישראל, בארץ ישראל ובצה"ל החזק והאמיץ של כולנו. בטיסה חזרה הביתה אני חושב על המשפט שחקוק בבטון מחנה המוות מיידנק, "גורלנו - אזהרה לכם", ואני יודע שאצלנו בארץ ישראל אנחנו לא מפחדים מאף אחד. אני מאמין שאילו כל תושבי ישראל היו מגיעים למסע הזה, היינו הופכים להיות אזרחים טובים יותר.

חיים קוזניץ, סא"ל מיל'