האמנים שמאירים את המקום הכי חשוך בתל אביב

עזבו הכל וצאו לחוות את אחד הפסטיבלים הכי מקוריים שנולדו בדרום הפרוע של העיר: פסטיבל "מנורת לילה", המתקיים הערב ובמוצ"ש, הוא אירוע אמנות ותרבות לילי הנערך ברחובות שכונת נווה שאנן. ויש גם אמירה חברתית חזקה (איך לא?)

איל שפירא
מתוך ההצגה "We Could be Heroes" של תיאטרון קליפה (צילום: יח"צ)

יש לי וידוי. והווידוי הזה מתקבל בעיני חברים ומכרים בהרמת גבה: אחת לזמן-מה, אני נוהג לשוטט בשכונת נווה שאנן שבדרום תל אביב, במרחב שבין שרידי התחנה המרכזית הישנה לבין מפלצת התחנה המרכזית החדשה.

אני עושה זאת ברגל או על אופניים, ותמיד בשעות הערב המאוחרות, בעת שהמסעדות הקטנות מתמלאות, המספרות הופכות למוקדי פעילות שוקקי חיים ורוכלי הרחוב מציעים את מרכולתם בבליל שפות. אני לא עושה זאת כ"תייר", אלא בתור מי שמצא אוצר: מרחב שיטוט שבו דברים תמיד קורים. הכי רחוק משדרות רוטשילד הקרובות, ששום דבר מעניין לא באמת קורה בהן.

לפעמים אני מצרף לשיטוטים הללו את ילדיי. לעתים זה כרוך במפגשים מעניינים, לפעמים גם במפגשים לא סימפטיים. אבל זה תמיד מעניין. אף שיטוט אינו דומה לרעהו. ואנשים מרימים גבה. כי שכונת נווה שאנן הפכה למקום שאליו מתנקזים פחדים רבים - הפחד מהזר, מהמוזר, מהעני, מהשיכור, מהזונה.

לכן, כאשר נולד בשנת 2014 פסטיבל "מנורת לילה", הייתי מאושר. לא רק בגלל יצירות האמנות שפזורות במרחב ומפיחות בו חיים חדשים, אלא בעיקר בזכות המבקרים הרבים, שחלקם גילו לפתע ששכונת נווה שאנן היא מקום שבני אדם חיים בו.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

מקריחים? אפשר לחזור לשיער שופע - בהנחה מיוחדת לזמן מוגבל

חברת איילת גייר
לכתבה המלאה
אוכל, אמנות ותרבות אחרת. נשים אפריקאיות בדרום תל אביב (צילום: מרים אלסטר)

הצד האחר של נווה שאנן

הפסטיבל החל כיוזמה של יאשה רוזוב, אמן ומעצב שלו היה סטודיו בשכונה, ושל עברי באומגרטן, קולנוען, אוצר ופעיל סביבתי. הם הזמינו חברים אמנים, מעצבים ופעילים עירוניים לבנות את חזון האירוע ומשם יצאו לדרך. לדבריהם, שם הפסטיבל נגזר מתכנית בניין העיר המקורית של השכונה המתבססת על צורה של מנורה בת שמונה קנים, שבמרכזם השמש - רחוב לוינסקי. "ה'מנורה' לא הושלמה מעולם, ובעצם רק חציה נבנה לפי התכנון המקורי", מסביר עברי. "התחנה המרכזית החדשה סתמה את הגולל על האפשרות לסלול את שאר קני המנורה ושכונת נווה שאנן ידועה כיום בעיקר בבעיות עירוניות וכשכונת מעבר לאוכלוסיות זרות".

כן מנורה או לא מנורה, בזמן הפסטיבל שיתקיים במהלך הסופ"ש הקרוב, יהוו המרחבים הציבוריים, הגינות, פינות הרחוב, בתי העסק והחללים העירוניים - במה למיצבי ומיצגי אמנות ואור, שלל מיצבים פיסוליים, מיצגים חיים, הקרנות וידאו והופעות חיות של מוזיקה.

"הציבור הישראלי הבוגר יותר זוכר את האזור בנוסטלגיה לתחנה המרכזית הישנה, מוזיקת הקסטות ורחוב הנעליים, אך לא ביקר בשכונה לעיתים גם עשרות שנים", מציין יאשה רוזוב. "בעקבות סיקורי החדשות, הדימוי של השכונה בעיני הציבור הרחב נשען על תדמית קשה בהקשרים שהשכונה מופיעה בהם והפסטיבל נותן הזדמנות להיחשף להיבטים אחרים ועשירים תרבותית בהוויה של השכונה".

