פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טיול אל גיל ההתבגרות

      צילום: אתר רשמי, אשר הלפרין

      אשר הלפרין הגיע לקנדה בענייני עבודה, אבל החליט לא להתחמק מטיול בהרי הרוקי הקנדיים, ועל הדרך חיפש להוכיח לעצמו שגיל 50 הוא רק מספר

      לפני כשלושה חודשים ביקרתי באדמונטון (Edmonton), קנדה. ענייני עבודה. היה זה שלושה שבועות בדיוק לפני שגיל 50 עמד לחצות את סף דלתי, ולהכריז 'אני כאן כדי להישאר'.

      החלטתי שאם כבר מגיעים לקנדה, לא נתחמק מטיול בהרים. על נופיהם המרשימים של הרי הרוקי הקנדיים (Canadian Rockies) שמעתי רבות, ואולי חיפשתי גם הזדמנות להוכיח למספר העגול והמאיים הזה, 50, שגם אני עדיין במשחק.

      הפור נפל, אם כך, על טיול אתגרי משהו. בצד החליפה נזרקו למזוודה שק שינה ומזרון שטח. תיק גב שהתנסה עד כה בעיקר בטיולים ברחבי השכונה נלקח אף הוא, ואוהל קומפקטי אמור היה להירכש כשאמשש את השטח, בקנדה.

      הרי הרוקי הקנדיים (אתר רשמי , אשר הלפרין)
      נוף ההרים סמוך לחניון האוהלים (צילום: אשר הלפרין)
      קרחון ברג הרי הרוקי הקנדיים (אתר רשמי , אשר הלפרין)
      נוף של קרחון ברג, שנגלה בחלוף כמעט 20 ק"מ של הליכה (צילום: אשר הלפרין)

      בהרי הרוקי - אוגוסט זה סתיו

      למי שטרם ביקר, ברוקי'ס הקנדיים ישנם שני פארקים לאומיים נודעים במיוחד ששמותיהם ג'אספר (Jasper) ובאנף (Banff), והדרך המקשרת ביניהם רצופת יצירות מופלאות של הטבע ובהן אגמים, יערות, מפלים וקרחונים. התכנון שלי היה לישון שלושה לילות באזור ג'אספר ומשם להמשיך לבאנף, וכך לסגור שבוע בטבע.

      הקנדים, מסתבר, ולא בפעם האחרונה בטיול הזה, הם עם מסודר מאוד, וכך ניתן היה לשריין מראש חלקת אוהל ממוספרת בחניונים שונים הפזורים בשמורות. אז זהו, שהקנדים מסודרים. אני מעט פחות. כאשר נזכרתי להיכנס לאתר של הפארקים הלאומיים, התברר שלא נותרה ולו חלקה פנויה אחת להזמנה באזור ג'אספר. לפיכך הזמנתי מקום בחניון למרגלות הר רובסון, מרחק שעת נסיעה משם.

      הר רובסון (Robson) הוא ההר הגבוה ביותר ברוקי'ס הקנדיים. גובהו 3,954 מטרים. הוא נמצא בפרובינציה של בריטיש קולומביה, כאשר שני הפארקים המפורסמים יותר שייכים לפרובינציית אלברטה, שכיום אני חושד שפשוט נהנית מיחסי ציבור טובים יותר. עוד נדבר על כך.

      אז הזמנתי מקום בחניון בעל השם הנהדר 'כרי הדשא של הר רובסון'. בשלב הזה לא באמת הטרידה אותי העובדה שבצד ציון חודשי הפעילות של החניון, אמצע מאי עד סוף ספטמבר, מופיעה כוכבית המציינת שמועדי הפתיחה תלויים במזג האוויר. בחרתי להתעלם גם מכך שמרגלות ההר מצויות בגובה של מעל אלף מטרים מעל פני הים, מתכון לא רע ללילות קרירים משהו.

      וכאן חייבים לציין עובדה ראשונה שלמדתי על עונות השנה בהרי הרוקי - אוגוסט זה סתיו. משום מה כשיצאתי מהארץ חשבתי שאוגוסט זה קיץ. מהביל. טעיתי. סתיו. עם גשם שמבקר כמעט כל יום, טמפרטורות שמתקרבות מאוד לאפס בלילות, ועצים שעליהם נצבעים אדום. לא היה מקום לטעות - הסתיו הגיע. ובמלוא עוזו.

      מפל בהרי הרוקי הקנדיים (אתר רשמי , אשר הלפרין)
      המפלים הלבנים במהלך הטרק בהרי הרוקי הקנדיים (צילום: אשר הלפרין)
      אגם פייטו הרי הרוקי הקנדיים (אתר רשמי , אשר הלפרין)
      אגם פייטו, לאורך הדרך מג'ספר לבאנף (צילום: אשר הלפרין)

      32 ק"מ ליום הליכה? בסך הכל אפשרי

      אז חלקת אוהל הזמנתי, וסניף וול-מארט בעיירה שכוחת אל בדרך להרים דאג לספק את האוהל. קומפקטי הוא לא היה, אבל עמיד למים דווקא כן. אז עוד לא הבנתי עד כמה זה יהיה חשוב.

      שמורת הר רובסון מטוילת פחות משמורות באנף וג'אספר המפורסמות ומוצפות התיירים, אבל החלטתי שאם הגורל זימן אותי דווקא לאזור הזה, ראוי שאכיר אותו, גם אם הוא מתוייר פחות. גולת הכותרת של השמורה היא ה-Berg Lake Trail. השביל מתחיל בהליכה בתוך יער, ממשיך בטיפוס לאורכם של נחל מתפתל ואגם מקסים ביופיו, חולף על פני מפלים שוצפים כשברקע הרים מושלגים בפסגותיהם, ולקראת סיומו משקיף על קרחון מדהים. מי שמחליט לקחת את חוויית הלינה בטבע צעד אחד רחוק יותר ממני, יכול לארוז על גבו ציוד מתאים, כולל אוכל כמובן, וללון באחד ממספר מחנות אוהלים קטנים הפזורים לאורך המסלול. אני החלטתי ללון באתר הקמפינג המפנק שלי, בעל השירותים והמקלחות, ובחרתי בטיול חד יומי.

      הדרך מראשית המסלול עד למפלים המרשימים, "מפלי הקיסר" (ה-Emperor Falls), אורכת 16 קילומטרים. מובן שצריך לשוב גם לנקודת ההתחלה, כך שחישוב מהיר העלה שמדובר על מסלול של 32 קילומטרים ליום הליכה. לא מעט, אבל נשמע לי בסך הכל דבר אפשרי.

      אלא שאז הגעתי, בערב שלפני הטיול המתוכנן, למרכז התיירות של פארק רובסון ושיתפתי את הריינג'רית התורנית בתוכנית, מתעניין אם יש מים ראויים לשתייה לאורך המסלול. מי הנחלים, מתברר, דורשים פילטור או הרתחה, כך שהעמסתי בקבוקי מים על הגב. אלא שהריינג'רית לא הסתפקה בכך. לאחר מבט חטוף לעברי היא אמרה שהמסלול שעליו חשבתי נפלא, אלא שאני נראה לה עדיין צעיר ולכן היא מספרת לי שיש מי שעושה דרך ארוכה יותר, עד לאורכו של אגם ברג ובחזרה, כמעט 21 קילומטרים כל כיוון, באותו יום.

      'לא!!!' רציתי לצעוק. "למה היית צריכה לומר לי את זה". שתקתי כמו דג מבויש, אבל ידעתי שגורלי נחרץ. הגברת הצעירה חשה כנראה שנגעה בנקודה רגישה, ואולי בניסיון מגושם לצמצם נזקים הוסיפה שאם אני מעדיף להמתין ליום שישי אזי אוכל לקחת טיול מוסק. עכשיו כבר נעלבתי ממש, ושאלתי אם להתחיל בשש בבוקר נשמע לה מוקדם מדי. היא, בלי להתבלבל, המליצה לי להתחיל כבר בחמש... חמש בבוקר? הלו, אני בחופשה!

      אגם בשמורת באנף בהרי הרוקי הקנדיים (אתר רשמי , אשר הלפרין)
      כחול עמוק. אחד האגמים ליד באנף (צילום: אשר הלפרין)
      אגם בשמורת באנף בהרי הרוקי הקנדיים (אתר רשמי , אשר הלפרין)
      אגם בשמורת באנף (צילום: אשר הלפרין)

      כפות הרגליים החלו לשדר מצוקה

      ב-06:40 בבוקר המחרת, חמוש בתיק גב ובו מים ואוכל שיכול להספיק לטיול בן שבוע ימים, התייצבתי בפתח המסלול, לא לפני שהעברתי לילה ראשון במחנה האוהלים. הגשם שירד משך מחצית אותו הלילה לא באמת ריגש את האוהל הנפלא שלי, וחוץ מרעשי תיפוף לא חשתי במטחים שירדו מן השמיים.

      שבעת הקילומטרים הראשונים של המסלול עוברים בדרך מישורית, פחות או יותר. תוסיפו לכך נופים עוצרי נשימה, ותקבלו מתכון לטיול מהנה במיוחד. בסיומם הגעתי למחנה האוהלים הראשון הקיים לאורך המסלול. שם פגשתי בקנדי נחמד ובשתי בנותיו הקטנות, אשר נראו ללא ספק כמי שהיו מעדיפות בריכת אין-סוף בתאילנד על-פני חוויית הלינה באוהל בליל הרעמים שעבר עליהן.

      חישוב זמנים מהיר העלה שאם אמשיך באותו קצב, אוכל לגמוא 40 פלוס קילומטרים עד שמונה בערב, שעת היעד שלי לחזרה. המשכתי מחויך. אלא שאז החלו העליות, והמפלים שקראו לי לעצור פה ושם ולנשום אותם מקרוב. הכתפיים החלו לצעוק, והקצב דעך משהו. למפלי הקיסר הגעתי לקראת אחת בצוהריים. כנראה שהחמצן במוח בשלב הזה פחת מעט, ומשום מה הייתי בטוח שאני מקדים את לוח הזמנים, ופצחתי בארוחת שחיתות שכללה בעיקר סרדינים, שלא אתפלא אם בעברם הם שכשכו בנחל הסמוך. כאן המקום לציין עובדה שנייה שלמדתי על הקנדים - כשמבקשים מהם לא להשאיר שאריות אוכל לאורך המסלול הם מצייתים, בענק, ואוספים אחריהם הכול. לאורך המסלול כולו לא ראיתי נייר זרוק, בדל סיגריה אחד, כלום. רק טבע. זה מרשים ומקסים. ועובדה שאפשרי.

      נחזור אלי. חישוב מחדש של הזמנים עם סיום הארוחה העלה שאני מפגר מאחור. התחלתי להגביר את הקצב, וסיימתי 18 קילומטרים בשתיים וחצי, השעה הכי מאוחרת להפיכת כיוון. המשכתי עוד כחצי קילומטר, נקודה בה מתחיל להתגלות אגם ברג וקרחון העד שמולו. הדקות נקפו, ואני הבנתי שאם אני רוצה להספיק לגמוא את המרחק שנותר עד שאעמוד אל מול מרכז הקרחון המרהיב, ולסיים את המסלול לפני שירד הלילה - כדאי שאעשה מעשה. בלי להתבלבל ניגשתי אל קבוצת מטיילים שלנו בחניון האוהלים הסמוך, וביקשתי להשאיר את תיקי אצלם. עוד לפני שאלו השיבו בחיוב השלתי את התיק מעל גבי, והתחלתי לרוץ. עד השעה שלוש עברתי את נקודת 20 הקילומטר, והתקדמתי עוד קצת, לתצפית היפה ביותר על האגם והקרחון. המראה עוצר נשימה, אפילו אם בשלב הזה אתה חסר אוויר. חייכתי חיוך גדול, לחשתי לריינג'רית שליוותה אותי בדמיוני לאורך כל המסלול 'מה חשבת שיקרה? אבל האמת שזה רק בזכותך', והסתובבתי. בכתפיים כואבות, כפות רגליים שהחלו לשדר מצוקה, ולב מתרחב, ידעתי שאת הדרך חזרה אני עומד לגמוע כאילו מדובר בהליכה לבית הקפה השכונתי.

      המלון באגם לואיז בהרי הרוקי הקנדיים (אתר רשמי , אשר הלפרין)
      מלון על גדת אגם לואיז (צילום: אשר הלפרין)

      שינוי בבלוטות הטעם שגיל 50 מביא עימו

      השמש החלה לשקוע לאיטה לקראת השעה שמונה בערב, בעודי גומא קילומטר אחר קילומטר, אבל שעת הדמדומים סיפקה אור נהדר. בשעה 20:50, לאחר 14 שעות ו-10 דקות של טיול בטבע מטורף ביופיו, הגעתי חזרה לנקודת ההתחלה של המסלול, מודיע לגיל 50 שהוא מוזמן להגיע, אבל שייתן כבוד.

      מובן שביום המחרת מסלולי ההליכה שבחרתי לצעוד בהם היו קצרצרים, ובמרחק נגיעה ממסעדותיה של העיירה באנף, אבל זה לא באמת סדק את תחושת הניצחון. המשכתי בטיול עוד חמישה ימים מלאים, ספק הולך ספק מרחף מרוב הנאה. ביקרתי באתרים המפורסמים והומי המטיילים, וגם במקומות שזכו לפחות יחסי ציבור, אך היו יפים לא פחות, ואולי אף יותר. וגם משסיימתי את הטיול כולו, אני עודני מתלבט האם הקרחון הנגלה לאחר 20 קילומטרים של הליכה במסלול ה-Berg Lake אכן יפה מכל נוף אחר בהרי הרוקי, או שהיה זה רק חוסר החמצן שגרם לי לדמיין זאת.

      אז מתי בכל זאת הרגשתי את גיל 50 המתגנב לכיווני, תשאלו? ובכן, זה לא קרה במהלך הטיולים הרגליים, ואפילו לא בלילה בו נמדדה טמפרטורה של מינוס שתי מעלות באוהל. התובנה שמשהו כנראה בכל זאת משתנה תפסה אותי ברגע שבו הייתי הכי פחות מוכן לכך. בדרכי חזרה ארצה, במטוס, ניגשה אלי הדיילת החייכנית ושאלה בתמימות, אם אעדיף פנקייק או חביתה. כבדרך אגב השבתי לה 'חביתה'. סליחה? אני? חביתה? כשאופציית הפנקייק עומדת ממול? זה עוד לא קרה לי, ואין לי שום הסבר למחדל הקולוסאלי מלבד שינוי בבלוטות הטעם, שכנראה שהמספר העגול הזה מביא עימו. אבל אם זה יתברר כמחיר היחיד של שינוי הקידומת נשלם אותו באהבה. נשלם, ונמשיך לטייל.