שש בבוקר, אור כחלחל בוקע מעבר לערי אדום, קרירות נעימה ואלפי אנשים במרכז אילת לבושים בגדי ספורט מוצפים אדרנלין והתרגשות, סופרים לאחור ויוצאים לדרך. הם ירצו עכשיו 42.2 ק"מ. כן, מרצונם החופשי. זה קצת מגמד את המקצה שאני רץ בו - 10 ק"מ, אבל היי, המזוכיזם שלהם הוא עניין של בחירה, לא?
ברוכים הבאים ליקום המקביל. אין בו עבודה שוחקת, שגרה משעממת או צרות יומיומיות, אלא כולו מן בועה אסקפיסטית של כיף, אוכל טוב, שופינג וכמובן - כושר גופני. שילוב של נופש, ספורט והנאה. יש מאות מרתונים בעולם, כל אחד והייחוד שלו, כל אחד ודרגת הקושי שלו, אבל אין הרבה מרתונים שהם אירוע ספורט מתמשך למקצוענים וחובבניים, למי שרץ לבד ולכל המשפחה. במרתון המדברי באילת אפשר לראות את אלפי המשתתפים מחייכים לפני, במהלך ואחרי הריצה. כי בשונה ממרתונים בערים או בטבע, שבהם סוגרים רחובות או אזורים, הרצים מתכנסים, מוזנקים, מסיימים ומתפזרים, האירוע באילת שונה - הוא וויקאנד של חוויה מתמשכת. העיר הופכת למעין כפר אולימפי גדול.
אז כולם מחייכים. אין סיבה שלא. כן, גם אני גמרתי עם חיוך מרוח על כל הפרצוף. תיכף נגיע לזה.
החימום
אף פעם לא רצתי במרוץ. אני מסתפק בריצה בפארק או בחוף הים. בשקט, בלי טררם וצפיפות. אבל אז נשלחתי לסקר את המרתון המדברי באילת ב-2017 ולמרות שלא השתתפתי בו בגלל פציעה, היה בו איזה קסם שגרם לי לרצות לחזור ולסקר אותו מהשטח ולא רק מקו הסיום. פשוט לרוץ בו. לא, לא מרתון, רק 10 ק"מ, אבל כאלה שיספקו טעימה מהחוויה.
זו השנה השמינית שהאירוע מתקיים והוא מושך אליו יותר ויותר אנשים מדי שנה. "יש גידול של 25% בכמות הרצים מהשנה שעברה", מספר עופר פדן, הבעלים של חברת מרתון ישראל שיוזמת ומפיקה את האירוע בשיתוף עיריית אילת והמלון המארח קלאב הוטל, "כ-400 מתוך 3,000 הרצים הם מחו"ל. יש מגמה בעולם שבה מרתונים מתחילים לצאת מהעיר אל הטבע".
הלו"ז גדוש פעילויות שונות הקשורות לספורט כדי שכל אחד ואחת ימצאו בו את עצמם. זה סופ"ש שבו רצים משפחות וחברים כך שאפשר היה למצוא בו רץ מרתון בן 74 בשם יאיר ישראל וילדים בני 10 שרצו עם הוריהם במקצה ה-Family Run. אגב, במקצה לחמישה קילומטרים סיים ראשון ילד בן 12. אולימפיאדת פריז 2024 מחכה לו.
יאללה, רצים
בשש בבוקר, כשרצי המקצים השונים מתערבבים בינם לבין עצמם במהלך החימום המוזיקלי, אפשר לראות עד כמה המרתון המדברי באילת הוא גירל פאוור מרשים. 1,250 נשים לעומת 1,750 גברים. 42 אחוזים מכלל המשתתפים, לאלה מביניכם שמעדיפים את המספרים ככה. "במרתון הראשון הנשים היו עשרה אחוזים מכלל הרצים", מספר פדן, "המגמה ברורה".
במרתון השתתפו כ-600 רצים ורצות, בחצי המרתון למרחק 21.1 ק"מ רצו 1,200 נשים וגברים. מטעמי כושר ואושר אני מסתפק בריצה הקלילה ל-10 ק"מ. ערב קודם ראינו את תוואי המסלול של המרתון וחצי המרתון והמסלולים עוצרי נשימה ואם אתם לא בכושר, אז תרתי משמע.
ספירה לאחור, הזנקה וקדימה, רצים. מישהו בחבורה המובילה התבלבל כבר התחלה, הקיף את הכיכר במקום להמשיך ישר והנה הרווחנו 500 מטרים של חימום מיותר. שטויות.
לאט לאט לאורך הריצה במקביל לשדה התעופה של העיר, הנחש האנושי הצפוף נפתח ואפשר להתחיל לרוץ. הריצה הקצרה הזאת מרגישה כמו מסע תמציתי בלב ההוויה הישראלית. כמה חבר'ה מקבוצת ריצה אחת מדברים על המצב של אחד מהם בעבודה, שתי נשים לא צעירות מתנשפות על חייו הסטודנטים של הילדים שלהן ובינתיים במזרח חלה התפתחות שמימית - זריחה יפהפייה. העננים נצבעים בשלל גוונים, אור חזק בוקע מעבר להרי אדום והריצה פתאום מקבלת נופך תנ"כי. היה נדמה שתיכף משה רבנו יורד ומכתיב לנו עוד כמה דיברות.
מי שרץ חצי מרתון ומרתון הרוויח את היציאה מאילת לנוף המדברי, הרי שלמה והשבילים שביניהם. נוף ייחודי ומרהיב. כל מי שדיברתי איתו אחרי, חזר על אותם מילים "וואו", "מדהים", "מיוחד" וכן גם "קשה". המרתון המדברי נחשב למאתגר יחסית.
אחרי עלייה ארוכה ומתונה, אנחנו מסתובבים חזרה באזור קיבוץ אילות ורצים בתוואי מה שנחשב לנחל הערבה. היום אזור השפך שלו הוא מעין תעלה לצד בריכות האידוי בפאתי העיר. אני מתחיל להגביר קצב בירידה, כנראה בהשפעת הסרט על קווין. בכל זאת, ווי אר דה צ'מפיונס וזה. עם כל היופי והכיף מסביב, צריך גם לסגור זמן סביר ולא מבין מדי. מצד שמאל שלי מטעי תמרים על רקע הרי אדום ומימין אני עוקף מישהו כבן 50 שרץ עם רמקול קטן ושומע ליידי גאגא. פאן.
הפיניש
הזריחה היפה, גווני המדבר, הירוק של עצי התמר והעיר המתקרבת הופכים את הריצה למענגת. השקט המדברי מופרע רק על ידי נשיפות הרצות והרצים. צעד ועוד צעד בשלווה המדברית, והמסלול החולי אוטוטו נגמר. בכניסה לעיר, בקצה הכי מזרחי של הטיילת, מקבלים אותנו מתופפים בגלביות ואנשים בצד הדרך מוחאים כפיים ומעודדים. תרצו או לא, רגע כזה משחרר לכם עוד כמה מיליליטרים של אנדרופינים ואתם בהיי טבעי ומשמח.
באוגוסט האחרון הייתי בחופשה באילת. לקח לי שעה לעבור מאה מטרים בטיילת, נראה שהיו בעיר שלושה מיליון אנשים יותר מדי. ועכשיו? עכשיו אני טס את הטיילת, מרחף מעל הגשר של הלגונה, ההוא שקפצו ממנו באייטיז אל המים, ומתקרב אל קו הסיום. סצנה של סרט ספורט הוליוודי ואני הכוכב. וככה מרגש כל מי שלפניי ומאחוריי, במקצה שלי ובמקצים האחרים. כל מי שזינק וסיים, ולא משנה כמה רץ, חווה את אותה הרגשה.
זהו. הריצה נגמרה. המרתוניסטים מגיעים ואחריהם אלה שרצו את חצי המרתון. העברית מתערבבת בבליל שפות מרחבי העולם. באו מפולין, מגרמניה, מהונגריה, מאיטליה, אפילו אחד מאינדונזיה. כולם שותים מים, אוכלים תמרים ובננות, מחליפים חוויות, מספרים על טבע יפהפה, כמה עליות לא קלות ומזג אוויר נפלא. על הפודיום עולים גברים ונשים, מבוגרים וצעירות, ישראלים ובערב יש פילאטיס, יוגה בשקיעה ומסיבה במלון. הריצה נגמרה, החופשה מתחילה.