אנשים מסביב לעולם

כשאנו נוסעים למקום שעוד לא היינו בו, אנחנו תם מדמיינים אותו בראשנו, על סמך תמונות שראינו, ספרים שקראנו, סיפורים ששמענו ממי שכבר היה שם, בימינו בעיקר מסרטים וסדרות טלוויזיה המתרחשים באותו מקום. בדרך כלל המחשבה לקראת ההגעה למקום חדש מתמקדת בנוף - עירוני או כפרי, בהווה וגם בעבר: במונומנטים כמו הקולוסאום, האייפל, הפירמידות, פסל החירות, במקומות שקפאו בזמן כמו פומפיי, במקומות שוקקי חיים כמו ניו יורק וטוקיו.

כל אלה מעוררים סקרנות גדולה, ובצדק, אבל אני רוצה להתייחס דווקא לחלק שאנו לוקחים פעמים רבות כמובן מאליו בנסיעה: אנשי המקום. אנשים שהם חלק בלתי נפרד מאותם הנופים שאליהם אנחנו מגיעים - ומצד שני כמובן הם אנשים כמונו, תחושותיהם תחושותינו, רגשותיהם הבסיסיים רגשותינו.

במסעותי ברחבי העולם אני מתרגש כל פעם מחדש כשאני פוגש בני אדם המרוחקים עשרות אלפי קילומטרים זה מזה. הם נראים שונים, חיים שונה, בתרבויות שונות, בנופים שונים, בתנאי אקלים שונים - ותמיד אני מופתע לגלות כל פעם מחדש כמה משותף יש לי, לנו, גם עם האנשים שלכאורה הם השונים ביותר.

דימיון זה בא לידי ביטוי לא דוקא באורח החיים, באמונות, במקצועות השונים, או כמובן בשפות - אלא בהוויה אנושית בסיסית משותפת, אוניברסלית שבאה לידי ביטוי בהבעות פנים, בחיוך, במבט, או אפילו בתנועת ראש קלה. אני מאמין ומקווה שאינני נאיבי, שיש רגש כללי משותף ברמה שבין אדם לאדם שהוא טוב - ומבקש לעשות טוב.

כל אחד ואחד מאיתנו, בין אם הוא תייר ובין אם מעולם לא יצא מכפרו, הוא חלק בלתי נפרד מהנוף של המקום שאליו הוא שייך, שנצרב בו. ואני מזמין אתכם למסע מצולם בין אנשים רחוקים וקרובים במקומות שונים בעולם.

את האישה הזו פגשתי ברחוב צדדי בכפר צ'מולה (Chamula). היא ישבה על מדרגות ביתה. ברחוב לא עברו הרבה אנשים והיא סתם ישבה שם. היא היתה האישה היחידה שפגשתי ברחוב השקט הזה, ומאחר והיינו שם רק שנינו לא יכולנו להתעלם זו מזה. עצרתי לידה והחוותי שלום בניד ראש וחיוך. היא חייכה חזרה, לא ניסינו לתקשר מילולית. לא היה צורך (וגם לא אפשרות...). החיבור היה רגע של אחווה שלא דרש שום מילה נוספת.

הכפר צ'מולה, שנמצא במרחק נסיעה קצרה מהעיר סאן קריסטובל דה לאס קסאס (San Cristobal de Las Casas) שבמחוז צ'יאפס, הוא ללא ספק אחד הכפרים יוצאי הדופן בהם יצא לי לבקר אי-פעם. הכפר מאכלס בעיקר את בני שבט הצוציל (Tzotzil), שהם צאצאים של בני המאיה הקדומים. האזור נכבש על ידי האימפריה הספרדית במאה ה-16, תחת הנהגתו של לואיס מרין, בעזרת בני שבט הזינקנטן (Zinacantan) השכן שרצה להכניע את השבט היריב באזור. לכובשים הספרדים היה קשה להגיע לאזור המרוחק וההררי הזה כדי לגבות מיסים באופן קבוע, ורק לעיתים רחוקות הגיעו משלחות לגבות מיסים ששולמו בבדים ובמזון.

מאז ועד היום, בני השבט הצליחו לשמור על זהותם הייחודית. לצד ספרדית הם מדברים את שפת הצוציל המקורית. בנוסף, מבחינה דתית נוצר שם שעטנז מעניין בין אמונתם הקדומה לבין הנצרות הקתולית שהביא לשם הכיבוש הספרדי. עד היום הם סוגדים לשמש ומקריבים לכבודה קורבנות. הם מאמינים שהעולם מרובע, ונשען על כתפיו של ה-"וושנק" (Vashnak) - האל שנושא את העולם - מעין גרסה של אטלס. בעבר הם התייחסו לשמש כ"אבי החום" ולירח כ"אם הקדושה", אך עם השנים הם שינו את תפקידם, השמש שודרגה להיות אלוהים, אביו של ישו והירח מריה הקדושה. הם מאמינים שנפש האדם מכילה את האישיות, ונמצאת בלב ובדם. על פי דתם, לאחר המוות, האדם חווה מחדש את חייו ברוורס - מהסוף להתחלה - כמו בנג'מין באטן אבל עם טוויסט: לבסוף הוא נולד מחדש כבן המין ההפוך מזה שהיה בחייו הקודמים שהסתיימו כעת.

במרכז הכפר ניצבת כנסיה שאסור באיסור חמור לצלם אותה מבחוץ או מבפנים. מבחוץ היא נראית ככל כנסיה, אך בפנים במקום מושבים ובמה, הרצפה מכוסה בעלים יבשים ומהתקרה תלויים בדים בצבעים שונים. ברקע נשמעת שירה בספרדית ונגינת גיטרות מהדהדת ברקע. לכל אורך קירות הכנסייה דולקים מאות אם לא אלפי נרות, והאנשים מתפללים בישיבה על הרצפה כשלצדם בקבוקי קוקה קולה. למה בקבוקי קוקה קולה, שאלתי? משום שבני השבט מאמינים שהגז שבמשקה מסייע להוציא מגופם רוחות רעות. וכך מצא המשקה התוסס את דרכו אל הפולחן הדתי של השבט.

בוקר חורפי במינכן, ימים ספורים לפני חג המולד, שלג יורד ואורות צבעוניים מעטרים את הרחובות. בדרכי לשוק חג המולד, בעודי מפנטז על כוס יין חם בעיקר כדי שתפשיר את ידיי הקפואות, נתקלתי באיש מבוגר בעת שיצא מדלת ביתו. כשראה אותי הוא חייך לקראתי חיוך מאוזן לאוזן שלא ניתן היה להתעלם ממנו. אני נכד של ניצול שואה, אני לא מצליח שלא לחשוב מיד על המלחמה ההיא ועל מה שעברה משפחתו של סבי, למרות שגם אם האיש הזה חי בזמן המלחמה הוא היה ילד. הוא דיבר אלי ונורא רציתי לדבר איתו אך לא הסתדרנו לא עם האנגלית שלו ולא עם הגרמנית שלי. ובעצם יצא שלא אמרנו כלום. למרות זאת, גם אם רק לרגע, היה ביננו חיבור. כל אחד מאתנו הלך לדרכו אך נפרדנו בלבביות וחיוכו שהיה קשור לדברים שניסה לומר לי אך לא הבנתי, נשאר איתי כחידה.

מינכן היא עיר יפה ומבהיקה כמו רוב ערי גרמניה, אך הקסם האמיתי נמצא לדעתי באזור שמחוץ לעיר - טירות, יערות, אגמים, הרים - שמזג האוויר החורפי מוסיף להם חן מסתורי וקסום - שם, ביער אתה ממש מרגיש שתיכף תפגוש את כל גיבורי סיפורי האחים גרים.

כך נראית גיישה שלא רוצה שיראו אותה. היא מושכת תשומת לב והיא יודעת שכולם רוצים לראות אותה. ברחובות קיוטו הולכות נשים רבות בלבוש יפני מסורתי אבל אי אפשר להתבלבל ביניהן לבינה. הגיישה לא תחזיר מבט לכל אלה שנועצים בה עיניים, לא תחייך, לא תאט את קצב הליכתה. היא רק רוצה להיעלם משם, לעבור את הדרך שאין לה ברירה אלא ללכת אותה ברגל ולהגיע כמה שיותר מהר לבית התה שבו היא עובדת.

בין רחובותיו הקסומים של רובע גיון (Gion) בעיר קיוטו, חולפות כרוח הגיישות (Geisha). כן, הן עדיין קיימות במציאות, לא רק באופרטות ובסיפורים על יפן בזמן השוגונים, למרות שיימי הזוהר שלהן ושל תרבותן המסורתית כמובן מאחוריהן. הן עושות כל מאמץ שלא למשוך את תשומת לב התיירים בדרכן לאירוע שבו הן תשמשנה כגיישות. אך ככל שהן מנסות להתחמק כך הן מעוררות יותר סקרנות ועניין.

רבים וטובים ממני ניסו להגדיר את מהות תפקידה של הגיישה. האמונה הרווחת היא שהן עוסקות בזנות, אך אין זה באמת כך. הגיישה היא אמנית שתפקידה לבדר. היא מיומנת בריקוד, בשירה, בבידור אורחים, באוצ'איה (Ochaya) - בית תה. מדובר במסורת רבת שנים, לה עדויות עוד מהמאה השישית. בעבר הרחוק גיישה החלה את הכשרתה בגיל שש, אך כיום הכשרתה מתחילה רק עם סיום חטיבת הביניים, בגיל 15. במהלך הכשרתן, הבנות נקראות "מאיקו" (Maiko). הן חותמות על חוזה עם בית גיישות (Okiya) שדואג להן לכל צרכיהן - אוכל, לינה, בגדים והכשרה. התשלום עבור כל אלה יגיע מן הרווחים שתעשה המתלמדת בעתיד, לעיתים רק כמה שנים טובות לאחר סיום הכשרתן. היתקלות בגיישות בקיוטו דורשת תכנון, עקשנות, סבלנות ובעיקר מזל. המזל הוא שרובע גיון - הרובע שבו הן נמצאות בדרך כלל - הוא כל כך יפה שגם אם לא פוגשים גיישה עדיין זוכים בטיול בסמטאות קיוטו הקסומות, על אנשיה, מקדשיה ונופיה עוצרי הנשימה ואולי גם בקערה של מרק ראמן מנחם.




 

כשאנחנו רואים אורז, אנחנו בכלל לא חושבים כמה עבודה קשה עומדת מאחורי יצורו. כשאנחנו פוגשים את מגדלי ומגדלות האורז על רקע הטרסות הירוקות - אנחנו רואים יופי, אנחנו פחות מבינים שעבור המגדלים זהו מקום של עבודה קשה, תובענית ומפרכת, במזג אויר קשה, בתנאים לא פשוטים.

האישה הזו עמדה כפופה מול שתילי האורז. כשעברתי לידה היא הזדקפה. ראיתי שקשה לה לקום, אבל היא נעמדה וחייכה אלי במה שלי נראה גם מבוכה. עמדתי מולה מחייך אליה חזרה ושאלתי בתנועה אם אפשר לצלם. היא הנהנה. אחרי שצילמתי אותה עמדנו זה מול זו עוד רגע, מתבוננים זה בזו בשקט.

בצפון מחוז גוואנשי (Guanxi) שבדרום מרכז סין, אי שם בין ההרים, שוכן הכפר לונגשנג (Longsheng) המפורסם בטראסות האורז המרהיבות שלו. בכפר חיים בני עם היאו (Yao), שחי באזור מעל 2000 שנה. בני הכפר עדיין מדברים בשפתם המקורית, אך רובם שולטים גם בסינית מנדרינית. הם משתייכים לדת הטאואיסטית. בנות עם היאו ידועות בשיערן הארוך המסמל יופי ופוריות. הן נוהגות לגלגל אותו ולקשור כמו טורבן מעל הראש. את שערן הן חופפות במי אורז מתוך אמונה שהם מחזקים את השיער ומעניקים לו ברק.

אל הכפר הגעתי בנסיעה מייגעת של כמספר שעות באוטובוס מהעיר הקרובה ביותר - גוילין (Guilin). בכפר אין חשמל כך שברגע שהשמש שוקעת נהיה חושך מוחלט ומשתמשים בנרות בלבד כמקור אור. יותר קסום מהלילה החשוך והשקט, היה עבורי הבוקר שהביא עמו ערפילים שכיסו את נוף טראסות האורז המרהיב. אם תשאלו אותי מה יש לעשות בכפר, תשובתי תהיה פשוט להיות בו - ללכת, לראות את הנופים, את האנשים, להריח את ריח שדות האורז, לחוש את הלחות וכמובן לטעום את מנת האורז המאודה בתוך במבוק חלול.

 

כשפגשתי את אומן המסכות בגלריה שלו, כשהוא מוקף בכל המסכות שהוא יוצר לא הייתי בטוח שאפשר להבחין בינו לבינן. חלק מהמסכות נראו לי ממש כמוהו, כאילו שהווייתו מחלחלת ליצירותיו באופן שגלוי לעין. הוא מקבל את הנכנסים במאור פנים, מאפשר להתבונן בו יוצר ומציע לך לרכוש מיצירותיו. שפע של צבעים וריחות ותיירים שמודדים מסיכות, צוחקים, מתלבטים, משתעשעים, ואני מתבונן בהם, בזמן שהם הופכים להיות קצת כמו האומן שיצר את המסכות שהם מודדים ותוהה אם האומן עצמו מודע לנוכחות הזו שלו בכל מסכה ומסכה.

ונציה היא אחת הערים המתויירות ביותר באיטליה - מה עוד אפשר לחדש? העיר העתיקה שהחלה במקור כהתיישבות קטנה במאה ה-5 לפני הספירה, היא מוקד עלייה לרגל עבור תיירים מכל העולם שבאים ליהנות מרחובותיה הקסומים. העיר ידועה בתעלות המים הרבות שבה, בגשרים, ביופיה אך כמובן גם במסורת קרנבל המסיכות בן מאות השנים. משערים שמקור הקרנבל הוא במאה ה-12, כאשר הרפובליקה הונציאנית ניצחה במלחמה נגד מלך אקוויליה. ההמונים רקדו בכיכר סאן מרקו וכך החל המנהג. המסיכות, היו אסורות בוונציה מחשש להתחזות ולטשטוש מעמדות, אך ביום הקרנבל נעשתה החרגה בחוק זה. לחבישת מסיכה משמעות סימבולית רבה - כל החובש מסיכה הופך לחסר מעמד, או לבן כל המעמדות, תלוי מאיזה כיוון חושבים על כך. מעין "אציל" של שרדינגר - אציל ועני בו זמנית.

המסורת עברה שינויים רבים עם השנים, והיום מדובר באירוע ממוסחר מאוד. גם מסורת הכנת המסיכות הוחלפה ברובה המכריע על ידי ייבוא מסין. לכן פגישה עם אמן מסכות, מן המעטים שנשארו בעיר, היא פגישה משמחת והצפייה בעבודתו מעוררת השראה. אני נוטה להתחבר פחות למקומות הומי תיירים ברמה כזו, אבל יש להודות שאחרי שמשוטטים בין הסמטאות, אפשר להבין למה העיר הזו מושכת כל כך הרבה מבקרים.

הילדה הזו יושבת שעונה על קיר הבית שלה. הבית הוא בית בוץ קטן ומחניק שבחלל היחיד שלו גרה המשפחה שלה. יש בו מעט חפצים, אך אין בו אוויר ואין בו כמעט מקום, בטח לא במונחים שלנו. אנשי השבט מקבלים אורחים בשמחה. הילדים מתלהבים מהמבקרים ומתשומת הלב, ואף מבקשים להצטלם ורוצים לראות את התמונה על מסך המצלמה. הילדה הזו נופפה לי לשלום ממקום מושבה. היא לא קמה, לא ניגשה אלי כמו שעשו הילדים אחרים. ניגשתי אליה, היא נראתה לי עייפה. אולי זה החום המתיש, אותו חום שגם גרם לאריה להשתרע על האדמה לא רחוק משם, ולנוח.

נגורונגורו היא שמורת טבע בצפון טנזניה. היא ידועה בקלדרה הגעשית שבתחומה, שחולקת את אותו השם ומהווה מוקד משיכה עבור מטיילים המחפשים את חיות הבר של אפריקה. בתחום השמורה חיים בני שבט המסאי, שהתיישבו בה סביב המאה החמישית לספירה. בני המסאי הם נוודים ורועי צאן. חברת המסאים היא חברה פטריארכלית, בה הגברים וזקני השבט מובילים את השאר, וחלוקת המעמדות נקבעת לפי מין וגיל. נשים אחראיות על בישול וחליבת פרות. בני השבט הצעירים, עוברים מילדות לבגרות בגיל 12, בטקס מיוחד הכולל מילה, ללא חומרי טשטוש או הרדמה. הכאב חשוב כחלק מטקס ההתבגרות. יותר מכך, כדי לשמור על כבודו על הנער להישאר שקט בזמן המילה ולא להביע שום כאב.

טקסי הבגרות לא פסחו גל על הבנות שגם עוברות מילת נשים - מי ביקש שוויון ולא קיבל? באופן מסורתי השבט התקיים מפרות - חלב, בשר ועור סיפקו את כל צרכיהם. בעידן המודרני, הורחב תחום עיסוקם גם לתיירות ולמכירת אמנות מסאית. הביקור באחד מכפרי השמורה אפשר הצצה קטנה לאורך חייהם המיוחד. לנו הבאים מתרבות המערב נראה שלא קל להיות בן לשבט המסאי, אך אולי אנו שבויים בקונספציה. אולי יותר טוב כך, בלי רכוש, בלי מירוץ אינסופי ועל רקע טבע מרהיב וראשוני.