"ידועה כיום בעיקר כשכונת מעבר לאוכלוסיות זרות". נווה שאנן (צילום:נמרוד סונדרס)

כמו סרט מסע: הקליפ אריתראי והעיניים של תעשיית המין

אחת העבודות היותר מהפנטות שיוצגו בפסטיבל מגיעה מבית היוצר של האמנים דור זליכה לוי ועופר טיסר. השניים הוזמנו להציג גם בפסטיבל הראשון, בשנת 2014, והקרינו וידאו קליפים של מוזיקה אריתראית, שאוחדו למקטע ייחודי שנמשך כשמונה דקות.

"אני אוהב מוזיקה, במיוחד מוזיקה עממית ועתיקה, הן מהתרבות שלנו והן מתרבויות שקשורות בנו", אומר דור, אמן וידאו, סאונד ומיצג. "הרעיון היה להתחבר למסורת המוזיקלית של הקהילה הגדולה ביותר בשכונה, והתוצאה מזכירה מאוד סצנות מסרטי מסע". דור אף מפתיע ומספר כי קליפים רבים של בני הקהילה מופקים בישראל. כעת, שש שנים אחרי, הוזמנו השניים ליצור עבודה נוספת, שמהדהדת את אותה עבודה. "בפסטיבל הנוכחי אנו מקרינים תיעוד מאותם שלושה ימים שבילינו בשכונה והקרנו את אותו קליפ. במשך אותם ימים ברחוב, קרו דברים מרגשים שתועדו בווידאו. למשל, פניהם החשוכות של מי שמביטים בקליפ המקורי, הוארו לפעמים באור הצ'קלקה של ניידת משטרה מזדמנת שחלפה ברחוב. התיעוד הזה הפך לעבודת אמנות בפני עצמה".

צילום מתוך העבודה של דור זליכה לוי ועופר טיסר (צילום: יח"צ)

עיר מקלט

אירוע מרתק נוסף מגיע בדמות הקראת סיפורי עם של מבקשי מקלט. לעבודה זו אחראית אלהם רוקני, שאף פרסמה בשנת 2018 את הספר "האיבליס, הנערה, הסולטן וזנב האריה". הספר מאגד 18 סיפורי עם שליקטה אלהם מפי מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן המתגוררים בישראל, כאשר הסיפורים מופיעים בארבע שפות: ערבית, תיגרינית, עברית ואנגלית.

התוצאה מרתקת, ומביאה אל קדמת הבמה את המנהגים ואת התרבות המקומית. מעבר למפגש בין התרבויות, אלהם מספרת כי מרגש אותה לדעת שהספר מאפשר לילד אריתראי לקרוא את הסיפורים בעברית, בה הוא שולט, בעת שהוריו קוראים את אותו סיפור בשפת המקור, תיגרינית.

אמנית נוספת שמציגה בפסטיבל היא רותם בידס, שיצרה עבודות יוצאות דופן בממדיהן, אך בעיקר בסמליות שלהן. רותם, מתנדבת בעמותת "עטור מצחך", המסייעת לנשים ונערות המצויות במעגל הזנות, צילמה עובדות בתעשיית המין, בגילי 60-18, חלקן דרות רחוב ומכורות לסמים. הצילומים מציגים רק את עיניהן, והם מתפרסים על קירות בשכונה, בגדלים עצומים. "רציתי ליצור פעולה לא חודרנית, שמצריכה שיתוף פעולה שלהן, ללא זיהוי שלהן. ואכן, הרבה בנות איפשרו לי לעשות זאת", היא אומרת. לדבריה, מבחינת הקהל הצופה בעין הענקית, מדובר במבט שאינו אלים, שלא כמו המבטים להן זוכות נשים אלו בעבודתן. "אם כבר אנו מסתכלים עליהן, אז כעת הן משיבות לנו מבט ומסתכלות עלינו בחזרה", אומרת רותם.

מתוך הספר "האיבליס, הנערה, הסולטן וזנב האריה" של אלהם רוקני (צילום: יח"צ)

לדעת עוד:
פסטיבל "מנורת לילה" יתקיים בימים חמישי ושבת, 16 ו-18 בינואר בשעות 23:00-19:00, ברחבי שכונת נווה שאנן. הכניסה חופשית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully