גן עדן לבטלנים

אחרי שלושה ימים של גשם ללא הפסקה, שום דבר לא יכול לשכנע אותי להישאר בבית. לא האח הבוערת בניחוח אורנים, לא מרק בטטה בג'ינג'ר, לא יין משובח. לא נרות בעששיות צבעוניות, לא הגלידה החדשה בגביע קרטון של מגנום ולא שירים של נורה ג'ונס. כל מה שמתחשק לי הוא פשוט לעוף מפה החוצה ולהסתובב באוויר החופשי. למזלי ולמזלו, אני מזהה הבוקר כמה קרני שמש מבטיחות מבעד לווילון האדום...

הוא מכין לעצמו קפה טרי מפולים שהביא מאיטליה, ולי אספרסו ארוך ממכונת הנספרסו. אני מבחינה בדאגה שהקפסולות הולכות ואוזלות כמו שעון חול, המבשר שהגיע זמן לנסוע לארץ להביא כמה שרוולים.

עולים על האופניים ויוצאים לדרך. חולפים על פני הרחובות המרוצפים והשכונות המטופחות של העיירה דליאן (Dalyan), שנמצאת בדרום-מערב טורקיה. בתי אבן יפים מוקפים גדר, בריכות שחייה תכולות, בוגונביליות בסגול, לבן ובורדו, כלבים מתפנקים בשמש החורפית, קשתות כניסה מפורזלות שעליהן מטפסים ורדי בר ושיחי יסמין. זהו השקט המוחלט שאחרי הסערה. אלמלא שירת המואזין הייתי יכולה לדמיין שאני בפורטוגל. אבל אני לא. אנשים פותחים חלונות ודלתות. נותנים לאוויר הקר לזרום בין החדרים. בקומה השנייה של וילה להשכרה יושב לו זוג אנגלי, לוגם תה טורקי ומנופף לנו לשלום. אין לי מושג מי הם. אבל מה זה משנה.

מה שקרה לי קרה כנראה גם להם. פשוט התאהבתי במקום הזה. וכך יצא שבעיירה הקסומה הזו אי שם בין אנטליה למרמריס חיים בהרמוניה מוחלטת ובידידות מופלאה, זה לצד זה, טורקים, אנגלים, גרמנים, הולנדים וישראלית אחת...

אנחנו מדוושים על שביל האבנים שלאורך הנהר, חולפים על פני מלונות הבוטיק שרובם סגורים כעת. במרפסות העץ התלויות על האגם, שבחודשי הקיץ משמשים כמסעדת המלון ותיירים עומדים בתור על מנת לזכות בשולחן על המים, יושבים כעת דייגים מקומיים עם דליי פלסטיק, ביד אחת חכה ובשנייה כוס תה. אני יודעת שגם בעוד שמונה שעות הם עדיין יהיו באותה פוזה, אחרי 20 כוסות צ'אי ואולי עוד שני דגים בדלי.

ממשיכים בעיקול לאורך הנהר ומגיעים למזח הספינות שבלב העיר. עשרות ספינות ויאכטות עומדות להן כלוויתנים עצלים לאורך המזח הארוך. בחודשי הקיץ המזח שוקק חיים. ספינות עמוסות תיירים מפליגות במעלה הנהר לבריכות המים החמים בסולטניה, לשוק של קוייג'ז. ובמורד הנהר ליעד הקסום ביותר, לחוף הים החלומי והפרטי של דליאן - איזטוזו (Iztuzu) ביץ'. ישנן ספינות ציבוריות היוצאות לשם בתדירות גבוהה מאוד. ספינה מתמלאת ויוצאת. 15 לירות הלוך ושוב.

40 דקות של שיט מרהיב לאורכו של הנהר, לוקח אותנו לרצועת חוף ארוכה הנראית כמו אי. בצד אחד של האי מי הנהר המתוקים, ובצד השני הים הכחול המלוח. וכאילו המראה הזה לא מספיק, אז בשני צידי האי ממזרח ומערב ניצבים הרים ירוקים וצוקים גבוהים. אני חושבת שאם בדוכני העץ היו נמכרות בירות קינגפישר במקום אפס ובומונטי, הייתי יכולה להאמין שאני בגואה. אבל אני לא.

אנחנו נפרדים מהספינות האחרונות המתנודדות להן על הנהר כמלחים שיכורים. קפטן מוטלו וחבריו מתחממים להם בשמש (עם כוס תה כמובן), ושולחים לעברנו חיוך רחב וברכת "גוניידן" אפילו שכבר ממש לא בוקר... הקיץ היה מוצלח ביותר עבור כולם. וזה הזמן לחדש כוחות, לשפץ את הספינות, ולשתות תה בצוותא. העיירה הקסומה נמצאת בעיצומה של תנומת חורף מתוקה. נדמה שהיחיד שזורם לו בקצב מוגבר הוא הנהר.

אנחנו חוצים את הרחוב שבחודשי הקיץ הופך להיות מדרחוב הומה וססגוני מלא חנויות מסעדות, בתי קפה ופאבים. דוכני התכשיטים ועבודות היד של אמניות מהאזור ניצבים לאורכו וחברות התיירות מציעות טיולי ג'יפים אתגריים, ראפטינג, קייאקים, טרקטורונים צלילות ואת מה שכולם חייבים לעשות - שיט ל-12 האיים! הבחור מדוכן הגלידה הטורקית חובש טורבאן ומהתל באנשים, ומוזיקה חיה בוקעת מהפאבים. אבל עכשיו הרחוב שרוי בתרדמה.

אנחנו נפרדים מהנהר ומהעיר, ומתחברים לאחד משבילי האופניים המסומנים על פי המפה שמוראט, חבר שלנו ובעל חברת "אקו טריילס" נתן לנו. שמחים על הזכות שנפלה בחלקנו להיות חלק מהגשמה של חזון להפיכת האזור ליעד אטרקטיבי לתיירים המעוניינים לשלב חופשת ספורט אקטיבית ביחד עם נופים עוצרי נשימה ושלווה אינסופית.

האזור כבר סומן בעיתונות בגרמניה כ"גן העדן החדש לרוכבי אופניים" וכאחד היעדים המבטיחים בתחום תיירות האקו ספורט בעולם. שדה התעופה הגדול והמודרני של דלאמן נמצא כ-20 דקות נסיעה מפה, ובחודשי הקיץ והסתיו מגיעות אליו אינסוף טיסות ישירות מרחבי העולם וגם מישראל.

כבר קיימת פה תשתית מעולה למסלולי רכיבה ושבילי הליכה. השבילים מסומנים ומשולטים באופן מקצועי וברור. ישנן גם מפות טובות המציעות מסלולים באורכים ובדרגות קושי שונות. לאחרונה ניתן גם להוריד אפליקציה לכל אותם מסלולים, ולחדשים שבדרך אפשר לטייל ולרכב באופן עצמאי או להצטרף לאחד ממועדוני הרכיבה/הליכה במקום, או לאחת החברות המפיקות טיולים ומספקות חווית טבע ספורט ומפגשים עם חברים חדשים מכל העולם.

אנחנו בוחרים מסלול מתון, אבל קיימים מסלולים קשים יותר שאינם מתאימים בבוקר חורפי זה לעצלנית כמוני. השבילים האתגריים עוברים במעלה ההר ובמורד לחופי ים מבודדים. ניתן לחצות את הנהר במעבורת ולרכוב סביב אגם קוייג'יז, או להרחיק עד מפלי המים הצוננים ביוברלקצ'אי. לשם אני מוכנה לנסוע רק בשביל לשתות כוס יין על הנדנדה מעל למפל המים השוצפים. אבל לרכוב עד שם, זה לגמרי מחוץ לרשימת ה"מאסט" שלי.