מלבורן, שבחוף הדרום מזרחי של אוסטרליה, ידועה כאחת מבירות אמנות הרחוב החשובות בעולם. מקובל באזורים מסוימים, לתת לדמיון וליד חופש על קירות הסמטאות הקטנות בעיר. הופתעתי לראות שאפילו כשהקיר מלא, מקובל לגמרי לצייר מעל ציור אחר, וידוע לכל צייר רחוב שגם מעל הציור שלו עוד יציירו בהמשך. כך בעצם, כל מי שמגיע בזמנים שונים לאותה סמטה, יזכה לראות ציורים שונים המתחדשים באופן מתמיד.

כאן, בשונה מערים גדולות אחרות בעולם, אין מדובר בתופעה שקורית בלילה בחשאי, אלא בפעילות לגיטימית לאור יום. גישה זו הופכת את ציורי הקיר מ-"גרפיטי" (במובן המחתרתי שלו) לאמנות רחוב מותרת. מרתק לטייל בין הסמטאות ולראות את פיסות האמנות שהשאירו אלמוניים בכל מקום - אלפי ציורים, סיסמאות, כתובות וטקסטורות בצבעים שונים. אומן הרחוב שבתמונה היה שקוע בציור כשצילמתי אותו. הצבעוניות העזה של הקיר שמולו התחברה לי עם הצבעוניות של נעליו וגרביו ויצרה שם איזה רצף צבעוני מהפנט שכמו הפך את האומן ואת הציור שלו לחלק מאותה יצירה.

הפן האומנותי ברחובותיה של מלבורן יחד עם השווקים, החופים וכמובן הטבע המדהים שסביבה, הופכים אותה לעיר מיוחדת ומעניינית אחד הטיולים שאהבתי בה ביותר היה נסיעה על כביש ה-Great Ocean Road, היוצא ממלבורן לכיוון מערב - במרחק נסיעה קצר ולא במונחים אוסטרלים, פוגשים טבע מדהים, חופים בראשיתיים, בעלי חיים ועיירות ציוריות.

את המסע המצולם הזה אני רוצה לסיים בהקשר אישי שלי, מהעולם הקרוב לי, שעבורי הוא חיי היום יום, אך עבור אחרים הוא "מקום אחר ורחוק" ולא דווקא במובן הגיאוגרפי. כסטודנט לרפואה הנוף היומיומי שלי הוא בית החולים. כחלק משגרה זו אני רואה מדי יום עולם שלם של מטופלים, צוות סיעודי, רופאים ומבקרים. מן הבחינה הזו, בית החולים הוא כמו יקום מקביל, שכאשר אתה בתוכו אתה כל כך שקוע בו שאתה כמעט שוכח שיש עולם מחוצה לו. ובתוך היקום הזה אנשים שזקוקים לעזרה, להצלה, להקלה וצוות שיוצא מגדרו - הסניטרים, האחיות, הרופאים - כמו ד"ר אורי אלקן, מנתח ורופא בכיר בבית חולים בילינסון, מומחה בטיפול בחולים הסובלים מדום נשימה בשינה. מצב ממנו סובל אחד מכל חמישה מבוגרים בעולם המערבי.

מחשבה אחרונה לסיום, על המשותף לכל אותם אנשים שפגשנו כאן, שחוזרת לאמונה שלי על אותו רגש טוב המשותף לבני אדם באשר הם: נכון, בכותרות העיתונים אנו שומעים על המקרים האיומים - ויש: תאונות דרכים, רציחות, הטרדות מיניות ושאר דברים העלולים לקרות לטייל. ואינני מזלזל בסכנות, הן קיימות. אבל על פי ניסיוני יש הרבה יותר אנשים טובים מרעים בעולם. אנשים שיחייכו אליך, שיסייעו לך בשעת צרה, שיזדהו איתך, שישמחו על שאתה נפעם מארצם, שיכבדו את מסורתך ומנהגיך - כל עוד אתה מכבד את שלהם, כמובן.

כולם בטיולים בעולם, פוגשים זה את זה באקראי, תייר פוגש את בני המקום, פוגש תיירים כמוהו בהוסטל, במקום ובזמן שבו מישהו מאיתנו לפעמים זקוק לחיוך או לעזרה, ואדם אחר שלא פגשנו מעולם ולא נפגוש שוב, מתרבות אחרת, דת אחרת, בעצם עולם אחר - נמצא שם מנסה כמונו, לעשות טוב - גם למען התייר שבא מישראל הרחוקה - ולו בחיוך המאיר את היום של שניהם.

דין אריאל הוא סטודנט לרפואה, טייל וצלם. לצילומים נוספים, בקרו באתר שלו ובאינסטגרם