יש כאן כל מה שאפשר לחלום עליו כשבאים לסוג כזה של חופשה: מלונות בוטיק מפנקים (או וילות פרטיות מאובזרות עד הפרטים הקטנים), ביקור בשווקים ססגוניים, טיול שקיעה בעיר העתיקה קאונוס, ביקור בשוק הדגים של פטייה או במרמריס היפה, מסעדות המגישות אוכל אותנטי טרי ומשובח, פאבים עם מוזיקה חיה, התרגעות ופינוק בחמאם טורקי המציע מלבד קרצוף הגוף המסורתי גם טיפולי ספא ומסאז'ים למיניהם, או טבילה לילית במעיינות המים החמים ובבריכות הבוץ של סולטנייה. שם תמיד אפשר לפגוש אנשים מעניינים ולשמוע סיפורים על כוחות הריפוי של מי המעיין המיסטי, הנושק לאגם קוייג'ז.

אנחנו ממשיכים לדווש בשביל המסומן. המסלול הזה מוביל אותנו לתוך כפר קטן, בשני צדיו זורמים מים בתעלה, וגשרוני עץ קטנים מחברים בין הרחוב לחצרות הבתים, תרנגולות לבנות ותרנגולים צבעוניים פרועי כרבולת מתרוצצים להם בחצר, טרקטור ישן גורר עצים להסקה, חבורת נשים יושבו בחצר, משחילות חוט בפלפלים חריפים ותולות לייבוש. בשוק של אורטאג'ה אפשר יהיה לקנות את ממרח הפלפלים ה"אריסה" הטורקית שמשבחת כמעט כל תבשיל.

אנחנו נפרדים מהכפר, ומדוושים בשביל שהפך בוצי בעקבות הגשמים הרבים שירדו. בשני צידי הדרך נקוו מים שמחלחלים בזמנם החופשי לאדמה. אלה הם מי התהום שכל הקיץ נשאבים במשאבות ביתיות ומשמשים את אנשי העיר למילוי בריכות השחייה ולהשקיית הגינות.

עכשיו נעשה קצת קר. השמש נעלמה מתחת לעננים. אנחנו חולפים על פני מטעי תפוזים ולימונים עמוסי פרי, המסנוורים אותי בצבעם הכתום והצהוב הבוהק. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה לימונים על עץ אחד. בחודשי הקיץ עצי הרימון מככבים פה. בכל דוכן רחוב ולאורך הדרך ניתן לגמוע מיץ רימונים טבעי, או ללקק גלידת רימונים. אבל עכשיו העצים עומדים להם ערומים וחשופים לרוח הקרה.

נכנסנו ליער חשוך של עצי אמבר. אם יוצרים חתך בגזע העץ, כך למדתי, מקבלים שמן-שרף בניחוח מתוק חריף אלוהי. מצאנו את המקום שחיפשנו. בקתת עץ יפה ובמרכזה אח בוערת. אנחנו מזמינים ארוחת בוקר טורקית. אל השולחן מגיע קומקום תה ענק, הניצב מעל מתקן חימום ומעליו קומקום קטן יותר עם תמצית תה, קוביות סוכר ולחם טרי שנאפה בטאבון מיוחד. ואז מגיעות צלוחיות עם סוגי גבינות מקומיות, צ'ציל פניר, טל פניר וגבינה אחת שאיני יודעת את שמה, שנראית כמו פירורים מחלב כבשים והיא נמכרת בשוק מתוך כדי חימר מאורכים. ריבת חבושים וריבת תפוזים תוצרת בית, חמאה ודבש, ירקות, צלוחית של עלים ירוקים מגוונים, זיתים מכל מיני סוגים, מאפי גבינה מגולגלים ומטוגנים בבצק פילו דק, וביצי עיין בכלי נחושת מסורתי (20 לירות לסועד).

לאחר ארוחת הבוקר המאוחרת, אנחנו מתחברים חזרה למסלול האופניים, חולפים על פני כפרים ואחוזות יפהפיות להשכרה עם נוף לאגם. קבוצת נשים ונערות מלקטות צמחים בצידי הדרך הצרה, אורזות את הצמחים בסלי פלסטיק. כולן חביבות, מצחקקות ומנופפות לנו לשלום ואנחנו מברכים אותן ב"מרהבה" כמקובל.

חולפים על פני גשר שתחתיו זורם נחל גועש. מסגד עם צריח כחול, כמה עיזים קשורות בחבל בגדר בית, והנה השלט המוכר: "איזטוזו ביץ'" המכוון לחוף הים דרך ההרים. מהכיוון הזה אפשר להגיע לבקתה המיתולוגית של קפטן ג'ון.

את קפטן ג'ון פגשתי לראשונה בשוק כריסמס השנה. היא חבשה כובע קש ולבשה שמלה יפה. בת למעלה מ-90 שנה וצלולה לחלוטין. שקעתי בעיניה הכחולות ובסיפורה המדהים.

לפני כ-30 שנה היא יצאה עם ספינתה מהים האגאי בכוונה להגיע לאנטליה, אלא שבדרך פרצה סערה. כאשת ים ותיקה, הבינה שמסוכן מדי להמשיך. זיהתה את היבשה הקרובה, הצליחה לעגון באחד המפרצים וירדה אל החוף בסירה. היה חשוך מאוד ולא הייתה נפש חיה על החוף הצר שנדמה כאי בים.

לפתע שמעה רחש מוזר. כשהתקרבה ראתה צב ים ענק מוטל על החוף. הצב היה פצוע והתקשה לזוז. קפטן ג'ון ישבה לצדו של הצב כל הלילה, מלטפת את ראשו ותוהה איך ולמה נקלעה למקום הקסום הזה ולמצב המוזר, שבו נקשרה נפשה ליצור שמעולם לא ראתה. בבוקר התעוררה וגילתה שהצב מוטל לצידה ללא רוח חיים. מרגע זה החליטה קפטן ג'ון להקדיש את חייה לשמירה על צבי הים. היא בנתה לעצמה בקתה על החוף ובעזרת תושבים מקומיים הצליחה לעכב עבודות בנייה של בתי מלון יוקרתיים, שהיו אמורים להתחיל על החוף. לאחר שנים של מאבקים באילי הון ונדל"ן, קפטן ג'ון ניצחה והאזור הוכרז כשמורת טבע. בצידו המזרחי של החוף, מקום שבו עדיין קיימת הבקתה של קפטן ג'ון, הוקם בית החולים לצבי ים.

חזרנו לעיירה. אנחנו מדוושים לאורך הכביש הראשי. לפחות ארבעה סופרמרקטים גדולים פזורים ברחוב. החביב עלינו הוא "מיגרוס" (סופרמרקט מרשת שוויצרית) שפתוח כל יום מימות השבוע עד 22:00 ותמיד מציל אותנו. בין לבין פזורות סוכנויות נדל"ן משגשגות, העוסקות בנמרצות בהשכרת וילות לתיירים לחודשי הקיץ, ובמכירת וילות לתיירים שהתאהבו והחליטו לעבור לחיות כאן, ולטורקים מאיסטנבול שמחפשים להשקיע בבית קיץ (אגב, מי שמחליט לקנות פה בית יוכל לקבל בקלות יחסית תעודת תושב. כן, גם אנחנו הישראלים...)

אנחנו מגיעים לטי גארדן ומתיישבים במקום הקבוע שלנו. אני מזמינה קפה טורקי מידיום שוגר, הוא מזמין צ'אי. הקפה תמיד מגיע פה עם כוס מים ושתי קוביות של לוקום בטעמי פירות. "טשקור אדרים", אני מודה למלצרית החיננית. אנחנו יושבים בנקודה הכי יפה בעיר ובוהים בפלא. על ההר ממול ניצבים קברי מלכים קדמוניים החצובים בסלע. אלמלא הנהר המפריד ביננו וחומת הקנה המצוי הנעה בסלואו מושן לאור שקיעה, הייתי יכולה לחשוב לרגע שאני בפטרה. אבל אני לא. וטוב שכך. כי השילוב המטורף הזה פה, בין פורטוגל לגואה ופטרה, עם קהילה בינלאומית מרתקת, מזכיר לי בכל פעם מחדש למה התאהבתי בעיר הזו ומה לעזאזל אני עושה כאן.

*אורלי לוק, מארגנת חופשות ספורט וטבע ומפגשים קולינריים בדליאן, טורקיה. מפיקת "סוף שבוע פרוע באיסטנבול" לנשים שבטוחות שמגיע להן הכל.